שנת 1958 בספרים

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

הניסיון לסכם את "יוסף ואחיו" של תומס מאן במונחים של ביקורת ספרותית רגילה דומה לניסיון למדוד את מימי האוקיינוס בכף יד. מדובר במפעל חיים, בטטרלוגיה מונומנטלית שדרשה ממני קרוב לשנה של קריאה יומיומית, שנה שבה חיי הממשיים נמהלו בחולות מצרים ובשמי כנען. היה זה פרויקט שאפתני, לא רק עבור הכותב ששקד עליו לאורך עשור וחצי של גלות וטלטלה, אלא גם עבור הקורא המבקש לעמוד בקצב של פעימות הלב של ההיסטוריה. כעת, כשאני מביט לאחור על המסע המפרך הזה, אני מבין שלא הייתה זו רק קריאה, אלא טקס של חניכה רוחנית. כל שעה שהוקדשה לדפים הללו הייתה שווה את המאמץ, שכן מאן אינו רק מספר סיפור; הוא בורא עולם שבו המילים הופכות לממשות חיה, נושמת ומאירה.
העלילה של "יוסף ואחיו" נשענת על אחד הסיפורים העתיקים והמוכרים ביותר בתרבות המערבית, אך תחת ידיו של מאן היא זוכה לעדנה מחודשת, כמעט מטפיזית. מאן פותח בבדיקה מדוקדקת של שורשי המשפחה, בסיפורו של יעקב, אבי האומה, וממשיך אל דמותו המרהיבה של יוסף. אנו עוקבים אחר הנער יפה התואר, האהוב והשנוא, זה שחלומו הוא גם חטאו הגדול. מאן מפרק את הדרמה המשפחתית - הקנאה היוקדת של האחים, בור הכלא החשוך, המכירה לעבדות - והופך אותה למחקר פסיכולוגי מרתק על טבעו של האדם. יוסף של מאן הוא דמות מורכבת: הוא נרקיסיסט מודע לעצמו, המאמין שכל העולם הוא במה המיועדת להאדיר את שמו, אך הוא גם איש חזון הלומד, דרך ייסורים והשפלה, להפוך את סבלו הפרטי למנוף להצלת האנושות מרעב. השינוי שעובר יוסף מעלם יהיר למדינאי רחום במצרים הוא מלאכת מחשבת של עיצוב דמות, כזו שמעניקה לסיפור המקראי עומק אנושי שקשה למצוא בטקסט המקורי והתמציתי.
המשמעויות הטמונות ביצירה זו הן רבות מספור ומרובדות כשכבות גיאולוגיות. ברובד הפילוסופי, מאן עוסק במושג "הבאר העמוקה של העבר", אותו דימוי אלמותי הפותח את היצירה. הוא טוען כי הזמן האנושי אינו קו ישר המוביל אל עבר עתיד לא ידוע, אלא סדרה של חזרות מיתיות. כל דור חוזר על עקבותיו של קודמו, לובש את אותן מסכות ומשחק את אותם תפקידים קדומים. עבור יוסף, חיו אינם רק רצף של אירועים מקריים, אלא "חיים בתוך המיתוס". ניסיון מודע לממש את התבניות האלוהיות עליהן גדל. מאן חוקר כאן את המתח שבין הגורל לבין הבחירה החופשית; האם יוסף פועל מכוח תסריט ידוע מראש, או שמא הוא זה שכותב את המציאות מחדש דרך כוחו של הדמיון והתבונה? זוהי שאלה קיומית שנותרת מהדהדת בלב הקורא זמן רב לאחר סיום הספר.
מנקודת המבט היהודית, "יוסף ואחיו" הוא יצירה של הערצה עמוקה ופענוח גאוני של המחשבה המונותאיסטית בראשיתה. מאן אינו מסתכל על אבות האומה כעל דמויות דתיות מרוחקות, אלא כעל חלוצי הרוח האנושית. הוא מתאר את המעבר מהעולם הפגאני, רווי היצרים והקורבנות, אל עולם של "ברית", עולם שבו האדם נושא באחריות מוסרית כלפי אלוהיו וכלפי אחיו. תיאור דמותו של יעקב הוא אולי השיא של הזיקה היהודית בספר; יעקב מוצג כאיש של רגש עמוק, של זיכרון וכאב, המייצג את השורש העתיק של העם היהודי. מאן מצליח לתפוס את המהות של "ישראל" זה הנאבק עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם, לא כלוחם פיזי, אלא כלוחם של הרוח והמוסר. בכך, הוא מעניק ליהדות מעמד של קול הומניסטי חיוני בתוך המקהלה של התרבות העולמית.
ההקשר הגרמני שבו נכתבה היצירה מוסיף לה נופך של גבורה תרבותית. מאן כתב את ארבעת הכרכים הללו בזמן שגרמניה מולדתו התדרדרה אל תהומות הברבריות הנאצית. הבחירה שלו לעסוק דווקא במקורות היהודיים, ולהפוך אותם ללב ליבה של יצירתו הגדולה ביותר, הייתה אקט פוליטי וחברתי ממדרגה ראשונה. הוא ביקש להחזיר לשפה הגרמנית את כבודה האבוד, להראות שהיא יכולה לשמש כלי לביטוי של חסד, נאורות ואחווה, במקום שנאה והרס. "יוסף ואחיו" הוא המענה של התרבות הגרמנית הקלאסית - זו של גתה ושילר - אל מול הטירוף הזמני של הרייך השלישי. מאן ראה בסיפורו של יוסף, המשביר המכלכל את מצרים בעת רעב, משל על תפקידו של האינטלקטואל בעידן של משבר, היכולת להשתמש בתבונה כדי להציל את החיים עצמם.
הכתיבה של מאן ב"יוסף ואחיו" היא פלא לשוני. היא פיוטית להפליא, עשירה בדימויים ובתהודה מוזיקלית, אך היא לעולם אינה הופכת למנותקת. יש בה אצילות אקדמית, כזו שמשתמשת בידע עצום בארכיאולוגיה, בתיאולוגיה ובמיתולוגיה השוואתית, אך היא עושה זאת בחן של מספר סיפורים השואב את שומעיו אל מסע מרתק. המילים של מאן אינן רק מתארות מציאות, הן בוראות אותה. התיאורים של נופי כנען הצרובים בשמש, או של ארמונות מצרים הקרירים והמנוכרים, מעניקים לקורא תחושה של נוכחות פיזית ממשית. מאן משתמש במשפטים ארוכים ומורכבים, כמעט ארכיטקטוניים, המאלצים את הקורא להאט, לנשום עמוק ולהרהר. זהו סגנון כתיבה שאינו חושש מעומק, אך הוא תמיד נשאר נגיש ללב האנושי, שכן בבסיסו עומדת אמפתיה עמוקה לכל דמות ודמות, גם לאלו החוטאות ביותר.
ההתמסרות ליצירה זו במשך שנה הייתה עבורי שיעור בסבלנות ובקשב. בעולם שבו הכל קורה מהר, שבו המידע נצרך במנות קטנות ושטחיות, "יוסף ואחיו" מציע חלופה של עומק ואיטיות מבורכת. הספר מלמד אותנו שסיפורים גדולים באמת אינם נגמרים לעולם; הם ממשיכים לחיות בתוכנו, לעצב את תפיסת עולמנו ולהעניק לנו כלים להתמודדות עם אתגרי השעה. יוסף של תומס מאן הוא דמות שתישאר איתי לעד כסמל ליכולת של האדם להתעלות מעל נסיבות חייו, להפוך את הבגידה לסליחה ואת הרעב לשובע רוחני.
"יוסף ואחיו" הוא פסגת היצירה של תומס מאן ואחת הנקודות הגבוהות ביותר אליהן הגיעה הספרות המודרנית. זהו ספר שבו ההיסטוריה והמיתוס, הפסיכולוגיה והדת, הגרמניות והיהודיות, מתמזגים לכדי שלמות אסתטית נדירה. מי שיקבל על עצמו את האתגר של קריאת ארבעת הכרכים הללו (שקובצו לשלושה במהדורה העברית) יזכה למתנה שאין לה מחיר: הבנה עמוקה יותר של המקום ממנו באנו ולאן אנו יכולים לשאוף. זוהי יצירה שאינה רק ראויה להערצה, אלא היא הכרחית לכל מי שמבקש למצוא משמעות בתוך הכאוס של הקיום האנושי. תומס מאן הוכיח כאן כי הרוח מסוגלת לנצח את הזמן, וכי המילה הכתובה היא הגשר היציב ביותר מעל פני תהומות העבר והעתיד.

