אחרי שעברה בקושי גשר-עץ גבנוני וחורקני, נכנסה העגלה לתחום החווה, אשר בה הועדנו לעבוד.
מתחת לגשר נמשך אפיק הנהר, שכל החורף כולו היה חרב. העשב הקמל והקפוא שעל גדותיו עמד חסר תנועה. העפר המפוזר על הגשר הרעוע נטחן עד דק מתחת לאופני העגלות. קנים לא שווים בארכם הונחו עליו, וכיון שקצתם חרגו לצדדים נראה הגשר רחב מכפי שהיה באמת. אך אף על פי ששלושת הסוסים המתנשפים התנודדו ימינה ושמאלה, עיניהם יוצאות מחוריהן, הקצף הניגר מנחיריהם, לא ירד העגלון מעל לעגלה. זקוף הוסיף לשבת על היצול, שתי ברכיו לופתות אותו, והוא מסיע את העגלה במומחיות ובהתמדה קדימה.
מצבם של הסוסים לא היה טוב ממצבי. משקלי היה אז – גבהי הוא מטר ושבעים – ארבעים וארבעה קילוגרם בלבד, כולי עור והעצמות. כששקל אותי הרופא במחנה העבודה שלנו, בירך אותי ואמר:
"לא רע! יצאת חי! " נס הישרדותי היה גדול כל כך בעיניו עד שראה עצמו זכאי לחלוק עמי בגאותי. ואולם בשלושת הסוסים האלה בעלי הראשים הגרומים, הצווארים השחופים, העיניים השקועות, לא התעניין שום אדם. הם אימצו את שארית כוחם ולסתותיהם הפעורות חשפו חללים ריקים בין שיניהם שצבעם נמר. פיו של אחד הסוסים נשסע והדם האדום שנטף מן השסע התבלט על רקע האדמה החומה. והעגלון הוסיף לשבת על היצול ומבטו הקודר קבוע אי שם במרחקים. הסוסים נענעו נואשות באוזניהם בכל פעם שהצליף העגלון בשוטו בחלל האוויר. נפחד ביותר נראה הסוס שפיו שותת דם, אף על פי שהעגלון לא התכוון כלל להנחית עליו את שוטו.
יכולתי להבין את קשיחותו של העגלון. רעבים? אז מה? כל עוד הנשמה בקרבך, קדימה. הרעב, שהוא אימתני הרבה יותר מהשוט שבידו, עקר מלבנו מזמן כל חמלה כלפי הזולת.
ואף על פי כן עורר אותי מראהו של היצור הכחוש לשאול: "הממונה האי, עוד רחוק מאד למרכז החווה?"
הוא התעלם ממני לחלוטין, אפילו לא הביט בי בבוז – האות לבוז שאין למעלה ממנו. ירכית המוך השחורה עם תריסר הכפתורים דמתה בעיני למעילו של אציל אירופאי מן המאה השמונה עשרה. והוא נהג כבוד בעצמו למרות היותו נוהג רק בשלושה סוסים גרומים.
כל כך רגיל הייתי בבוז, שלא היה בזה כדי להעכיר את רוחי. היום יצאתי את מחנה העבודה כדי לפתוח בחיים חדשים. כמו שאמר מדריכנו הפוליטי, מעכשיו אקיים את עצמי בעמלי. שום דבר שוב לא ידכא אותי.
לאמיתו של דבר, הגענו אז רק לגבול החווה שאנו עתידים לעבוד בה, ולפנינו עוד היתה דרך ארוכה עד לישוב הראשון. גם בית אחד לא נראה מלוא כל העין. נחל היה הגבול בין חווה זו ובין המחנה שלנו, אך אף על פי שיצאנו לדרך בתשע בבוקר לא הגענו אל הנחל אלא אחר הצהרים, כפי שהעידה נטיית השמש. משני עברי הנחל היתה אותה אדמה עצמה, אבל רק בצד הזה היתה החירות.
