אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר?

סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה.
זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת.
בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים

"מסע אל קצה הלילה", מאת <mark>לואי-פרדינן סלין</mark>
סלין שעורר שערורויות לא מעטות בחייו ואף אחרי מותו, אם ועד כמה אפשר להפריד ביו סלין הסופר-האמן, מן הגדולים שידעה המאה העשרים ובין סלין מחברם של קונטרסים אנטישמיים פרועים וחסידה של גרמניה הנאצית.
כדברי אילנה המרמן המתרגמת: "ועם זאת ראוי להעמיד לרשות הקורא העברי את יצירותיו של סלין ובראש וראשונה את הרומן הגדול הזה"מסע אל קצה הלילה". הוא מבטא זעקה גדולה נגד פ

אני לא בטוח בזה בכלל בגלל שלא בדקתי את זה אבל פתאום מתי שקראתי את הספר הזה פעם שניה אז חשבתי שה<mark>סלין</mark> הזה זה בטח האבא של אחד שהשם שלו זה וולבק. אולי לא האבא לפי העץ שורשים שלו אבל בטוח זה האבא המה שאומרים רוחני שלו ואפילו אם הוולבק הזה יגיד שלא ככה אני אומר שכן.זה מהרבה בחינות. גם איך שהוא תופס את הפוזה של אחד שלא אכפת לו מה יחשבו ומה יגידו ואיך שהוא לא אכפת לו להכנס באמאמא של אנשים שזה לא נחשב מנומ

ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. <mark>סלין</mark> משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם

"בדברי הימים החיים אינם אלא הזיה, האמת היא המוות.
ואילו הרפואה, ביקום הזה, אינה אלא רגש, צער, חמלה קצת יותר פעילה מהאחרות, כמעט חסרת כוח בתקופה שבה פנה אליה זמלווייס."

ספר יוצא דופן של אדם יוצא דופן.
הביוגרפיה הקצרה הזו נכתבה במקור בתור עבודת הדוקטורט ברפואה של המחבר, כי מתברר שבאופן מוזר עבודות ספרותיות כאלו היו קבילות כדוקטורט לרפואה לפני מאה שנה (ועם כל הכבוד לספרות יפה, אני לא בטוח שהייתי

קודם כל, הלשון. פושטקית, חצופה, יצירתית, מגוונת, לועגת, כועסת, מקללת, להגיד את כל מה שבא, ישר מהבטן, בלי לסגנן, לארגן, ליפות. ואישיות שכמו צומחת מתוך הלשון הזו. ועוד ב 1932. בעת שתומס מאן כותב בשפה כה כבדה ומכובדת.

הגיבור, אנטי גיבור, מתגלגל ממקום למקום, בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, החל מצבא צרפת בזמן המלחמה, דרך הקולוניות באפריקה, אמריקה, אירופה שאחרי המלחמה, כצופה פאסיבי המתאר את מה שה

עד מלחמת העולם השנייה, היא נקראה בפשטות "המלחמה הגדולה" ורק אחרי 1945 עברו לקרוא לה "מלחמת העולם הראשונה".
כמי שקורא עליה לא מעט, אני חושב שאפשר להגיד שהיא הייתה משמעותית לא פחות ואולי אף יותר מזו השנייה.
משמעותית מבחינת הרס טוטאלי של העולם הישן שהתקיים עד אליה, אותו עולם שהתקיים באירופה במשך מאות שנים ויש לא מעט היסטוריונים הרואים בה את תחילת המאה ה-20. היא העלתה על פני השטח את הפוטוריזם והפאשי

את <mark>סלין</mark> הכרתי והתחלתי לחקור לגביו אחרי התנחלות בטריטוריה של סופרים ויוצרים כמו ג'ויס, בקט, קפקא, הביטניקים ועוד כמה חבר'ס מהמאה ה-20. חשבתי שיהיה ממש מעניין לגלות עוד סופר מהמאה ה-20. והוא בכלל היה טיפוס. העובדה על הדעות הנוראיות שהחזיק בהן סקרנה אותי לגשת למה שידוע כיצירת המופת שלו. ואז זה הגיע. שאלתי את הספר. אני עוד מעט מתגייס, ככה שאני עושה טעות שאני מכניס את עצמי לספר שמתחיל בביקורת אנטי מלחמ

יצירה מכוננת ללא ספק לעידן בו אנו חיים, ספר שתובע את המבט נטול הכזבים והצללים של הקורא או מפשיט אותו מהם אם הוא מביט מספיק עמוק אל הסאגה החודרת והחדה הזו אל לב מאפליית המעשה האנושי ולא רק האירופאי או המודרני בהכרח, <mark>סלין</mark> לא חוסך שבטו מערש המין האנושי (אפריקה) ועתידו המפוקפק (אמריקה), שום ניצוץ אלוהי או אידאה אתאיסטית לא יוכלו להסתיר את מה ש<mark>סלין</mark> חושף בשפה נטולת יומרות אך עשירה ומדויקת באופן שגורם לי