לפני כשנה וחצי התחלתי אתגר עצמי של איסוף ספרי ספריה לעם (נראה לי הספרים שנזרקים הכי הרבה למחזוריות), ובמקביל לזה גם התחלתי לקרוא את הספרים, החל מ'זורבה היווני' הראשון.
אש בעמקים מתאר את שיטוטיו של חייל יפני באחד מהאיים בזירת האוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה. הוא ננטש על-ידי מפקדיו לאחר שחלה, ומאז הוא משוטט בניסיון לשרוד ממאכל תפוחי אדמה (לעזאזל, כמעט כתבתי תפוחי אדם, ומי שקרא יבין את הטעות הפרוידיאנית הזאת), והוא משוטט ותוהה על גורל האדם, על חסד האלוקים ועל עוד נושאים אנושיים וקיומיים.
אש בעמקים הוא ללא ספק הספר שעד כה היה הקשה ביותר לקריאה (ולא רק מהספרים שקראתי בסדרה זו), ולא - לא בגלל סגנון הכתיבה, שדווקא היה קליל ומשובח (והרגיש אפילו מודרני, בהשוואה לשאר ספרי הסדרה הראשונים), אלא בגלל התוכן הגרפי הקשה. כי תראו, לאדם שלא היה מעולם בשדה הקרב (כמוני), ספר כזה יכול להביא מידה מסוימת של הבנה לגבי מוראות וזוועות המלחמה, לאלו שכן היו, אני מניח שהספר הוא בבחינת טריגר, אפילו שכאן הדברים מוצגים בקיצוניות שהיא זרה גם בימינו.
כדי לא להרוס לקורא את הקריאה מבחינת ספוילרים וכדומה, אומר רק שהרג חסר טעם זו הזוועה הפחות גרפית שמתוארת בספר.

