"הדיכאון הוא פגם באהבה", כך מתחיל סיפורו של אנדרו סולומון על ההתנסות בדיכאון, על שורשיו ועל ביטוייו התרבותיים. בפרק הראשון הוא מתאר את התמודדותו שלו עם דיכאון קליני, אך אינו נשאר בתחום חוויותיו האישיות, אלא מרחיב את היריעה, ובפרקים הבאים הוא עוסק בהיבטים המדעיים וההיסטוריים של הדיכאון, בטיפול בו ובהשפעתו בתוך העולם המערבי. אין זה אפוא סיפור אוטוביוגרפי וגם לא ספר לימוד. באנושיות נדירה, בכנות, בשנינות ובבקיאות, שוזר סולומון סיפור אישי בתוך מארג מדעי, פילוסופי, היסטורי, פוליטי ותרבותי, ולוקח את קוראיו למסע מרתק במחוזות הדיכאון. הוא לוקח אותנו אל פרוזדורי בתי - חולים לחולי נפש ואל מעבדות המפתחות שיטות חדשות לחקר המוח; הוא מונה את התרופות נגד דיכאון ובודק אמצעי טיפול קיצוניים, כגון ניתוחי מוח; הוא דן בפוליטיקה של האבחון והטיפול, בהשפעתו של המצב החברתי - הכלכלי על הסיכויים לקבל טיפול ראוי, מביא מדבריהם של אנשי ספרות שכתבו על מחלתם, מדבר עם מרפאים, דן בכוחה של הסוגסטיה, מראיין עשרות נפגעי דיכאון על תלאותיהם והטיפולים שקיבלו, ומבקר באפריקה, בגרנלנד ובקמבודיה וחוקר כיצד מתמודדים עם הדיכאון בחברות אחרות. והחשוב מכול - הוא מעלה על נס את התפקיד החיוני של כוח הרצון ושל האהבה בהליך הריפוי. התבוננותו של אנדרו סולומון בדיכאון ובכל המקיף אותו היא עיסוק בשאלה, מהו להיות אדם. דמון של צהריים הוא ספרו השלישי של אנדרו סולומון, סופר עטור פרסים ופובליציסט שמרבה לפרסם מאמרים בניו יורקר ובכתבי עת אחרים. ספרו זה זכה בפרס היוקרתי Award National Book לשנת 2001.
