אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר?

סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה.
זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת.
בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות.
בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה.
שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים.
נשמע אחלה ספר, לא?

הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר.
כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק.

במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט.

החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה.
הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות.
התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה.

בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד.
כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם.
כאמור אחלה ספר.

בלשון המעטה: לא חובה.

אני לא בטוח בזה בכלל בגלל שלא בדקתי את זה אבל פתאום מתי שקראתי את הספר הזה פעם שניה אז חשבתי שהסלין הזה זה בטח האבא של אחד שהשם שלו זה וולבק. אולי לא האבא לפי העץ שורשים שלו אבל בטוח זה האבא המה שאומרים רוחני שלו ואפילו אם הוולבק הזה יגיד שלא ככה אני אומר שכן.זה מהרבה בחינות. גם איך שהוא תופס את הפוזה של אחד שלא אכפת לו מה יחשבו ומה יגידו ואיך שהוא לא אכפת לו להכנס באמאמא של אנשים שזה לא נחשב מנומס להכנס בהם יעני גם נשים גם מיעוטים ומה שהיום אומרים אותם מוחלשים וגם זה שבסוף אתה קולט שהוא אין משהו שמוצא חן בעיניו יעני הוא כל דבר הוא רואה את הצד מהאיפה שאין חמאה שלו. שאני אומר רואה את מה שרע זה לא כמו ילד קטן שרק אומר לך לא. הוא יש לו סיבות וגם אם אתה לא מסכים עם זה אתה מבין את זה. 

הסלין הזה חי בזמנים של איך שהתחיל האטרף של המאה הכי מוטרפת יעני זאת שהלכה לא מזמן. הוא מתחיל את הספר שלו שיושבים שניים בבית קפה על יד הסורבון ורואים מצעד של הצבא ואחד מהם אומר יאללה נלך על זה ומצרף את עצמו למצעד הזה שמוביל אותו ישר למלחמת העולם הראשונה שהיתה המלחמה הכי לא הגיונית שאתה יכול לחשוב והוא מראה לך את המלחמה לפי איך שצריך להסתכל על זה ולא לפי איך שעל פי רוב מסתכלים יעני הוא מראה לך אחד שמפחד על עצמו כל הזמן שזה מסוכן בשבילו ודרך זה אתה רואה את הלא נורמליות שיש בכל הגבורה והדברים האלה. 

והבנאדם הזה ממשיך ככה לזרום ממקום אחד לשני בלי שיש לו הכוונה לעשות משהו מיוחד יעני א-ל-פורסט גאמפ (שבא אחריו. אולי מפה לקחו את הרעיון של זה) הוא זורם לאפריקה איפה שיש הקולוניות והוא מראה לך את הטמטום והנבלות של האדם הלבן מתי שבא לאפריקה ואחר כך הולך אצל השכונות של העניים בפריז אחרי שעשה סיבוב לאמריקה בשביל להראות שגם העניים והדפוקים גם הם נהיים מנוולים וככה מסתכל על כל האירופאים ואיפה ששלחו את האנשים שלהם ורואה מה אלה עשו ואיך נהיה העולם בגללם. ולפי איך שהוא מסתכל העולם זה עולב אחד גדול והחיים של כל איש בעולם המערבי שהולך במסלול של החיים לפי איך שהולכים כולם זה גם עולב שמה שיש בזה זה תוכניות איך בגיל כזה יהיה לך ככה ובגיל כזה יהיה לך ככה ואתה הולך על המטרות בלי שאתה עובר את החיים יעני הכל לידך בשביל להגיע ובשביל להגיע אבל אף פעם אתה לא שם.

קודם כל, הלשון. פושטקית, חצופה, יצירתית, מגוונת, לועגת, כועסת, מקללת, להגיד את כל מה שבא, ישר מהבטן, בלי לסגנן, לארגן, ליפות. ואישיות שכמו צומחת מתוך הלשון הזו. ועוד ב 1932. בעת שתומס מאן כותב בשפה כה כבדה ומכובדת.