משני צדי הדרך היו שדות אורז. הגבעולים הגבוהים עמדו קמוטי ראשים, ולא היה ספק שנקצרו במגלים קהים. האם גם פועלי החווה הזאת עובדים כמו שעבדנו אנחנו, מתעצלים להשחיז את מגליהם? זה לא היה איכפת לי, אבל הצטערתי שאין אלה שדות תירס. כי אז יכולים היינו לסחוב כמה קלחים.
חבל מאד! אין שדות תירס בסביבה הזאת.
השמש היתה חמימה. האד העולה לרגלי ההרים שבמערב צבע את רכסיהם המתעגלים בלבן חלבי רך. הרקיע הכחול, הנקי מענן, נמתח מלוא כל העין, צבעו דוהה בהדרגה ונהפך לתכול ערפלי בקצה האופק. השדות העירומים היו חומים. התחלתי מתגרד. עכשיו, משנעשה חם יותר, החלו הכינים להגיח מבין תפרי בגדי. כשאין הכינים עוקצות, הן יכולות להיות חביבות למדי, ובחברתן הייתי פחות בודד ואומלל. גם בי תלויים חייו של מישהו!
באחת ההצטלבויות פנתה העגלה במורד דרך עפר מלאה מהמורות. והנה גיליתי שחברי אינם משתרכים עוד לצדי. הם נעלמו להם מאחרי שדה האורז, ונראה שהם מחפשים שם משהו. לעזאזל! בגלל קוצר הראות שלי אני מגלה הכול קצת מאוחר מדי. כנראה מצאו משהו לאכול.
עברתי בין כמה קנים יבשים, חציתי תעלה, ונחפזתי להדביקם. "בעל-הבית" החזיק בידו גזר ובאולרו היה מגרד מעליו את העפר. הוא הציץ בי וגיחך:
"יום המזל שלי."
"יום המזל שלי" היה אומר במחנה מי שקיבל לחמנית דוחן גדולה במיוחד, מי שנשלח לעבודה קלה, שבמהלכה יצליח גם ללקט לו משהו לאכול, מי שקיבל חופשת מחלה...
ראיתי: גזר גדול ממש! תמיד היה לו מזל של שד! " בעל-הבית" היה גם הוא "ימני", אבל מן הדברים שסיפר לנו הסקתי שהודבקה עליו התוית הלא נכונה וצריך היה להיקרא "דגנראט". לדבריו נגרם לו עוול. חנות הכלבו שעבד בה עשתה אותו ל"ימני", כך אמר, כדי למלא את מכסתה. באחת מאותן אסיפות של ביקורת עצמית שנערכו במחנה, נודע לו שאבות-אבות-אבותי ואבות-אבותי היו כולם פקידים או אנשים מפורסמים במקצת ושאבי היה קפיטליסט שעמד בראש בית חרושת. אחרי האסיפה גילה את לבו, במידה של קנאה:
"אתה באמת `בורגני ימני`. אתה עשית חיים, חיית ממשמני הארץ! אני, ראשית דרכי בחיים היתה כקבצן, אחר כך התגייסתי לצבא. איך אפשר לכנות אותי `בורגני ימני`? אילו זכיתי אפילו ליום אחד בלבד של חיי בורגנים, לא הייתי בא בטענות..."
זה לא שיפר את התנהגותו כלפי. אדרבא, הוא לא החמיץ שום הזדמנות להתקלס בי ולהראות את עליונותו עלי. קשיש הרבה יותר ממני היה, אבל גם חלש הרבה יותר. היה לו זקן דליל ומזוהם וחוטם זב. שוב ושוב ניסה לעורר את קנאתי בסיפוריו על הסיוע שניתן לו מבחוץ ועל מזלו הטוב. לא יכולתי לחמוק מחברתו, כי שנינו נחשבנו ל"ימניים", ולכן היינו תמיד בקבוצה אחת. כעת, לאחר שחרורנו, נשלחנו שנינו לעבודה באותה חווה עצמה, הואיל ואיבד את מקום עבודתו בעיר.