עוד לפני שסיימתי את הפרק הראשון הרגשתי שאני מחזיק בידיים לא רק ספר, אלא עדות חיה. דפי הכרך הזה נפרדו בעדינות כמו עלים יבשים, הדבק נשבר בכל פינה של עמוד - כאילו כל סצנה שפסטרנק כתב הדהדה באותו רגש והזדקנה יחד גם הספר.

קריאתו של פסטרנק היא כמו מראה שמביטה לאחור, היא מזכירה לנו שההיסטוריה מורכבת מאנשים חיים, לא מסיסמאות. מסעו של יורי ז'יוואגו נרקם בפרטים קטנים, באהבות וכאב, באמונה ובאכזבה, וזו בדיוק הסיבה שהספר מרתק גם היום: הוא מצא את הפיוט והיופי גם באמצע מהפכה שמתפרקת. כשהכרך הישן החל להתפורר ממש לקראת הסוף, מצאתי עצמי מחייך במרירות: איזו מטאפורה מושלמת לחייו של הגיבור. כמו הספר, גם הוא נשחק ושברירי; כמו הדפים, גם הערכים שעליהם גדל נשחקים תחת לחצי הזמן והאירועים.

פסטרנק מצליח לכתוב על התפוררותם של אוהבי היופי והחכמה באומץ ובעדינות. "דוקטור ז'יוואגו" הוא לא רק רומן היסטורי. הוא דיון בשאלות של מוסר ואמונה, והעובדה שהספר עצמו נזקן והתרופף רק הוסיפה בשבילי לקריאה רבדים נוספים של משמעות.

בין אם אתה מאמין אדוק ומשיחי ובין אם אתה אתיאיסט מתקדם ופתוח, בין אם אתה פרופסור מלומד ובין אם אתה מנקה חדרי מדריגות, הגמרא תמיד תהיה חומר לימוד משובח. אינטליגנציה יהודית חיה, תוססת, בועטת, לפעמים קצת טרחנית, אבל תמיד עסיסית. גדולי החכמים שעמדו לעם היהודי קמים לתחיה בדפים הצפופים של דפוס וילנא- משה רבינו, רבינא, ורבי חונים לצד רש"י ור"ת, כשמסביב ומספרים אחרים מצטרפים אליהם הרשב"א, הרמב"ם, ר' שמעון שקופ ור' עקיבא איגר, ומעליהם עומדים אנשים ולומדים, מהרהרים, מתווכחים ומקשיבים, והכל מסובים על אותו שלחן. סימפוזיון אדיר של מחשבה יהודית שכל אחד- החל מראש כולל בבני ברק ועד לשפינוזה וטוביה טננבאום- יכול לקחת בו חלק לפי הבנתו והשגתו. מוזמנים בשמחה, ואל תשכחו להביא כיבוד...
מספר טיפים והערות-
א- יש ספרי עזר מכל מיני סוגים. שוטנשטיין מאד מסביר ועוזר, אבל הוא בשפה יותר דתית ולמי שפחות מתמצא הוא יכול להיות להיות יותר קשה. שטיינזלץ נכתב יותר לציבור הרחב.
ב- בגמרא, אחד הדברים החשובים זה חברותא- בחידוד, בהבנה וביכולת לדון ולקבל זוויות אחרות.
ג- אחד הדברים היחודיים בגמרא הוא שאפשר ללמוד את אותו החומר באלפי רמות- החל מילד בכיתה ד, עובר בלמדנות ישיבתית וכלה בחיבורי הראשונים. אתם תראו שככל שתשתפשפו בזה יותר אתם גם תבינו יותר טוב.
ד- אני לא יודע האם יש עוד ספר שמאגד דיונים בין חכמים עם רישום מדוקדק כל כך של מי שאמר כל דבר. בהתאם לכך גם יש לקרוא אותו- המון מפגשים ואינטראקציות בין אנשים, ולא סתם חומר לימודי בלי אישיות.