הגיבור, אנטי גיבור, מתגלגל ממקום למקום, בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, החל מצבא צרפת בזמן המלחמה, דרך הקולוניות באפריקה, אמריקה, אירופה שאחרי המלחמה, כצופה פאסיבי המתאר את מה שהוא רואה ומביע את דעתו ביחס לכך, ובאופן הזה, מתאר למעשה את האנושות המערבית במקומות שונים ובסיטואציות שונות. יש בו הרבה מאד כעס וביקורת, קודם כל מוסרית, על בני האדם ועל המוסדות (הצבא, המדינה, מערכת הבריאות). דוקא הביקורת הזו מבטאת איזו אמונה כאילו המוסר יכול וצריך להתקיים.

הגיבורים לא חשובים לו. הם מייצגים משהו. הכל נעשה בהכללות, ובכולם הוא בועט, מעל ומתחת לחגורה, בנשים, בבני האדם, בצרפתים, בכושים, באמריקאים, בעשירים ובעניים. הוא מתייחס אליהם בציניות, אין לו אמפתיה כלפיהם. כאילו אינם מרגישים כלום. רוב הדמויות עלובות ורעות. יש רק מעט מאד דמויות יוצאות דופן, אנשים טובים, טובים באמת, שאליהם הוא מתייחס בכבוד וברצינות, אם כי גם אז הוא קצת מתלוצץ, כאילו קשה לו עם זה. ובכל זאת, הוא כאילו אומר שיש דברים שלא מתלוצצים עליהם.

ועוד משהו. הוא מתעסק גם בעצמו. במה שקרה לו במהלך הדברים. מעבר מציניות וזעם לעייפות אדישה ולרחמים. מין תהליך התבגרות שמכלה את הסערות ומשאיר אותו ללא הצחוק והכעס, צופה בצער בעולם עלוב ואכזרי.

הספר הזה מנסח השקפת עולם מלאה ומגובשת, אנטי בורגנית, שיש בה ביטוי לתסכול ולאכזבה מן הקדמה, והוא מנסה להביע דעה על בני האדם כולם. הוא נטוע בתקופה של שבר גדול, שמולידה בין היתר פשיזם וקומוניזם כאלטרנטיבות לליברליזם ההומני.

בסופו של הספר יש אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתירגמה להפליא. היא מתייחסת גם להיותו חסיד של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השניה, ואל היכולת או העדר היכולת להפריד בין יצירתו לעמדותיו המוסריות.

ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים.
הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.

עד מלחמת העולם השנייה, היא נקראה בפשטות "המלחמה הגדולה" ורק אחרי 1945 עברו לקרוא לה "מלחמת העולם הראשונה".
כמי שקורא עליה לא מעט, אני חושב שאפשר להגיד שהיא הייתה משמעותית לא פחות ואולי אף יותר מזו השנייה.
משמעותית מבחינת הרס טוטאלי של העולם הישן שהתקיים עד אליה, אותו עולם שהתקיים באירופה במשך מאות שנים ויש לא מעט היסטוריונים הרואים בה את תחילת המאה ה-20. היא העלתה על פני השטח את הפוטוריזם והפאשיזם באיטליה, את הנאציזם בגרמניה, את שחרור האישה בבריטניה ואפילו את הציונות בפלשתינה.
אבל לא פחות מכך, כפי שמתארים בצורה מופלאה סלין בספר הזה, אריך מריה רמרק ב"במערב אין כל חדש" או המינגווי בספריו, היא עברה כצונאמי אדיר בנפש האדם.
השרידים של "הדור האבוד" של הצעירים האידיאליסטיים שנהרו אל שדות הקטל בפשנדל, הסום, וורדן והמארן, שבו אל ביתם כשהם רואים את העולם בצורה שונה לגמרי.
ודרך עיניהם מתאר הספר הזה את המציאות שמצאו. מציאות שלעולם לא תבין אותם ושהם לעולם כבר לא יבינו.
זה לא ספר קל, כך שאינו מתאים לכל אחד, אבל מי שיצליח - ירוויח.