שדה גזר שונה משדה לפת. גזר אין מגדלים בערוגות, אלא על פני שדה שלם. אם זורעים אותו צפוף מדי, גדלים הגזרים דקים וקטנים, וקצתם נשארים באדמה כשכחה. אך הואיל והשדה הזה כבר נבזז פעמים רבות, והקרקע היה קפוא, השתופפתי וגירדתי סביבי, ואפילו גזר אחד לא מצאתי.
כשסיים "בעל-הבית" להסיר את העפר, עמד לידי וכירסם את הגזר כאילו הוא סוכר גבישי, לועס בקולי קולות להשמיעני מה פריך, עסיסי ומתוק הוא.
"טעם כביר", התמוגג.
גזר ממין זה אפשר למצוא רק בסדק שבקע הכפור. לכן בדקתי היטב סדקים מסדקים שונים, אך לשוא. רק גזרים בודדים הושארו. צריך מזל של "בעל-הבית" כדי למצוא אפילו גזר אחד.
ובכל זאת, היום לא העכיר הדבר את רוחי. הזדקפתי, עברתי על פניו בחיוך מאולץ ועשיתי קיצור דרך כדי להדביק את העגלה.
כן, רוחי היתה טובה עלי. באותו בוקר הצטרפתי אל ידיד שרכשתי לי בבית החולים ואתו עמדתי בתור לארוחת הבוקר האחרונה שלנו במחנה, לפני חלון המטבח, כי היוצאים לחפשי לא היו חייבים עוד לאכול עם קבוצתם. הוא היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה ידועה בצפון מערב המדינה.
"אתה עוזב, ג`אנג יונגלין?"
אף על פי שלבוש היה מדי המחנה, מרובבים בכתמי מרק, בירך אותי ולחץ את ידי כג`נטלמן. נימוסים כאלה היו בעיני כמו מעולם אחר. ועם זאת נשאתי מחוה פשוטה זו מיד אל העולם, שלפנים הייתי בן בית בו. לכן עשיתי כמיטב יכלתי, בתוך המהומה שלפני המטבח, לנהל אתו שיחת חכמים.
"מה בענין הספר שלך?" שאלתי. "איך אוכל להחזירו לך? האם אשלח אותו בדואר?"
"אין צורך!" בידו האחת החזיק בקערת המרק ובידו האחרת עשה מחוה של ויתור. "זו מתנה. אולי..." הוא הביט סביבו כמרחף בעולמות אחרים. "אולי תמצא בו מדוע אנחנו במקום שאנחנו בו היום."
" אנחנו? אתה מתכוון לנו? או..." גם אני התבוננתי סביבי באנשים העומדים בתור לאוכל. מישהו התלונן, שהמצקת של הטבח נטתה הצדה ובפרץ היסטרי תבע את מלוא המנה המגיעה לו.
"לארצנו?"
"זכור", הורה באצבעו על חזי, שהיה מרובב גם הוא בכתמי מרק, והמשיך בנעימה של פרופסור, "גורלותינו קשורים קשר אמיץ לגורל ארצנו."
אמירה זו, וכן עמדתו, עשו עלי רושם. במקום הזה, שבני אדם משוללים בו חופש פעולה, חופשיות מחשבותיהם להמריא. כדי להאריך ככל האפשר הנאה אינטלקטואלית זו - אם כי גם מן האשנב לא גרעתי עין (אם הגעת אליו מאוחר מדי, היו הטבחים מסרבים לשרת אותך, או נותנים לך מנות קצוצות) – עניתי לו באותה מידה של כובד ראש:
" אבל את הפרק הראשון קשה מאד להבין. הדיאלקטיקה של מרכס...השימוש בתיאוריות מופשטות לתיאור היוצרותם של ערכים מוגדרים..."