ביבליופילית ממרכז הארץ נפטרה, והיורשת שלה החליטה למסור את אוסף 'ספריה לעם' של עם עובד שירשה. התמזל מזלי והייתי הראשון להיתקל בפוסט ה'ספרים למסירה' שלה בפייסבוק, וכעבור שבוע הגעתי לביתה והעמסתי את הבגאז' ואת המושבים האחוריים בקרוב לעשרה ארגזים, מלאים בתופיני עם עובד.
מבחינתי, זו הייתה פנטזיה שהתגשמה. בשנים האחרונות נאלצתי לכתת את רגליי לספריה הלאומית כדי לקרוא את הספרים הראשונים שיצאו אצל עם עובד, ושכיום אין להשיגם בשום חנות. גם את 'עד מחר' התחלתי לקרוא בספרייה הלאומית, אבל אז קמה הפנטזיה שלי לתחייה, ויכולתי להמשיך לקרוא את הספר (המתפורר מעט) בבית.
מה אגיד? חבל שאין כמעט אנשים שמכירים או מדברים על ספר המופת הזה של אורי אורלב. רבים-רבים מכירים אותו כסופר ילדים מובהק, אבל הספר הזה, שאמנם מתחיל בתיאור מסע ילדות (קרוב לוודאי אוטוביוגרפי), הוא רחוק מאד מלהיות ספר ילדים. למעשה, זהו ספר בוגר מאד, שהקריאה בו היא שוברת לב, ולעתים נדירות בלבד מעלה בבת צחוק. נבללו בספר הזה בכל מכל כל - מסע התבגרות, אימי השואה, קשיי הקליטה בארץ, אהבה נכזבת, טירוף הדעת, ארספואטיקה, והבלילה הזאת הופכת את הספר הזה לייחודי, בחינת אוצר שתמיד אפשר למשמש בו ולמצוא בו זוויות וסודות-גלויים חדשים. וסגנון הכתיבה - אין עוד כמוהו. ידי אמן, שכתבו ברגישות ובדייקנות את מה שלא ניתן לכתוב, ולא בצורה גסה-ישירה, אלא בעדינות מרפרפת, ממעל, כך שהאימפקט הרגשי מתעצם לאין ערוך במהלך הקריאה. 
הייתי משוכנע שהספר הזה קיבל כבר לא מעט ביקורות ותשבחות בסימניה, ומה רבה הייתה הפתעתי לראות שלא די שאני הראשון שבא לכתוב על הפנינה הספרותית הזאת ביקורת, אלא של'עד מחר' אין אפילו תמונת כריכה, וזהו כמובן הפסד לכל אוהב ספרים (אני בטוח שאת עניין תמונת הכריכה ניתן לסדר בנקל. עריכה: ראיתי שטופל תוך דקות מרגע העלאת הביקורת. שאפו לצוות האתר).
כשלעצמי, אני מאושר להיות בעליו של עותק של הספר הזה, ואני רק מקווה שההוצאות בארץ יוציאו אותו במהדורה נאה ומחודשת, למען הדורות הבאים.

חובה לפתוח באזהרה! הספר קשה לקריאה. הוא סובל מחזרות ארוכות של 'זרמי תודעה' דומים מאוד ומתישים אצל דמויות שונות. כדאי להצטייד במידה מרובה של אתגר המובע באמירה 'התחלנו ולכן נסיים'.
עם סיום הספר, קראתי את פרק המבוא בספר של פרופ' גידי נבו הסוקר את הביקורות השונות לספר.
רציתי להוסיף 'תובנה' צורנית-ספרותית שלי שלא ראיתי שהובעה אצל המבקרים.
הספר בנוי באופן כיאסטי:
הספר מתחיל בפרקים קצרים יחסית (בין 15-20 עמודים) והדמויות המרכזיות הן בדרגת הפיקוד הנמוך: המ"כ והחיילים.
הספר ממשיך לפרקים ארוכים (בין 25 - 40 עמודים) והדמויות המופיעות בכירות יותר: מ"מ, מ"פ, סמג"ד, התאריך מרכזי: ראש השנה.
הספר חוזר לפרקים קצרים יחסית, ושוב הדמויות המרכזיות הן המ"כ והחיילים.