את סלין הכרתי והתחלתי לחקור לגביו אחרי התנחלות בטריטוריה של סופרים ויוצרים כמו ג'ויס, בקט, קפקא, הביטניקים ועוד כמה חבר'ס מהמאה ה-20. חשבתי שיהיה ממש מעניין לגלות עוד סופר מהמאה ה-20. והוא בכלל היה טיפוס. העובדה על הדעות הנוראיות שהחזיק בהן סקרנה אותי לגשת למה שידוע כיצירת המופת שלו. ואז זה הגיע. שאלתי את הספר. אני עוד מעט מתגייס, ככה שאני עושה טעות שאני מכניס את עצמי לספר שמתחיל בביקורת אנטי מלחמתית נוקבת שבזה למיתוסים של גבורה ופטריוטיות בתקופה שהייתה למלחמה המיותרת ביותר בתולדות אירופה. אבל, כמו שאומרים, לא לוקחים הכל יותר מדי ברצינות. והנה זה מונח: החלק הראשון של הספר נהדר. אני אוהב את 128 העמודים הראשונים של הספר הארוך גם ככה. הזדהיתי עם הדעות של בארדאמי בנוגע למלחמה כבית מטבחיים אחד גדול, החברה הצבועה שמקדשת את אותם גיבורים שיוצאים למלחמה ובסוף מסתבר שהם סתם יונים שמעבירות הודעה ממקום למקום עד שיש להם שתי ברירות: או למות או יותר טוב - ליפול בשבי.

כל האכזבה הזו, הניהיליזם, האנטי כלפי כל דבר הזה עבר אצלי טוב (אני בן אדם נורא) והיה גם מצחיק (זה גם חשוב). מפה והלאה, אפשר להגיד שבעיניי הסתיים החלק הטוב ביותר של הספר. בהמשך, סלין מפרט את המסעות של בארדאמי דרך אפריקה הקולוניאלית, אמריקה הקפיטלסטית, חזרה לצרפת וכל המסעות, האנשים שפוגש והמעבר התמידי שלו ממקום למקום כזר תמידי שמרגיש לא שייך לשום חברה. מפה, התחלתי להסתייג מתיאורי החברה הגועלית שסבבה את פרדינן, המיזנתרופיות שלו נמאסה כבר (אי אפשר להיות כזה נורא וציני כלפי כל אדם) ועל אף המסר החשוב לא פחות, זה הרגיש שאולי היה אפשר לחלק את החלקים שמגיעים אחרי מלחמת העולם הראשונה ולהוציא אותם כספרונים קצרים שכאלה. אבל במבט אובייקטיבי, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר חשוב גם היום.

הוא מציב מראה לפני החברה האירופאית האובר פטריוטית ואפשר להגיד שגם היום בפני מיליטנטיים מסוימים ומראה את כל הכיעור שיוצא מתוך כל מיתוסי הגבורה החרושים. הוא גם עוסק בזרות ובצביעות. הקולוניאליסטים עושים קומבינות ומתנהגים בגסות רוח, האמריקאים מסנוורים מהחלום האמריקאי שהם מוכרים אשליות ולוקשים, חברים הם לא בדיוק חברים. הנשים נעות בין טובות לב ונהדרות לבין מכשפות מטורפות וברביות פלסטיקיות שזיון הוא הדבר הטוב ביותר שהן יכולות להציע. גם היום, יש עדיין אנשים שאוהבים סיפורי גבורה (אם מוצדקים או לא, זה סיפור אחר), יש עדיין אנשים שמסנוורים מאותם סיפורים, יש עדיין אנשים רעים שהם בלתי נסבלים באופי הציני שלהם, צבועים וגזענים.

