"בדברי הימים החיים אינם אלא הזיה, האמת היא המוות.
ואילו הרפואה, ביקום הזה, אינה אלא רגש, צער, חמלה קצת יותר פעילה מהאחרות, כמעט חסרת כוח בתקופה שבה פנה אליה זמלווייס."
ספר יוצא דופן של אדם יוצא דופן.
הביוגרפיה הקצרה הזו נכתבה במקור בתור עבודת הדוקטורט ברפואה של המחבר, כי מתברר שבאופן מוזר עבודות ספרותיות כאלו היו קבילות כדוקטורט לרפואה לפני מאה שנה (ועם כל הכבוד לספרות יפה, אני לא בטוח שהייתי רוצה שינתח אותי מישהו על בסיס היכולת שלו לכתוב פרוזה יפה מאשר על ההבנה הטכנית שלו, אבל בסדר..) והמחבר.. המחבר הוא אדם מעט שנוי במחלוקת.. וב"מעט שנוי במחלוקת" אני מתכוון שהוא היה קומוניסט שהפך לנאצי מושבע שתמך בכיבוש הנאצי של צרפת, היה משתף פעולה של הגרמנים, ואנטישמי בוטה ומלא שנאה.
השערה פרועה - זו כנראה הסיבה שמדובר בספר השני סה"כ של הסופר בעל גוף העבודה העצום הזה שמתורגם לעברית. הספר הקודם, אגב, תורגם רק באמצע שנות ה90.
בכל מקרה, סיכום קצרצר על האיש זמלוויס, עליו הביוגרפיה הזו נכתבה:
זמלוויס היה רופא הונגרי שפעל באימפריה האוסטרית באמצע המאה ה19. הוא עבד בבית יולדות, בתקופה בה אחוזי המוות של יולדות היו פסיכיים - בין 10% ל40% בממוצע, לפעמים גבוה יותר! אבל אחוזי המוות הללו היו גבוהים כל כך רק בבתי יולדות בהם רופאים וסטודנטים לרפואה טיפלו ביולדות. בבתי יולדות בהם מיילדות עבדו, או בלידות ביתיות, אחוזי המוות היו נמוכים בהרבה.
הייתם חושבים שזה ידליק למישהו נורה אדומה, אבל כנראה שזה לא הפריע ליותר מדי אנשים, כי זמלוויס היה בין הראשונים ששמו לב לעניין המוזר הזה וניסה לרדת לשורשו.
זה היה לפני שתאוריית החיידקים הייתה מפותחת ומוכחת ע"י אנשים כמו לואי פסטר, אז זמלוויס גישש באפילה.
הוא כן שם לב שסטודנטים ורופאים מתחילים את היום בנתיחות אחרי המוות וכדומה, לא שוטפים ידיים, ואז מתעסקים ביולדות. הוא הבין את הקשר בין החלקיקים על הידיים של האנשים לבין התמותה, דרש שטיפת ידיים בין ניתוחי פוסט מורטם לבין טיפול ביולדות, והוריד בכך את אחוזי התמותה בעשרות אחוזים במיידי.
הוא המשיך לדרש שטיפת ידיים בין טיפול ביולדות בילדת, חיטוי של הכלים עצמם וכו', והאחוזים ירדו עוד יותר.
כלומר, זמלוויס היה מהראשונים שהבחינו בפרקטיקה בקיומם של חיידקים והשפעותיהם.
הוא לא ידע לקרוא לדברים הללו חיידקים, ולא הייתה לו הבנה תיאורטית עמוקה של האירוע, אבל הוא הבין את הפעולות בשטח.
למרות זאת, כמעט אף אחד לא אימץ את הפרקטיקות הללו של זמלוויס ולא התייחס אליו ברצינות, הוא פוטר מבתי החולים בהם הוא עבד, הכפופים לו "עשו לו דווקא" ולא צייתו להנחיות הרבה פעמים, ובסוף הוא השתגע ומת בבית חולים לחולי נפש, כנראה בעקבות הסיבה שבה הוא נלחם כל בחדרי היולדות - כמוהן, הוא סבל מפצע שהזדהם, כנראה פצע שגרם לו הצוות במוסד, שהכה אותו.