למבנה כיאסטי יש שני דגשים: המרכז העומד לכאורה כ'שיא', ומאידך, השוליים מהם יוצאים ואליהם חוזרים.
אצל יזהר המרכז הכיאסטי הוא 'שלילי'! 'ראש השנה' הוא חג זיכרון דתי המייצג בעיני יזהר את כוח השיפוט האלוהי! הדת היא כוח, והדרגות הבכירות גם מייצגי כוח. שניהם תובעים לעצמם נוכחות רבה.
לדעתי, מגמתו של ס. יזהר היא למקם את מרכז הקיום הלאומי ב'דרגות הנמוכות' זאת מטפורה המביעה חוסר אמון במארגני הכוח. יש כאן מחאה פוליטית!

הצעתי לקורא היא להתבונן בציר של ה'פרט' מול ה'מערכת' במהלך קריאת הספר

אני לא יודע כמה שני הזרמים הללו של חב"ד והליטאים מהווים עיקר ביהדות מזרח אירופה, אבל אין ספק שמדובר בדמויות יסוד. הגאון מוילנא ואדמו"ר הזקן, האחד סגפן ורב פוסק מהחשובים, והשני מקימה הראשי של תורת חב"ד. מה בכלל הביא לחיכוך הגדול הזה? טוב מן הסתם חילוקי דעות בנוסח של מי יודע יותר טוב ואם הצד השני לא מובן בטח הוא כופר או מתיימר להציג תורה חדשה לגמרי, שהרי היהדות באותו הזמן בוילנא הייתה מאוד מבוססת וחזקה, ומאוד יודעת מה היא רוצה, ממש מעצמה של תורה וחברה, כאשר הגיעה החסידות ולאט לאט התחילה למשוך לקו אחר לגמרי, שאולי משנה את התפיסה של לימוד התורה בין היתר מקצה לקצה, דברים שבהחלט יכולים להישמע משני תודעה ומסוכנים, בייחוד בדבר שמרני כלכך אז אולי הגאון מוילנא כעס, והייתה תכונה רבה כנגד אותם חסידים, אבל מאז שאדמור הזקן עלה לגדולה והפיץ את התניא שלו, הכל יצא משליטה. התחילו מסעי הלשנות, ואדמור הזקן נכנס לכלא. פעמיים. מפה זה כבר לא חשוב מה מו מי, גלגל השלג כבר גולגל ואמנם כיום אולי זה פחות בא לידי ביטוי, אבל מה שקרה - קרה.
אז ייתכן וכל זה לא יתפוס אתכם, ויש מצב שלא המשכתם בכלל עד לשורות אלה ובסדר, אולי זה יחסית נישתי או משהו ואולי בגלל זה היה לי ממש קשה להשיג את הספר הזה (ועוד במצב טוב) אבל בסופו של דבר מדובר בזלמן שניאור, ובספר שנכתב במקור בעברית.
הספר מבוסס ע"פ הסיפור המסורתי והמוכר (הכרתי את רוב הפרטים) ובלשון מאוד פיוטית ועצמאית. אפשר לחלק אותו לשלושה חלקים, את הצד של הגאון מוילנא, של אדמור הזקן ושל פבל - הצאר (לפי הסדר הזה). כל חלק מסופר בצורה אותנטית למרות הכניסה למחשבות ולכוונות, זה לא מרגיש מזויף או מסורבל, וממש זורם.
השאלה אם זה מעניין אתכם. גם סקרנות גרידא מאותה התקופה לא מספיקה, אז בהצלחה עם זה. למה שהספר הזה מתיימר להיות הוא לגמרי 5 כוכבים.

