בשנת 1838 כתב אדגר אלן פו ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" על אחד בשם ריצ'רד פרקר, מלח מרדן שנקלע לספינת ניצולים עם עוד שלושה אנשים. הוא העלה את ההצעה כי יש לאכול את אחד מהם על מנת ששלושת האחרים ישרדו. ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי השאר.

בשנת 1884, אירע מקרה אמיתי בו ספינה בריטית בשם "מיונט" שקעה. ארבעת הניצולים היחידים היו הקפטן, שני מלחים, ונער סיפון חסר ניסיון בשם.... ריצ'רד פרקר! כאשר הם הגיעו ל

#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. <mark>מרטל</mark> מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוג

מכירים את האנשים האלה שתמיד הם רעבים, תמיד משעמם להם בפה, ותמיד הם מצוידים בתיק גדול עמוס אוכל? אני שייכת לזן הזה. לכן, מיד כשקראתי את משפט הפתיחה של הספר: "ספר זה נכתב בעודי רעב." ידעתי שאני הולכת לאהוב כל מה שייכתב אחריו. אחוות הרעבים.

וזה קרה. "חיי פיי" הוא ספר מקסים, הזוי ומרתק. המגרעת היחידה בו לטעמי הוא שם הספר המשעמם עד מוות ומעורר קונוטציות שליליות עד מאד. אם לא הטיגריס הבנגלי החתיך על

פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו.
יש לו הכל - מרק ועצם.
זה טוב ויפה, אבל בעצם
נמאס לו לשבת כך לבדו.
קרע את החבל נבח הב הב,
קפץ חיש מהר ונשאר את רגליו.
הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות,
את מי הוא יפגוש?
מעניין מאוד.

רק נדמה לכם שפלוטו הוא כלבלב. למעשה הוא פעוט בן שנה וקצת שרק למד ללכת ומתחיל להסתובב ולחקור עצמאית את הסביבה הקרובה שלו. הוא חווה נזיפות מהסובבים שאומרים שהוא נמצא במקום לא מתאים ("

הספר מתחיל בהקדמה קצת לא שגרתית וכתובה היטב של המחבר על עצמו ועל דרך כתיבת הספר.
במהלך כל הספר ניווכח ברציונל וברגש האנושי ובסוף הקריאה ישאר בנו טעם חזק של עוד ושאלה אחת שפתרונה לוט בערפל. (לא סתם שאלה. ה-שאלה)

גיבור הסיפור הינו נער הודי, פיסין (פיי) פאטל שמו, שאביו הוא מנהל גן חיות בהודו.
האב ומשפחתו החליטו לעבור לקנדה ולצורך כך מכרו את חיות הגן לגני חיות אמריקאיים.
בזמן ההפלגה בה העבירו את

אני חושב שיש ל<mark>יאן מרטל</mark> כישרון מיוחד לזרוע לך במוח דרך הסיפור רעיון מחשבתי שצומח וגדל תוך כדי הסיפור וגם לאחריו. אני לא מהחסידים הגדולים של חיי פי, אלו שהתחברו אליו ברמה הרוחנית, אך גם בספר הזה בדומה לשני יש טעם אחר, חדש. טעם שלא טעמתי בשום מקום אחר.
הוא גרם לי לצחוק ולכעוס על הדמות והסופר כאחד. ובסופו אי שם בתוך הלילה הוא גרם לי לחשוב על סליחה על נחמה ועל שני החתולים שלי. המחשבה הזו שיאן בחר לנט

<mark>יאן מרטל</mark> מנסה להפיח אמינות בסיפור "חיי פיי". שיעור ההצלחה שלו לא כזה גבוהה, אבל יש משהו בכל זאת מושך ומעורר השראה בסצנות שהוא מצייר מולנו.

את האמינות שהוא מקווה להכניס לחלק הפנטסטי של הסיפור (שכפי שחלק מהקוראים שחוו דעתם פה ציינו, מגיע בחלקו השני של הסיפור שם גיבור העלילה תקוע בסירת הצלה עם זברה, צבוע, קופת אורנג גוטנג ונמר בנגלי) הוא מנסה מאוד ליצור סביב תמונות מחיי הילדות שלו, משבר אנושי של

אני חייב להקדים ולסייג את דברי: אני מחווה דעה על הספר הזה אף ע"פ שדילגתי על כמה פסקאות בו, משום שלא יכלתי לעמוד באלימות האכזרית והגרפית ששוטפת אותן. אני לא עושה את זה לעולם, אבל במקרה זה נראה לי שדעתי יכולה עדיין לתפוס. בעיני זה ספר דוחה. לא בגלל האלימות והאכזריות- עם אלה התמודדתי ביתר הצלחה ב"האזור" של מתיאס אנאר וב-2666 של רוברטו בולניו- ספרים טובים בהרבה. וירג'יל וביאטריס מבוסס ללא ספק על רעיון

בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״״, מעין ווריאציה מעוותת של שמי המקורי, שם שכל כולו נוצר כדי להרגיז, לדכא, ובלילות מתחת לשמיכה גם לפגוע בי מאוד. כן, מדהים עד כמה שינוי השם המקורי לצורה מעט שונה יכולה לפגוע באדם אחר. עד סוף כיתה ז׳ דבק בי השם כשילדי השכבה נהנו לקרוא לי כך מדי פעם, מודעים להשפעה שלו עליי.
העניין נגמר אחרי הצקה אח