איזה שם ספר הזוי , מה זו השטות הזאת אמרתי לעצמי כשראיתי את שם הספר והחזרתי למדף. איך אפשר לעמוד בתור כשהולכים לערוף לך את הראש שאלתי את עצמי ? היו שם על המדף עוד כמה ספרים קטנטנים עם כריכות רכות כמו שאני אוהבת עם שמות סופרים ששמם הולך לפניהם.
אבל על <mark>ריקרדו סטרפאסה</mark> הארגנטינאי שזה ספרו הראשון לא שמעתי מעודי.
עמדתי 15 דקות מול המדף לבסוף בחרתי כמה ספרים קטנטנים, אך הסיני והגרדום לא נתן לי מנוח עד

כשסיימתי לקרוא את הספרו הזה, האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי בראש היא של סרט ישן שראיתי לפני שנים ארוכות: הבלונדיני עם הנעל השחורה. מדובר בסוג של פארודיה ואפילו פארסה על סרטי הפשע והריגול. על פי ויקיפדיה, אחד מיסודות הפארסה הוא קצב עלילה מסחרר שמהירותו גדלה ככל שהעלילה מתקרבת לסופה ואת זה יש לנו כאן בשפע, תוך שימוש נרחב בהומור מסוג הנונסנס. רמת הטירוף בספר הזכירה לי גם את ספרו של מריו סימל "אפשר גם בל

שמו של הספר הזה היה חזק ממני. החזקתי את הספר בחנות הספרים, החזרתי אותו למדף, יצאתי מהחנות ו...אחרי כמה דקות נכנסתי בצעד נחוש ויצאתי עם המציאה הזאת. לא חושב שהייתי חוזר לחנות אילו שמו של הספר היה מתחיל בצרפתי, גרמני, אתיופי, אמריקני, שבדי, הודי או ישראלי המחכים בתור הזה...אבל נראה כי הדעות הקדומות שלי על החכמה הסינית העמוקה, שהן בבחינת תחליף עלוב להשכלה על סין ותרבותה, פעלו לטובתו וזכיתי.

זכיתי

#
דמיינו לעצמכם תור של מאות אלפים (סינים) בדרך לגרדום. התור אורך ימים וחודשים, מי שעומד בו מן הסתם אינו מעוניין בהקדמת תורו, ומה יעשו בזמן ההמתנה? אולי יקראו ספרים רציניים (או מצחיקים), אולי עתון. וזה ההסבר לשמו הממכר של הספר, המפיק גם קורס קצר בהומור, לתועלת קורס באוניברסיטה שייקרא "ההומור בראי הספרות" או להיפך. אקדמיה זקוקה, כך נראה, לקורס שיסביר ברצינות את ההומור לכ-ו-ל-ם.

הספר הזה הוא בעל

פרודיה על ספרי מתח העוסקים ברוצחים סדרתיים. סיפור תוסס, וולגרי המספר על רוצח סדרתי המסתובב ברחבי בואנוס איירס ומבתר את קורבנותיו ולאחר מכן מפזר אותם ברחבי העיר. הבלש נבארו שעומד לצאת לפנסיה מתבקש לנהל את החקירה. חלקי הגופות ממשיכים להערם ופתאום נכנס לסיפור רוצח סדרתי נוסף שמשתמש בחניקות כדי לטפל בקורבנותיו. נראה שהמבתר והחונק מתחרים האחד בשני מי רוצח יותר ומי זוכה ביותר כותרות וחשיפה תיקשורתית.

זהו ספר של בריחה מהמציאות אל הדמיון, משעשע , הזוי, לעתים שטותי , אירוני, חולני בטירוף ומותח. אם אנסה לתמצת את כל התיאורים למילה אחת אומר כי הוא מקסים.

השם עצמו כל כך מותח והאיור על העטיפה כבר מעורר את הסקרנות לקרוא את הספר, ואילו אני בחרתי בהאזנה.
הסופר מרבה להשתמש באירוניה בתיאורי הדמויות והעלילה , המעורר גיחוך ולעתים לא פעם הרמת גבה. שתי דמויות אשה יפהפיה וגבר הנפגשים בבר , משוחחים על הא וע

טוב, רבים כתבו לפניי על הספר. לקחו לי את כל השבחים.
אולי רק אציין שבתור מי שהגיעה לספר ללא קריאת התקציר, ציפיתי לספר שכן, מדבר על סיני שקורא עיתון בדרך לגרדום.
רציתי כל כך להכיר את הסיני הזה! זה נשמע סוריאליסטי, לקרוא עיתון כשאתה אשכרה בדרך למותך? נפלא.

אבל הספר לא התחיל עם סיני שקורא עיתון, וגם לא נגמר עם הסיני. יש סיני אחר, זה כן. ויש גם מחתרת פרגוואית. ויש מי שהחליט להרוג סינים. אבל הסיפור על

מקורי, שנון, סרקסטי, קומי ומאוד מותח.

מה עוד אפשר לבקש מסיפור קצר?

פשוט לכו על זה!

הדבר הראשון שמשך אותי לקרוא את הספר הוא השם שלו כמובן,
מהעמוד השני אהבתי את העלילה הקולחת והשפה הצינית (משפטים כמו "שהיא עונה,נתלה על פניה חיוך מזויף יותר מהתנך")

לפעמים ספרון ורוד וציני זה בדיוק מה שצריך.