למעלה מ-800 ספרים יצאו לאור עד עתה (2023) בסדרת "הספריה לעם" מאז יצאה לדרך ב-1958, והספר החביב והנשכח הזה הוא ה...שני בסדרה.
המחברת טובה נגינה עסקה בחינוך ילדים ונוער צעיר ולא הייתה סופרת מקצועית.
בעלה יוסף סערוני היה איש ספרות מוכשר ומקושר היטב, וכך כנראה השתחל ספר זה לסדרת "הספריה לעם".
אך שלא אובן לא נכון - הספר הנאה הזה היה ראוי למקומו בזכות עצמו ולא רק בחסד הקירבה המשפחתית.
אחזור לעניין זה בהמשך הסקירה.

מדינת ישראל הצעירה הוצפה בשנותיה הראשונות במאות אלפי עולים. רובם התקשו להשתלב בכלכלת המדינה, והמדינה עצמה התקשתה לשלבם. הדברים ידועים וארוכים.
לא רק המבוגרים סבלו, גם ילדיהם. ילדים רבים סבלו, לצד הוריהם, מעוני, הזנחה וסביבת חיים מעיקה ומרת נפש.
טובה נגינה הייתה אשת חינוך וטיפול, מעין שילוב של מדריכת ילדים ונוער ועובדת סוציאלית, חרוצה, מסורה להפליא וטובת לב.
גישתה החינוכית הייתה ככל הנראה חריגה בנוף הישראלי של השנים ההן - מאור פנים תמידי, סבלנות אין קץ, מציאת החיובי בכל ילד, וחוסר שיפוטיות.
היא לא ראתה בילדים "מפגרים" ו"מופרעים" כמקובל אז, אלא בני אדם צעירים שמתקשים למצוא נתיב מואר אל ההצלחה והסיפוק האישי. את כל הבעיות הסובייקטיביות והאובייקטיביות שהיו לכל ילד היא עקפה בקלילות ובחן ופשוט חיפשה, מצאה ועודדה את החיובי שבכל אינדיבידואל.
תכונותיה המקסימות ואישיותה הרעננה בצירוף גישתה החיובית תמיד, הביאו אותה להצלחה רבה עם חניכיה בערוגת ההשפעה הקטנה שלה.
בספר זה היא מספרת בעיקר על מועדון הילדים והנוער הצעיר שבו עבדה בתל אביב. היא לא הקימה את המועדון אלא הצטרפה אליו, אך הצטרפותה הביאה עמה תנופת שיפור ופיתוח שמעוררת התפעלות אמת.

על אף השפה המיושנת קמעה, הספר נקרא בקלות ואף מפלס בקלות דרך ללב הקורא שלא חדל להתפעל מפעולתה המבורכת של אישה מוארת אחת.


*

בשנותיה הראשונות הייתה "הספריה לעם" מעין זרוע של מפא"י בתחום התרבות והספרות היפה.
ניכרת בחירה מושכלת ומוקפדת מאד לא רק על איכות הספרים אלא גם על נושאי הספרים. ממגוון הספרים של הסדרות הראשונות של "הספריה לעם" אפשר להסיק כי קברניטיה ביקשו להדגיש את רוח האדם ותכונותיו הטובות חרף תנאים קשים. ספרים רבים עסקו במלחמת העולם השנייה, השואה, ההעפלה, חבלי הקליטה וההתיישבות בארץ ועוד, כמו גם בבעיות מוסריות במדינות אחרות.
לא כל הספרים נכתבו בפרוזה משוכללת, וחלק מהם אף נשאו אופי כמעט דוקומנטרי. אך הקורא בהם - אז והיום - יצא נשכר ברוחו.
זו על כל פנים הייתה הכוונה הטובה של קברניטי הסדרה.
כמדומני שניכר גם ניסיון להבליט במידת מה את חלקן של נשים בספרות.
היו סופרות בשנים ההן, אך לא רבות.
"הספריה לעם" ניסתה להקפיד שבכל סדרה שנתית יהיו לפחות שני ספרים שנכתבו בידי אישה.
בסדרה א' - שניים (מאת טובה נגינה הנ"ל ויהודית הנדל),
בסדרה ב' - אף לא אחד...,
בסדרה ג' - שניים (מאת שושנה שרירא ורבקה אלפר),
בסדרה ד' - שניים (מאת קארסון מקאלרס ומרי רינו - לראשונה סופרות מחו"ל),
בסדרה ה' - שלושה (מאת רחל איתן, רחל ינאית בן צבי ופמלה הנספורד-ג'ונסון),
וכן הלאה...

הספר הזה הגיע לידי מידי חברה טובה בעבודה, ועל כך תודתי לה.