ו"מסע אל קצה הלילה" מטיח הכל בנו הקוראים, בין אם נרצה או לא. בין אם נאהב או לא. זו האמת. ובעיניי בניגוד לסלין, צריך להפיק לקחים מאותם תיאורים פסימיים-ניהליסטיים ולנסות ליצור חברה טובה יותר ולאו דווקא להיכנע לפסימיזם אפל וקודר כמו שמתואר בספר. סלין עצמו היה נורא ביותר. הדעות האנטישמיות והפשיסטיות שלו הביאו אותו למעמד לדין (צריך לדעת להפריד בין אמנות לזבל) ובסוף זוכה, אבל ההשפעה והחותם הספרותי שלו נשארו איתנים ובצדק בזכות הספר הזה.

בוקובסקי הזדהה עם הגישה המיזנתרופית-פסימית שלו לזולת ולחיים ואימץ אותו לספריו, ג'וזף הלר הזדהה עם זוועות המלחמה והוציא את משנתו האנטי מלחמתית ב"מלכוד 22", גם ג'ים מוריסון לקח כמה דברים מסלין אל הדורס. ואני פשוט אמשיך להגיד שזה ספר חשוב, אבל בחלקו כגודל הציפייה (השלם את החסר). אני אמשיך לטעון שהחלק הראשון הוא הטוב ביותר. שאר החלקים חשובים מבחינת המסר, אבל מצליחים להחזיק עניין אצלי לפחות. אז סלין הוא סופר שאני מעריך, בן אדם שאני סולד ממשנתו ואחד שאולי לא ייכנס לי להיכל התהילה כמו סופרים שנכנסו לי חזק כמו ג'ויס, בקט או בורוז, אבל כבודו (האמנותי) במקומו מונח.

יצירה מכוננת ללא ספק לעידן בו אנו חיים, ספר שתובע את המבט נטול הכזבים והצללים של הקורא או מפשיט אותו מהם אם הוא מביט מספיק עמוק אל הסאגה החודרת והחדה הזו אל לב מאפליית המעשה האנושי ולא רק האירופאי או המודרני בהכרח, סלין לא חוסך שבטו מערש המין האנושי (אפריקה) ועתידו המפוקפק (אמריקה), שום ניצוץ אלוהי או אידאה אתאיסטית לא יוכלו להסתיר את מה שסלין חושף בשפה נטולת יומרות אך עשירה ומדויקת באופן שגורם לי להאמין שאם יש מסע שיכול להוליך את המין האנושי מעבר לאבסורד האכזרי של קיומו הוא חייב לעבור דרך תיקון יסודי של השפה בה אנו תופסים את עצמנו ואת מה שסביבנו, והספר הזה הוא מקום חיוני להתחיל בו. תרגום מופתי של אילנה המרמן.

אין לי מילים על הספר הזה.האמת היא-יצירת מופת...באמת. סיפור חייו של סלין המיזנתרופ, הפסימיסט והמנוכר כהקדמה פשוטה לנאציזם,פאשיזם ושות' שהתפתחו במהלך תקופת כתיבת הספר.
האנוכיות בספר מרגשת מרוב שהיא דקה ונכונה מדי,כתובה בלשון כל כך חדה ובהירה-בוטה מאוד,בלי התנצלות נסיבתית כלל וכלל.
אני התעלמתי מקורות חייו הפרטיים של סלין (ע"י כך שפשוט שכחתי אותם.ממליצה לא להתעניין בהם לפני קריאת הספר). ידוע כי יש קונפילקט בין אופי הכתיבה שלו כסופר ובין מעשיו ואומנותיו מאוחר יותר.כנראה הקצנה תקופתית.
מומלץ ביותר למרות כל דבר שהוא! לא קליל אך משתלם.