"קרא את הגל", יעץ לי בהבעה של פליאה, כאילו היתה לי ספריה ויכולתי לקרוא בה ככל העולה על רוחי. ובנעימת גערה הוסיף: " אתה חייב לקרוא את הגל. המרכסיזם הוא התקדמות מתורתו של הגל, יתברר לך שהפרק הראשון, `הסחורה`, קל להבנה. לא יהיה לך גם כל קושי בפרק השני והשלישי ובפרשה השניה, `הפיכתו של ממון להון`. "
"בהחלט" , ניענעתי ראשי בנימוס, כתלמיד במכללה, "אותי ריתקה רק הקדמת המחבר. חבל שלא למדתי אלא ספרות..."
את השיחה התרבותית הזאת סיימנו ברגע הנכון. אחרי שנפרד ממני לשלום ונשא בזהירות את קערת הדייסה שלו, נחפזתי אני אל האשנב ואת פנכתי הושטתי ממש ברגע שעמד הטבח לסגור אותו לפני חטמי.
"איפה, לעזאזל, היית? "
"עזרתי להטעין את חפצינו", חייכתי חיוך כנוע, מתרפס, "זאת ארוחתי האחרונה כאן"
"אה" הטבח הציץ בי, נטל את פנכתי, ועל המנה הקצובה, הוסיף עוד מצקת כמעט מלאה.
"תודה רבה! תודה רבה!" מיהרתי להנהן.
"חכה רגע" טבח קשיש יותר קינח את ידיו הרטובות וקרב אל האשנב להתבונן בי. "האם אתה הוא בן הכלבה, שזחל ויצא לו מתוך ערימת גוויות?"
"אמת". נעימת קולו הידידותית באה לי בהפתעה, הפיחה בי תקוה.
"לעזאזל, דבר כזה לא עושה כל אחד!" ואכן, מתוך הכלי שליד האשנב נטל שתי לחמניות דוחן שנשארו מן היום הקודם ובטפיחה נתנן בכפות ידי הכחושות . "קח אותן!"
עד שהספקתי לשוב ולהודות להם נעלו את האשנב. לא היה להם ענין בדברי תודה, נפשם קצה בהם.
מזלי שיחק לי באמת! בפכנתי היו לי עכשיו כמעט שתי מצקות דייסה ובתוכה עלי ירק ובידי שתי לחמניות. שתיים! לא אחת בלבד! שתי לחמניות היו מנת יום שלם – אחת בבוקר ואחת בערב. והדייסה היתה סמיכה, סמיכה כעיסה. לפעמים היו הטבחים בוחשים את הדייסה לפני ההגשה וכך מעלים אל פני הדוד את המשקע הסמיך יותר, ואז היו הראשונים בתור בני המזל. וכשהיו הטבחים שואבים באיטיות, היתה שוקעת הדייסה הסמיכה יותר והמזל היה משחק אז לאחרונים בתור. כך קרה בדרך כלל כשלא אכלו הטבחים לפני שהגישו לנו, ומזימתם היתה אז להשאיר את התוכן לעצמם. מעוניינים היו שנזדרז כולנו להידחק בתור כדי שיוכלו להיפטר מאתנו מהר ולהסתלק להם. אלא שלעולם לא ידעת מה צפוי. וחוץ מזה, כיון שהיינו באים נחילים נחילים ובמטבח ניצבו שתים עשרה חביות עץ גדולות, לא היה האפשר לדעת באיזו מהן ישמרו את המיטב לעצמם...כלומר, השגת הדייסה סמיכה היתה משימה קשה יותר מחיזוי התמורות במשק העולמי – הכול היה תלוי במזל.
והיום שיחק לי מזלי.
בדיוק ביום שהתחלתי בו חיים חדשים.
אות מבשר טוב.
מכאן מצב רוחי המרומם.