חולות עגור, שבת בצהרים, יום קיצי. השמש יוקדת ואני מחפש מחסה מהשמש תחת עץ צאלה מגונן ופתאום נפיחה קצרה, אני משיר עיני וצבי זכר יפיפה ומקורנן נגלה לפני זקוף ודרוך. אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי ושנינו דומם כמו צמד אקדוחנים בדו קרב 'בצהרי היום'.... אף אחד מאתנו לא זז ונע. פתאום זנבו של רעי מתחיל לקשקש ועוד שניה חולפת לה ושוב נפיחה קצרה ואץ הוא ומדלג בינות גבעות החול רוויות שיחים מדבריים ומה זה שם? מי זה מדלג אחריו? חמש נקבות צבי נוספות אצות רצות אחריו משום מקום, משאירות אותי פעור פה ומשתומם. נפלאות הטבע, יצירות הפאר של בורא עולם, לעולם לא אשבע מיופיים ולעד אשתהה ואסתנוור מיופיו של הטבע... אבל כפי שהטבע הוא יפיפה בדרכו הייחודי שלו, הוא גם יכול להיות קשה, אכזרי ובלתי נסלח; ספינת הוד מלכותה, הסיירת יוליסס היא מרכיב חשוב בשיירות הימיות שמעבירות סחורה מצילת חיים לכוחות בעלות הברית הנצורים באירופה של מלחמת העולם השנייה. לא ספינות וציידות האויב הם אלו שמרתיעים אותה אלא הטבע האכזרי של הים הארקטי, פגעי מזג האוויר והטמפרטורות הנמוכות עד שאפילו השטן וחבר שדיו מעדיפים להדיר את רגליהם מאזור כה אכזרי. אבל הצוות של סיירת היוליסס, ממשיך בעוז בגלל הרעות, בגלל האחווה, בגלל שהם חסרי אופי במיל ובגלל שאין להם משהו אחר. השומר אחי אנוכי? כן, אני כן!
אותגרתי לקרוא ולכתוב את הביקורת על הספר. לא אכזב ששנים רבות לא קראתי אותו וכעת בגלל סיבה עלומה שבתי וקראתי. אכן הספר לא קל, הוא מיועד לקוראים סבלנים עם אופי ברזל ולא רכי לבב. בנדירות רבה מציב מקלין את האויב המרכזי של גיבוריו בדמות מזג האוויר ולא דמות בשר ודם שכל כך קל לשנוא אותה ואילו במקרה עסקינן, הטבע הפראי הוא המכשול של גיבורינו ועל אך שקל להזדהות עם גיבורינו, מאד קשה שלא להעריך את היופי והקושי שמקלין חושף בפני הקוראים.
נהניתי מאד מהקריאה ומהעלילה על אף שנטל ממני זמן רב. ספר נהדר לחובבי סגנון המתח.

הספר "הוראציו הורנבלואר: סיפורים" מאת ס.ס פורסטר (הוצאת כרמי את שות', 1958) הוא הראשון, מבחינת עלילה כרונולוגית (אף שלא הראשון שפורסם), שכתב בסדרת הספרים המפורסמת על גיבורו הוראציו הורנבלואר, "קצין־צי־אנגלי" (עמוד 59), והרפתקאותיו במהלך המלחמות הנפוליאוניות. פורסטר (ששמו האמיתי היה ססיל לואי טרוטון סמית) תיאר את גיבורו כג'נטלמן וכקצין צי מנוסה.

בראשית הספר החל הורנבלואר את שירותו בצי הבריטי כתת־קצין (Midshipman) בספינה "רעננה" שבפיקוד הקברניט, קפטן אדוארד פיליו. הקפטן היה "אמן במקצועו. ממש תענוג היה לראות כיצד ניהג את הספינה בפקודותיו הקצרות, המדויקות והקולעות" עמוד 82), והורנבלואר למד ממנו רבות. במהלך הספר לקח הורנבלואר חלק בקרבות ימיים כנגד פריגטה צרפתית אחרת, סייע להשתלטות על קורבטה צרפתית בנמל, נטל חלק בעימות עם ספינות הבערה ספרדיות (ורסיה ימית של מכונית תופת) ועוד.

פרק מרתק בספר הוא הפרשה במהלכה פיקד הורנבלואר על פלגת־נחיתה שהוטל עליה להשתלט על אסדה ספרדית "גופו רעד מהתרגשות ומקדחת־הקרב. פקודותיו הבאות ניתנו במהירות מסחררת. להיטותו לקרב כה עזה היתה, שגברה על כל הגיון. הוא התעלם לגמרי מחומרת המצב ומשיקולים של עדיפות כוח" (עמוד 118). לאחר שעלו הורנבלואר ואנשיו על סיפון האסדה "התלהבות הקרב גברה בו לפתע עשרת־מונים. בזינוק דילג על פני ארבעת שלבי הסולם הנותרים, והסתער בצוחה פראית על הספרדים. אקדחו פצפץ ופניו של אחד מאויביו כוסו שם. על השני השתער בפגיון" (עמוד 119). חלק זה של הספר הסתיים בהעלאתו של הורנבלואר לדרגת סגן.