ואיך הספר מציג את הפרשה המרתקת הזו? ובכן, זה די מעורב.
נראה לי שנכון לחלק את היצירה הזו לצד הנרטיבי ולצד הפואטי - הגיגי.
בצד הנרטיבי זו יצירה חלשה.
הנרטיב קצרצר, מקוטע, לא יוצר דמויות עמוקות, ולא מביא הרבה פרטים קריטיים להבנה למה אף אחד לא יישם את ההמלצות של זמלוויס ולמה הטענות שלו נדחו.
העניין הוא שזמלוויס היה, ובכן, אדם בלתי נסבל. הוא היה חמום מוח, שחצן, סירב במשך שנים ארוכות לכתוב מאמר תאורטי על הגילויים שלו, נטה להתעמר בסטודנטים שלו ולהתחצף לבוסים שלו.
חוץ מזה, הוא היה הונגרי בסביבה אוסטרית, ליברל מושבע במדינה מלוכנית שמרנית, בעל מעמד חברתי נמוך בחברה שהחשיבה מאוד ייחוס..
יש כמה התייחסויות קצרות לזה בספר, כולל הפסקה הבאה:
"גבוה ככל שגאונותך תישא אותך, צרופה ככל שתהיה האמת שלך, האם אנו רשאים לכפור בעצמתו הכבירה של האבסורד? בתוהו ובוהו של העולם, התודעה מזדהרת כלא יותר מהבזק קטן של אור, יקר אך שברירי. אינך מצית הר געש בעזרת נר. אינך נועץ את האדמה ברקיע עם פטיש.
עבור זמלווייס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל־כך, מכרעת כל־כך לעתיד האנושות כמו זו שהוּכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין.
ועם כל זאת קשה שלא לחשוב, תוך קריאה חוזרת ונשנית במערכות הטרגדיה שבה קרסו זמלווייס ומחקרו גם יחד, שעם משנה תשומת לב לגינונים, עם ניהול מחושב יותר של צעדיו, לא היה קליין, הילדותי כל־כך ביהירותו, מוצא תימוכין ממשיים לטענות שהפנה כנגד עוזרו.
היכן שזמלווייס נשבר, קרוב לוודאי שמרביתנו היינו נוחלים הצלחה בעזרת זהירות פשוטה, בעזרת עידון בסיסי. הוא לא ניחן, או שמא זלזל, כמדומה, בגינוני הכבוד ההכרחיים כלפי המוסכמות התפלות של זמנו, של כל זמן באשר הוא, בעצם, שבלעדיהן הטיפשות היא כוח בלתי ניתן לריסון.
מבחינה אנושית, הוא היה לא-יוצלח."
אבל אני לא חושב שיש הדגשה מספקת והעמקה במאפיינים החשובים הללו, בעיקר כשבחלק מסוים בספר סלין שואל כשאלה פתוחה משהו בנוסח "מדוע הממסד הרפואי דחה אותו כל כך?" ולא מציע ממש תשובה.
הספר הזה לא ממש מעניק לנו את זמלוויס בתור דמות מורכבת, אלא יותר בתור סמל לrenegade, הגאון הבלתי מובן, רומנטיזציה פתוחה לתפיסת "הגאון הבודד שיוצא נגד החברה הרקובה". ובכן, יש אלמנטים כאלה בסיפור של זמלוויס, כן, אבל הוא הרבה - הרבה יותר מורכב מכך.
יש כאן גם היבריס שהכשיל את האדם הזה, חוסר נכונות לשתף פעולה ולקבל ביקורת (למשל הבקשות ההגיוניות לחלוטין שחלק מהסקפטיים בנוגע לטענותיו ביקשו - שהוא יתעמק בצד התאורטי של העניין.), ופשוט האיטיות והסרבול המובנים של מערכות גדולות, גם כשהן מעוניינות לקבל שינוי ובטח כשהן סקפטיות כלפיו.