למרות שיש לי את הספר עב הכרס הנ"ל זמן רב, נמנעתי מלקרוא בו מאחר שידעתי על האנטישמיות של מחברו. ובכל זאת תמיד יש אצלי את אותו הרגע שבו אני שולף את הספר המסוים מהמדף ומתחיל לקרוא בו ללא שום הרהורים נוספים... ובכן מדובר בספר מאוד מעניין מבחינות רבות. קודם כל הוא כתוב בערבוביה של סגנונות, שהם לפעמים ספרותיים, שנקראים לעתים ממש כמו שירה! ולפעמים יש בו שפת עגה ואף שפה גסה של ביבים ממש, שבטוחני שהיו למתרגמת מצרפתית קשיים להעבירה לעברית... הספר מתחלק לכמה חלקים "גיאוגרפיים", שלמיטב ידיעתי מתבססים על חייו של סלין עצמו. פרדיננד ברדאמי גיבורו של הספר שמספר לנו את הסיפור במונולוג, מתחיל בתיאור נורא של המלחמה בה הוא השתתף. (מלחמת העולם הראשונה)
הוא מתאר את המוות חסר-הטעם של המוני חיילים שאין להם מושג על מה בעצם הם נלחמים, את הטיפשות והניתוק של הקצינים הבכירים מהחיילים הפשוטים עם תיאורים "גרפיים" של הגוויות הפזורות בשטח ושאר זוועות המלחמה. לגיבור הסיפור אין בכלל עניין למי יהיה הניצחון כל מה שהוא רוצה זה לשרוד את המלחמה הזאת... בחלק הבא מתאר אותו ברדאמי ששרד אכן את המלחמה את אפריקה הקולוניאלית הצרפתית שאליה עבר כדי להצליח בחייו. הוא מתאר בציניות עד כדי קריקטורה את שלטון האדם הלבן שמנצל את האוכלוסיה הילידית השחורה עד תום,
ובה בשעה את עליבותם של הפקידים הקולוניאלים שמוכנים לגנוב, לשחד ולשקר לטובת תועלתם האישית עם בוז בלתי מוסתר שלהם ושלו עצמו לשחורים .לבוּרוּת ולפרימיטביות שלהם הם נקראים על ידו כאן אך ורק בשם כושים וממש לא במקרה...
באותה ציניות מתייחס אותו ברדאמי לחיים באמריקה הקפיטליסטית שאליה עבר בניסיון לשפר את חייו. לאחר ניסיונות בלתי מוצלחים לעבוד בעבודה פיזית הוא מגלה שהרבה יותר קל לו לחיות מכסף של אהובותיו בעבר ובהווה... ואז הוא חוזר לצרפת עושה שם תואר ברפואה ושם כרופא מתרחשת העלילה העיקרית של הספר, שבה מעורב הגיבור בסיפורי אהבה ומין ורצח. לדעתי ה"לילה" שבשם הספר הוא כל התכונות השליליות של האדם כבן אנוש. גיבור הספר אינו מפסיק להיות שיפוטי וציני כלפי הדמויות איתם הוא נפגש. את אותה אנוכיות שאותה הוא מפגין כאן לגבי עצמו הוא משליך בבוז לכל אדם שמופיע כאן."להיות פשוט מאוד אנחנו עצמנו, עד תום – כלומר מתועבים, זוועתיים, אבסורדיים... " (עמ 469) סלין בנוסף לכך שיש לו מסר אנטי מלחמתי חריף, גם יוצא בכלל נגד הסדר החברתי הקיים ובוודאי שהסדר והמשטר הקיים בצרפת... הוא מתייחס באכזריות בציניות ובאכזבה כלפי המין האנושי בכללותו ודווקא את היהודים הוא כמעט שאיננו מזכיר כאן. (כשקראתי אודותיו הסתבר לי שאת הקונטרסים האנטישמיים שלו הוא כתב מאוחר יותר) (הספר יצא לראשונה ב-1932)
כשקוראים את הספר, עולה השאלה האם ניתן להפריד בין הסופר כגזען חשוך ובין יצירתו האמנותית... עולים על דעתי למשל סופרים ומוזיקאים בעלי שם רבים שהיו גם אנטישמיים...
בכל מקרה למרות המבט הקודר שמשתקף מהספר בנוסף לכך שהוא מאוד קריא הוא לדעתי ספר חשוב ומעורר מחשבה.