בספר השני, שעלילתו מתוארת מבעד לעיניו של חברו הטוב ביותר, סגן ויליאם בוש, הוצב הורנבלואר כקצין בספינה "רינאון" עליה מפקד הקפטן סויאר. עד מהרה התברר לבוש כי בניגוד אליו, "הורנבלואר היה אדם שבחר תמיד ללכת בדרך הנועזת והמסוכנת. הוא קרא הרבה והיה בקיא בהלכות תורת הימאות, ועם זאת רכש נסיון מעשי רב" (עמוד 224).

במהלך ההפלגה למשימתה הסודית של ה"רינאון" גילה בוש כי הקפטן סבל מסכיזופרניה ופראנויה, והתעלל בפקודיו, כשהוא משוכנע כל העת שקציניו מתכננים מרד כנגדו. באחד הלילות נמצא הקפטן מוטל פצוע קשה באחד מהסיפונים, לאחר שנפל או נדחף דרך סולם; והורנבלואר הוא החשוד המרכזי במעשה. סגנו של סויאר, בוקלאנד, שתפס פיקוד על ה"רינאון" החליט להמשיך במשימתה, תקיפת מבצר ספרדי בהאיטי, שחלש על נתיבי הסחר, אך נסיונו לתקוף את המבצר מן הים נכשל כישלון חרוץ.

לאחר שנכשל נסיון לתקוף מן הים את המבצר הציע הורנבלואר תכנית נועזת – פשיטת לילה. "התקפה מצדנו על עורפם הוא הדבר האחרון שיעלה על דעתם" (עמוד 250), אמר והסביר כי "יחידת נחיתה תכלול כמאה מלחים ונוסף להם כשמונים מחיילי הצי" (עמוד 250). הפיקוד הכללי על הכוח הפושט נמסר לבוש שבחר בהורנבלואר כסגנו.

הכוח נחת בחשאי באי ונערף לתקוף את המבצר מצדו הפחות מוגן. כשנתן בוש את פקודת ההסתערות על המבצר "נחיל מלחים זרם מצדה השני של החצר: אנשי הורנבלואר פרצו למבצר" (עמוד 262). לאחר לחימה עיקשת נתקל בוש בסגנו בלב המבצר. "הורנבלואר היה מן העבר השני. בגדיו היו פרועים והתלהבותו ניכרת בו. הגם שהשתדל לעטות ארשת מאופקת. בידו האחת החזיק חרב שלופה, ובשניה לפת אקדח" (עמוד 263). המבצר נפל בידי הכוח כפרי בשל, כפי שצפה הורנבלואר מראש. הספר הסתיים במרץ 1803, עם חידוש המלחמה בין בריטניה וצרפת בראשות נפוליאון בונאפרטה, עם מינויו של הורנבלואר למפקד ספינת מלחמה משלו.

פורסטר כתב ספר הרפתקאות מהנה מאוד, שמציג היטב את הלוחמה הימית והיבשתית של שלהי המאה ה־18 וראשית המאה ה־19, וכן את דילמות הפיקוד שהוטלו לפתחם של קציני ים ומפקדי ספינות. תרגום הספר קולח ומהנה. דמותו של הורנבלואר, אגב, היוותה השראה לג'ין רודנברי, יוצר סדרת המדע בדיוני "מסע בין כוכבים", כשהגה וגיבש את דמות גיבור הסדרה הקפטן ג'יימס קירק.

מנקודת המבט שלי המגרעת הכי גדולה של הספר, שלא באשמתו של הסופר כמובן, זו השפה הארכאית והשימוש הרב במילים בארמית ומהמקרא שהקשו עלי את הקריאה השוטפת, למרות שאינני יכול לומר שלא הבנתי על מה מדובר. גם לולא השפה הארכאית שהתיישנה היה חסר לי בספר הומור... איזה קמצוץ של יידישקייט. אני מבין שהומור זה לא הקטע אצל ברנר ואין לי אלא להצר על כך שככל הנראה דרכינו יפרדו לאחר סיום הקריאה בספרו זה..