אביא כאן דוגמה אחת לרומנטיזציה של "הגאון הבודד נגד העולם". זה כתוב יפה, אבל פשטני מדי בעיניי, ולא מדויק במיוחד היסטורית:
"האם הגאונות לא נחוצה תמיד בנסיבות המכריעות של עולמנו, כששטף הכוחות החומריים והרוחניים, אפלים, מבולבלים, סוחף איתו את האנשים בהמון צווח אך צייתן לעבר קץ קטלני? גם בקרב המוכשרים ביותר, מעטים הם אלה שיודעים באותם רגעים גורליים לפעול אחרת מאשר להתבלט בדהירה מהירה יותר לעבר התהום או בצעקה חדה יותר מאשר האחרים. והנדיר מכולם הוא זה שמוצא את עצמו בלב אובססיית הנסיבות הזאת שמכונה פאטליות, ומעז, ומוצא בתוכו את האומץ הדרוש כדי להתעמת עם הגורל המשותף אשר סוחף גם אותו. באפלה הוא ימצא את הפתרון לתעלומות שעד לאותו רגע הטילו אימה. כמעט תמיד זה אשר שואף אל הפתרון באמונה חזקה דיה גם יגלה אותו, מפני שהפתרון היה שם תמיד, ותעוזתו של אדם כזה מסוגלת להסיט את שטף הגורלות לעבר שטחי בור אחרים, עד הופעתו של גאון אחר.
המוזיקה והיופי מצויים בנו, ולא בשום מקום אחר בעולם האדיש שמקיף אותנו.
היצירות הגדולות הן אלה שמעוררות את גאוניותנו, האנשים הגדולים הם אלה שמקנים לה צורה."
במישור הפואטי - הגיגי, זו יצירה נהדרת, כפי שאני מניח שכבר ראיתם מהקטעים לעיל.
סלין קוטע הרבה פעמים את הנרטיב כדי "להלביש" על העלילה השלדית את התפיסות השונות שלו בנוגע לעניינים כאלו ואחרים, וכדי לכתוב פרוזה פואטית על נושאים שונים. לרוב אני מסכים עם התובנות, לעיתים פחות, אבל הכתיבה בכל מקרה כל כך מלאת רגש בלי לחצות את הגבול בין מרגש לפתטי, חכמה בלי להגיע לאינטלקטואליזציה מייגעת, שירית בלי ללהג את עצמה לדעת.
לרוב הוא מתחיל פסקאות באיזה "משפט מחץ" ואז הוא פורט אותו לטקסט מורחב שאומר בערך את אותו הדבר רק ביותר מילים. תראו למשל את הפסקה הזו, על ההדרדרות המנטלית של זמלוויס:
"אישיות יכולה להיקרע לגזרים באותה אכזריות כמו גוף כשהשיגעון מסובב את גלגל העינויים שלו.
אל תאמינו למשוררים המקוננים על שיעבוד המחשבה ועל נוקשותה, או המקללים את שלשלאות החומר אשר בולמות, לשיטתם, את מעופם העילאי אל שמי הרוח הטהורה! חסרי מודעות ברי מזל! ראוותנים כפויי טובה ולא יותר, שאינם מסוגלים להשיג בשכלם אלא פיסת יופי קטנה מאותה חירות מוחלטת שאליה הם משתוקקים למראית עין! אילו רק העלו בדעתם, עשויים לבלי חת שכמותם, שהגיהינום מתחיל בשערי התבונה המוצקה שלנו, שאותה הם מוקיעים, וכנגדה מורדים טרופי דעת לעתים עד כדי ניתוץ נבליהם! אילו רק ידעו! באיזו הכרת תודה נפעמת היו משוררים את אזלת ידה הענוגה של רוחנו, אותו כלא מאושר שכובל את החושים ומגונן עלינו בפיקחות אינסופית, כך שצלילותנו החדה ביותר אינה אלא הצצה חטופה אליו. זמלווייס ברח ממקלטה החם של התבונה, שבו התבצר מקדמת דנא שלטונו הכביר והשברירי של המין האנושי בתוך היקום העוין. כעת נדד בחברת המשוגעים במרחבי המוחלט, במרחבי הבדידות הקפואים, היכן שתשוקותינו אינן מעוררות עוד שום הד, היכן שלבנו האנושי מפרפר בבעתה ומאיים להישבר בדרך אל האַין, ואינו אלא חיה קטנה וטיפשה, מגששת באפלה."
