נקודת הפתיחה לביקורת שלי נעוצה בעובדה אחת קטנה שנעלמה מעיניהם של כל הכותבים על הספר: הספר עמוס עד לעייפה בשמות. יצרתי מפה של כל השמות (אין אפשרות להעלות לכאן קבצים אחרת הייתי מוסיף לטובת הקוראים) והנה נגלתה לעיניי עובדה מעניינת, שלושה גיבורים לסיפור: צזאר, גולדמן וישראל. אולם, בעוד שאודות צזאר וגולדמן מסופר בהרחבה על העץ המשפחתי שלהם, מהסבא והסבתא ועד בני דודים ראשונים ושניים, ועוד ועוד, ממש שושלת ענפה ומפורטת; ביחס לישראל איננו יודעים דבר! רק ישראל ויחסיו עם אלה. זהו.
מדוע כתב כך שבתאי את הספר? מדוע השאיר את ישראל כה בודד? מה פשר הבדידות של ישראל? זו שאלת מפתח בעיניי להבנת הרעיון של הספר.

המכנה המשותף לכל אלו שלא קראו את הספר דון קיחוטה הוא המחשבה שדון קיחוטה הוא סיפור על אדם משוגע. ובכן –ממש לא!
קודם שאפרט את פשר דמותו של דון-קיחוטה אוסיף ואומר שסיפור על אדם משוגע לא יכול היה להפוך להיות קלאסיקה ולמשוך קוראים במשך כמה מאות שנים. השיגעון הפתלוגי הוא תופעה שאנשים חולים מתמודדים איתה, אך אין היא מקור פורה ללימוד לרוב בני האדם. ראו גם את הספר 'האידיוט' של דוסטוייבסקי, גם שם הסיפור אינו עוסק ב'אידיוט', גיבור הסיפור המכונה 'אידיוט' מתברר בין דפי הספר כאישיות חכמה ביותר מבין הדמויות בסיפור (ראה ביקורת שכתבתי על הספר כאן).

דון-קיחוטה נתפס כמשוגע משום שכתוצאה מקריאה מעמיקה בספרי אבירים הוא החל להאמין בהם בכל מאודו. דון-קיחוטה מודע היטב לפער הקיים בין המציאות הגלויה ובין 'אמונתו', אף על פי כן, הוא מבכר לבנות תמונת מציאות הנובעת מתוך עולמו האמוני ולא לוותר על האמונה היוקדת בתפקידם המוסרי של מסדר האבירים בתיקון עולם.
במהלך הספר הדמויות הסובבות את דון-קיחוטה מתפלאות על דבקותו הפלאית באמונתו במסדרי אבירים. ראו לדוגמה בעמודים: 65, 124, 152, 183, 238(!), 278, 298, 301, 374, 376.
חייו האידיאולוגיים של דון-קיחוטה באים לידי ביטוי מיד בתחילת הספר, לאחר שדון-קיחוטה נלחם בטחנות הרוח וסנצ'ו התמים-אך-מציאותי מעיר לו: "לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?
שתוק, סנצ'ו ידידי – ענה דון קיחוטה - ... אני סבור וזו אמת לאמיתה, שאותו חכם פרסטון, שגנב ממני את חדרי ואת ספרי, הוא שהפך את הענקים לטחנות רוח כדי ליטול ממני את תהילת נצחוני עליהם (65)".
דהיינו, דון-קיחוטה עומד מול המציאות הגלויה כעת לעין, מדובר בטחנות הרוח, אך לטענתו מדובר בכישוף שאינו סותר את ההבנה הקודמת שלו שהם היו ענקים בעבר הלא רחוק. אין צורך לשנות או לעדכן את השקפת העולם, גם כאשר המציאות דורשת זאת.
אוסיף ואצטט מעמ' 375-6 לקראת סיום הכרך הראשון כאשר מעמתים את דון-קיחוטה ישירות מול תמיהה זו:
"כיצד יתכן, אדון הידאלגו, שכבודו כה הושפע מהקריאה הארוכה והבטלה בספרי האבירים , עד כי השתבשה דעתו והוא מאמין כי כישפוהו ושאר דברים כגון זה, הרחוקים מן האמת כרחוק האמת מן השקר? כיצד יתכן שתבונת אנוש כלשהי תגרוס שאכן היו בעולם אותם אינספור אמאדיסים, וערב רב זה של אבירים מהוללים (375)... דון קיחוטה הקשיב רב קשב לדברי הכהן, וכאשר ראה כי סיים את דבריו התבונן בו שעה ארוכה ולבסוף אמר לו: דומני, אדון הידאלגו, שדברי כבודו נועדו ללמדני שלא היו לוא נבראו אבירים נודדים בעולם, וכל ספרי האבירים מזוייפים, כוזבים, מזיקים וחסרי תועלת לרפובליקה, והרעותי לעשות בקראי בהם, והוספתי חטא על פשע משהאמנתי בהם...
אמנם כן – אמר הכהן,
ובכן, השיב דון קיחוטה, לגבי דידי המטורף והמכושף הוא כבודו, כי ניאץ וחילל מה שמוכר בעולם כולו כאמת לאמיתה, והמתכחש לכך, כמעשה כבודו, ראוי לאותו העונש שכבודו מייעד לספרים שקריאתם מרגיזה אותו (376)".

