הנה רשימת חלומות הילדות של <mark>רנדי פאוש</mark>:
*להיות באפס כבידה
*לשחק בליגת הפוטבול העליונה
*לכתוב ערך באנציקלופדיה של וורלד בוק
* להיות קפטן קירק
* לזכות בבובות פרווה ביריד
* להיות דמיונאי של דיסני

את כולם הוא הגשים במידה זו או אחרת עד גיל 47. בגיל 48 הוא נפטר מסרטן הלבלב.

הנה רשימת חלומות הילדות שלי
*להקיף את כדור הארץ כמו יורי גגרין
*לכתוב ספר
*להיות שרלוק הולמס
*להתחתן ולעשות שלושה ילד

אם הגעתי למימוש עצמי, אין לי בעיה למות בגיל חמישים. ברור שאעדיף ללוות את ילדיי, לשחק עם נכדיי ולהזדקן עם אהובת לבי. ליהנות מכל שנייה טובה ורעה שנותרה. אבל אם הגשמתי את עצמי, אפרד בשלווה מהעולם.

<mark>רנדי פאוש</mark>, חולה סופני, מציג בהרצאתו האחרונה את רשימת המשאלות שערך בילדותו, ומתאר כיצד אחת אחר השנייה, מימש אותה. אם הייתה זו פרוזה, תכף הייתי סוגר את הספר, מתנער מחוסר האמינות הספרותי של הכותב. להגשים את

מכירים את זה שאתם נכנסים למשבר קריאה? לא משנה איזה ספר תקראו אתם פשוט לא תתרכזו. לא יהיה לכם חשק בכלל לגשת אל הספר ולהשקיע זמן ולצלול אל תוך העלילה, לא אכפת לכם מאף דמות וכמות הספרים שנקטעים באמצע היא אין סופית...
זה היה המצב שלי בחודשיים האחרונים. התגייסתי סוף סוף לצבא, ומה לעשות טירונות זה לא המקום האידאלי לקרוא בו.

וכך בחודשים האחרונים חיפשתי נואשות ספר שיחזיר לי את התשוקה לקרוא, שיזכיר לי

ספר מצויין שמדבר איך חלומות מתגשמים בקלות לאלה שמנהלים את חייהם נכון..
הסופר 'פרופסור <mark>רנדי פאוש</mark>' נסה להכניס כל חוכמת חייו תוך הספר ולהפוך אותה למלים ומשפטים ושכח שחוכמה אף פעם מעניקים בדיבורים אלא בנסיון, עבודה קשה, מכשולים, זמן והצלחות. אבל כפי שאמר בסוף הספר: "ההרצאה לא היתה למען היושבים באולם...היא מיועדת לילדי". אז הספר מהווה כמכתב ארוך בן 210 דפים לילדיו של הסופר.
בגלל שקמעט בכל פרק או פסקה

הספר הוא הצוואה הכי מפורסמת בעולם , שיר פרידה מפרחים שראית אותם קטנים ולא תראה אותם גדולים ומלבלבים לעולם , <mark>רנדי פאוש</mark> ריגש אותי ,אי אפשר לקרוא את הרקע של הספר ולהשאר אדיש , האיש אמיץ לדעתי וגם ג'נטלמן ,הוא מודה שהוא יהיה קלישאי בספר שלו והוא אכן צדק אבל ,מה רע בקלישאה? בהתחשב בזה שהיא אמיתית , הרי לאכול ?זה קלישאי,לשתות,לקרוא ספר ,להתעצבן,לאהוב , הרי הכל נגוע בקלישאה הזו ששמה חיינו כאן , אני קראתי

ספר המתאר תאור מאד נוגע ללב, את ימיו החרונים של <mark>רנדי פאוש</mark>. כתוב בהומור נוגע ללב. עצוב מאד. אבל יחד עם זאת
יש בו מידה מסויימת של נחמה השלמה עם הגורל.
מאחר ואנו נפגשים בימי חיינו (ולצערנו רבים מאיתנו נפגשו או יפגשו עם הדברים שאותם מתאר המספר).
נראה לי שהספר ספר ראוי. לא לקחת לחופשה, ראוי לקריאה
כחלק מההכנה שאנו חייבים לעשות לקראת הבילתי נמנע.
אין בספר תובנות גדולות.
יש בספר תאור אנושי מאד, רא

מהספרים הטובים שקראתי

<mark>רנדי פאוש</mark>, פרופסור למדעי המחשב בן 47-8, חולה במחלת סרטן קשה ועומד למות, הוא מתכבד לשאת הרצאה בפני חבריו.

באוניברסיטת קרנגי מלון היה מקובל לכבד ב- "הרצאה אחרונה" פרופסורים שונים. בהרצאה הם מהרהרים על מותם ונושאים את "ההרצאה האחרונה" שלהם, זו שהיו נושאים אם זו הייתה ההזדמנות האחרונה שבה יכלו להרצות.

במקרה של פאוש המשמעות היא אמיתית ומצמררת אך הוא מחליט להעביר הרצאה שכ

עצוב, משעשע ובעיקר מחכים. לקרוא ולהסתכל אחרת על החיים.
<mark>רנדי פאוש</mark> הוא מישהו שהיינו רוצים להכיר. השאלה היא האם הספר היה מקבל את אותה תשומת הלב אם לא היה נכתב על-ידי אדם גוסס?

פרופסור <mark>רנדי פאוש</mark> כבן חמישים חלה במחלה הארורה סרטן הלבלב. לאחר מאבק עיקש במחלה הוא יודע שחייו עומדים להסתיים.
לדבריו כל מה שכתב וסיפר בהרצאתו האחרונה מיועד לילדיו כדי שידעו ויזכרו מי היה אביהם.
עצוב, אנושי, בספר מסרים חיוביים ותאור התמודדות עם הבילתי נמנע.
ספר קריא, עצוב , חינוכי, זו אינה ספרות גדולה. אין כאן חידושים מרעישים. זו הרצאה של אדם סימפטי משכיל , אנושי, ראוי לקריאה.