וואו.
אז למרות הפגמים הנרטיביים, זו יצירה מענגת, מעוררת מחשבה, ופואטית באופן שמפצה עליהם די והותר.
בדיוק לפני כמה שבוע מצאתי ברחוב את כרך א' של "מסע לקצה הלילה", הספר הנוסף (והעבה בהרבה) של סלין שתורגם לעברית. את כרך ב' היה לי יתום כבר מספר שנים. נראה לי שאקרא את הרומן הזה בקרוב..
8\10 "בסיכומו של דבר הוא היה משורר של הטוּב, אשר יותר מאחרים גם היה איש מעשה."
עוד קטעים שאהבתי:
"האמת לאמִתה היא, שתוחלת החיים והייסורים של בני האדם פחות נחשבים, בסיכומו של דבר, מהתשוקות והגחמות האבסורדיות שמרקידות את ההיסטוריה לצלילי הזמן."
"ילדים, אף יותר מאיתנו, מנהלים חיים שטחיים לצד חיים עמוקים. חייהם השטחיים פשוטים בתכלית, הם מסתכמים באי אלו כללי משמעת, אבל החיים העמוקים של כל ילד הם ההרמוניה הסבוכה של עולם שמתהווה. הילד צריך ליצוק לתוך העולם הזה, יום אחר יום, את כל העצב ואת כל היופי עלי אדמות. זו העבודה המאומצת של החיים הפנימיים.
מה יכולים המורים והשכלתם לעשות למען ההתעברות הרוחנית הזאת, הלידה השנייה הזאת, שהכול נסתר בה? כמעט כלום.
בן־אנוש העומד על דעתו מאמץ לו כמורה דרך את האקראי.
האקראי הוא הרחוב. הרחוב מגוון ומרבה אמִתוֹת עד אינסוף, והוא פשוט יותר מהספרים."
"דומה כי נגזר עליו להיות אומלל בין הבריות, דומה כי עבור אנשים בעלי שיעור קומה כשלו, כל רגש אנושי מטבעו נעשה לחולשה אלה שנועדו ליצור דברים ראויים להערצה לא יפנו אל הרגש הפרטי בניסיון למצוא בו את כוחות הנפש שיציתו את גורלותיהם המזהירים. קשרים מיסטיים קושרים אותם לכל מה שקיים, לכל מה שמפעפע, מחזיקים בהם ולא פעם אף כובלים אותם בהתלהבות מקודשת. בניגוד למרביתנו, הם לעולם לא יוכלו לראות באישה או בילד אהובים את סיבת קיומם החיה ביותר.
למעשה, המקורות שמהם זמלווייס שאב את קיומו היו יותר מדי שופעים מכדי שיובנו כהלכה על־ידי סביבתו. הוא היה אחד מאותם אנשים, נדירים למדי, המסוגלים לאהוב את החיים על טיבם הפשוט והיפה ביותר: החיים עצמם. הוא אהב אותם מעבר לכל היגיון."
"הטוב אינו אלא זרם מיסטי חלש בין זרמים אחרים, שאת קילוחו קשה לשאת.
לעומת זאת ראו את צעדת המלחמה: דבר אינו בוהק מדי, רועש מדי או מופקר מדי בשבילה.
תהילת הגנרל היא תהילה המובנת בקלות: היא נוצצת, כבירה, ועולה ביוקר.
זאת בשעה שעושה חסד גדול, יגידו מה שיגידו, יראה תמיד נדוש במקצת, וחנו שחוק מעט, בדומה למים או לשמש. חכמת ההמונים היא מאמץ על־אנושי."