דמותו של דון-קיחוטה היא קלאסית משום שאנו כבני אדם נתקלים בדון-קיחוטים בכל דור ודור. הנה קחו למשל שתי דוגמאות הפוכות מתוך חיינו שלנו היום:
השמאל הישראלי חי לאור האמונה ב'שלום'. כל מה שיקרה במציאות עם הערבים, מול ארצות הברית, כלום לא יעזור, תמיד יימצא הסבר - שלא רחוק מההסברים של דון-קיחוטה - מדוע האמונה אינה נכזבת, אלא יש לפרש את המציאות בהתאם לעולמנו האמוני הפנימי.
ההתנתקות מגוש קטיף זעזעה את השקפת העולם המשיחית-ימנית של הציונות הדתית. האמונה בתהליך משיחי המתממש אל מול עינינו בחזרה אל ארץ הקודש, אל ירושלים, בניית היכלי תורה מפוארים המלאים בבחורי ישיבה השוקדים על תלמודם, כל זאת ועוד אינם אלא פעמי משיח. והנה ההתנתקות! האם האירוע הדרמטי השפיע על השקפת העולם המשיחית של בני הציונות הדתית? ממש לא, רבנים ואישי ציבור "הסבירו" איך הכול מתיישב עם האמונה הפנימית וממשיכים הלאה.

סיוע להבנתי את פשר דמותו של דון-קיחוטה אביא מגוגול הגדול, בספרו נפשות מתות בעמ' 385 הוא מתייחס לדון קיחוטה. צ'יצ'יקוב – גיבור הסיפור – בא לביקור אצל קוסטנז'וגלו המצליח לנהל אחוזה באופן שבו מפיקים הכנסה מכל פסולת, וקוסטנז'וגלו מאפיין את בעיית העם הרוסי: "צץ עכשיו באופי הרוסי קו דון קיחוטי שאף פעם לא היה בעבר! אם נכנס לו זבוב של השכלה לראש, הוא יהפוך לדון קיחוטה של ההשכלה: הוא יקים בתי ספר כאלה שלא היו עולים על דעתו של שום אידיוט! מבית ספר כזה יצא אדם שלא יצלח לכלום, לא יתאים לכפר לא יתאים לעיר – רק לשכרות יתאים ויהיה מלא חשיבות עצמית.
ואם ייכנס לראש של האדם הרוסי זבוב של פילנתרופיה, הוא יהפוך לדון קיחוטה של הפילנתרופיה: יבנה במיליון רובלים בתי חולים חסרי תועלת, ומוסדות עם עמודים, ואז יפשוט את הרגל ויהפוך את כולם לקבצנים".
הקו הדון-קיחוטי של גוגל הולם את ההבנה שהצעתי לדמותו של דון-קיחוטה, 'סתם משוגע' לא יודע להקים בתי ספר או בתי חולים, אלא המאפיין של דון קיחוטה הוא החיים במנותק מהמציאות. בלי להתחשב כמה רובלים עומדים לרשותו, בלי להתחשב אילו בתי ספר מתאימים לדור הנוכחי, דון-קיחוטה יודע מה 'הכי טוב' מבחינה אידיאליסטית ולשם הוא חותר, המציאות קטנה עליו עד כדי הגעה לכדי שכרות ופשיטת רגל.

בתחילת הכרך השני (עמ' 24) שומעים דון קיחוטה וסאנצ'ו מפי בן כפרם סאנסון קראסקו שחזר מלימודי מוסמך בסלמאנקה, שיצא כרך-סיפורים הנקרא 'דון קיחוטה' ובו מתוארים מסעות האבירות המשותפים של דון קיחוטה וסאנצ'ו. במהלך שיחה משותפת נאמר כך: "אחד הפגמים שמונים בסיפור הזה – אמר המוסמך – הוא שהמחבר כלל בו סיפור הקרוי: "הסקרן השוטה", לא משום שהוא גרוע או הגיונו משובש, אלא משום שמקומו לא יכירנו שם, ואין לו ולא כלום עם כבודו, מר דון קיחוטה".
האמנם סרוואנטס הוסיף 'סיפור בתוך סיפור' ללא קשר קוהרנטי בין סיפור המסגרת אודות דון קיחוטה ובין הסיפור על הסקרן השוטה? ברור שלא. סרוואנטס רומז לקורא הפיקח לתת לב לקשר הפנימי בין הסיפורים.
הקשר הוא כדלקמן: הסיפור על הסקרן השוטה עוסק באדם שהתחתן עם אישה טובה ונאמנה אך הוא מעוניין לבחון את נאמנותה של אשתו. חברו הטוב מנסה להניעו מלהעמיד את אשתו במבחן, אך הסקרן השוטה מתעקש. הסוף של הסיפור מר. אך ביסודו, הסיפור עוסק באדם שאינו מבין שהנאמנות בין בני זוג מתקיימת ופועלת בתוך הקשר מציאותי, היא איננה בערך מוחלט אלא כשחושבים על 'נאמנות ' כאידיאל מופשט, בדומה לדון קיחוטה, גם הסקרן השוטה אינו מוכן לגלות פשרות אל מול תביעתה של המציאות החיה, אל מול מגבלותיה, הוא מעוניין להיווכח במו עיניו כיצד ערך-מופשט מתגשם במציאות באופן בלתי מסויג, בלתי מתפשר. המציאות תתיישר לפי ההמשגות לאורם הוא חי. סרוואנטס רומז לנו לקשר הרעיוני בין הסיפורים, כשמתבוננים לעומק הוא צץ ועולה מיד.