"מן הסתם חצה זה מכבר את גבולות השכל הישר המהוגנים שלנו, את אותה מסורת כבירה של הדעת שכולנו צאצאיה הצייתנים, המולחמים בנעימים מכוח ההרגל אל שלשלת התבונה אשר קושרת, אם נרצה בכך או לא, את הגאון ביותר אל הנבער ביותר שבקרבנו, מהיום הראשון ועד האחרון של חיינו המשותפים. מחוליה שבורה של אותה שלשלת כבדה ניתק זמלווייס... והשליך את עצמו אל תהום הדמדומים. הוא איבד את צלילותו, אותה עוצמה שאין שנייה לה, אותה התנקזות של כל עתידנו לנקודה אחת מדויקת של היקום. בלעדיה, כיצד נבחר במהלך החיים החולפים את צורת החיים המתאימה לנו? כיצד לא נלך לאיבוד? אם האדם רומם את עצמו מעל בעלי החיים, האין זה משום שהשכיל לגלות היבטים רבים יותר ביקום?
האדם הוא איש החצר המחוכם ביותר בטבע, ואושרו הרופף והנזיל, הנוטה מהחיים לעבר המוות, הוא גמולו שאינו יודע שובע.
כמה מסוכנת היא הרגישות הזאת! איזו עבודת פרך נגזרה עליו בניסיון לשמר בכל רגע את האיזון של אותו פלא שברירי!
גם בשנתו העמוקה ביותר לא מוצא מוחו אלא מנוחה חטופה. בטלנות מוחלטת היא יכולת חייתית, כזו שהמבנה האנושי אוסר אותה עלינו. עבדים של המחשבה, כאלה אנחנו, כולנו. האין עצם פקיחת העיניים משמעה לשאת את העולם תוך איזונו על חוד המחשבה? לשתות, לדבר, להתבדר, אולי אפילו לחלום - כלום אין פירושם לבחור ללא הרף, מבין כל היבטי העולם, את אלה האנושיים, המקובלים, ואז לפטור את היתר בהתמדה, עד שהעייפות משיגה אותנו במפתיע בערבו של כל יום?
בוש וייכלם זה שאינו יודע לבחור את ההיבט היאה לגורלות בני מיננו! הוא טיפש, הוא מטורף.
אשר לדמיון ולמקוריות המחשבה שיהירותנו מתפארת בהם, הרי גם גבולותיהם, אבוי, ברורים, וכורעים תחת נטל המשמעת! במסגרתם לא תותר שום פנטזיה, למעט זו הנשענת על הצוק המדומה של השכל הישר. אם תרחיק מדי מהמוסכמה הזאת, לא תמצא תבונה או רוח שתבין אותך. זמלווייס בזבז כוח מיותר כשהסב את כל שיעוריו למסכת טיעונים ארכניים ופוגעניים כנגד כל הפרופסורים למיילדוּת."
"השעה העגומה מגיעה תמיד ברגע שבו האושר, אותה אמונה אבסורדית ונאצלת בחיים, מפנה את מקומו לאמת בלב האדם. מקרב כל אחינו, האין זה תפקידנו [הרופאים] להישיר מבט אל האמת הנוראה הזאת, ובאופן היעיל והנבון ביותר? ייתכן כי דווקא בשל הקִרבה השלווה שלנו אל סודם הגדול ביותר של בני האנוש, לנו, יותר מכולם, גאוותם מתקשה לסלוח."
וקטע ארוך אבל פשוט נהדר כל כך, הפתיחה המדהימה של הביוגרפיה הזו, שלדעתי היא הפתיחה הספרותית הכי טובה שקראתי על המהפכה הצרפתית - כן, יותר מהפתיחה "בין שתי ערים" - סליחה דיקנס:
מיראבו [ממנהיגי המהפכה הצרפתית] צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה; משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלא־מושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.
ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.
ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של מלך.
כיאה וכיאות, הוא הוקרב בפְּלאס דֶה גְרֶב. כשהם ערפו את ראשו, ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון.
כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה.
החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח.
והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל־כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה.
לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים. על כן מעתה והלאה פטרו את עצמם מחיפוש אחר תירוצים עבור הגיליוטינה. באופן אוטומטי, כת שלמה נבחרה, הומתה, ובותרה כמו בשר, לרבות רוחה.
עידן מלבלב נכתש לאבק. זה הסב נחת רגעית. זה היה יכול להספיק, אלמלא בלילה אחד של מיאוס, מאה תשוקות שפיהקו משעמום נוכח אִטיותה של נוקדנות זו, הפילו את הגרדום.
וכך הסתחררו עשרים גזעים בשצף בלהות, עשרים עמים יחדיו, מעורבבים, עוינים, שחורים או לבנים, בלונדינים וכהים, הסתערו על כיבוש האידאל.
נדחקים, חבולים, נישאים על־ידי סיסמאות, מונחים על־ידי הרעב, רדופים על־ידי המוות, הם פלשו, בזזו וכבשו מדי יום עוד ממלכה מיותרת שאחרים יאבדו למחרת. ראו אותם חולפים תחת כל קשתות העולם, בזה אחר זה, במעגל מגוחך ומתנוצץ בשמש, מתפרצים כאן, מובסים שם, מרוּמים בכל אשר יפנו, משוגרים ללא הרף מהלא־ידוע אל האַין, שׂשׂים למות כמו לִחיות.
במרוצת שנות הזוועה ההן כשהדם נשפך, כשהחיים ניתזו מתוך אלף חזוֹת בו־זמנית והתנדפו, כשכליות נקצרו ונמחצו במלחמה כמו ענבים בגת, היה צורך בזכר אלפא.
עם חזיזיה הראשונים של אותה סערה אדירה כבש נפוליאון את אירופה, ולטוב או לרע, החזיק בה במשך חמש־עשרה שנה.
במהלך שנות גאונותו דומה כי חמתם של העמים נקראה לסדר, הסופה עצמה נשמעה לפקודותיו.
לאט־לאט החלו הבריות לשקם את אמונתם בזמנים יפים, בשלום.
ואז החלו לחשוק בו, לאהבו, ולבסוף סגדו לו, בדיוק כפי שחמש־עשרה שנה לפני כן סגדו למוות. עד מהרה החלו לקונן על מר גורלן של צוצלות בדמעות שהיו ממשיות וכנות לא פחות מהגידופים שהמטירו, יום קודם, על עגלות הנידונים למוות. כולם ביקשו מעתה רק מתיקות ורוך. הם תבעו את קדושתם של בעל ואישה רכי לבב ושל אימהות מסורות באותן מליצות ששימשו אותם כדי לערוף את ראש המלכה. העולם רצה לשכוח. הוא שכח. ונפוליאון, שהתעקש לחיות, נכלא על אי עם סרטן.
המשוררים ארגנו מחדש את גדודיהם המבוהלים, מאה מילות תפנוקים נאמרו ביום אביבי אחד כדי לערוב לאוזניהן של הנשמות הרגישות. אנשים יצרו באותה הפרזה שבה קודם הרסו. משב של רוך ליטף את הקברים הרבים מספור. הפעמונים לא הוסרו עוד מצוואר הטליים. טורי שיר נלחשו מעל כל פלג מים. לא נדרשה אלא מרגנית בפריחתה כדי שעלמה סנטימנטלית כדבעי תפרוץ בבכי. ולא יותר מזה בשביל שבן־חיל יתאהב לעולמים.
בערך באותה תקופת הבראה, באחת הערים הססגוניות ביותר בעולם, נולד איגנץ פיליפ זמלווייס, בנו הרביעי של חנווני, בבודפשט שעל גדות הדנובה, בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש, בעיצומו של הקיץ, ב-18 ביולי 1818."
מה זה קשור לביוגרפיה של זמלוויס, ועוד בספר של פחות מ100 עמודים? כלום. אבל האם זה מרהיב, מרתק ופשוט פתיחה שמרגישה אפית במובן הטוב של המילה? חד משמעית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