פרופ' ברוך קורצווייל, בספרו 'מסכת הרומאן' עמ' 183 - 191 מנתח את היסודות המודרניים בספר דון קישוט (בהתאם לתרגום לעברית של ביאליק). קורצווייל מעמיק אל תוך דמותו של דון קישוט ושם את הסיפור בתוך קונטקסט היסטורי. דון קישוט, לדבריו, הוא נוצרי אדוק ואידיאליסט החי מתוך ובתוך אמונתו. השבר הגדול בחייו של דון קישוט נובע מכך שהוא בתוך הראש חי כמו בימים עברו כשעוד קרו ניסים, חוקי הטבע שודדו בידי כוחות עליונים, או אז התרחשו ניסים: "הנס האמיתי הוא פרי החסד והחשיבות הרבה שהכוחות העליונים מיחסים לגבור האהוב עליהם". סרוואנטס מצביע על הקושי של האדם המאמין לחיות בתקופה מודרנית! בזמנים שהמציאות איננה ניסית, חוקי הטבע פועלים בהתאם לידע המדעי וכך נוצר שבר עמוק בין התודעה הדתית של המאמין ובין העולם. המאמין מייחל לעולם בו הוא והמציאות מדברים את אותה השפה. דון קישוט הוא ספר המקדים את זמנו בכך שהוא מתאר באופן סיפורי את המשבר של חיים דתיים בעולם חילוני מודרני. (ניתן לנסח את הבעיה בשפה דתית: בתקופות קדומות הקב"ה התגלה לנביאים וחכמים, ואילו במאות השנים האחרונות החליט ריבונו של עולם להנהיג את העולם בהסתר פנים, בכך הוא יצר מציאות משברית בפני האדם המאמין).
כל ימיו נלחם פרופ' קורצווייל בסופרים והוגי הדעות החילוניים שחשבו לייצר תרבות חדשה, חילונית. (ראו לאחרונה את הפרק עליו בספרה של ד"ר ניצה בן ארי על ס. יזהר, כרך ב'), כל ימיו סרב להינתק מהאמונה והדת. למרות זאת, הוא פוקח עיניים לרווחה וכאדם מאמין הוא מזהה את השבר של האדם הדתי. הדון קישוטים לפי קורצווייל הם אלו שמתעלמים מהפער בין האמונה של האדם המאמין ובין האופן בה המציאות פועלת לעומתו.

הנחה: מובי דיק נחשב לרומן האמריקני הגדול בכל הזמנים. היה מי שכינה יצירה זו "רומן הנשמה של האומה האמריקנית".

הרהור על ההנחה: מובי דיק, בשונה מקלאסיקות אחרות, משווע להתבוננות בהקשר של כתיבת הספר. פרקים שלמים מתארים את הראליה של עולם ציד הליוייתנים. עיון אנציקלופדי - בהתחלה ובפרקים תוך כדי, תיאור גיאגרפי מדוייק, מעין 'ביוגרפיה של עולם הלוייתנים' (מזכיר מאוד את העיון בביוגרפיה 'הבריחה מגן עדן' על טולסטויי), וביוגרפיה מעצם טיבה מעוררת התבוננות בהקשר ההיסטורי.

לקחתי לידי את הספר 'היסטוריה עממית של ארצות הברית' של זין (Zinn) ועיינתי בפרקים העוסקים באמצע המאה ה 19. מצאתי שאמריקה בתקופה זו עסוקה בשני נושאים מרכזיים: שלבי סיום של עבדות השחורים וקפיטליזם-חזירי בתחילת דרכו. במדינות הצפון היו הרבה שחורים משוחררים, הם פעלו רבות לטובת שחרור אחיהם במדינות הדרום, אך בכל מדינות האיחוד הלבנים העשירים דכאו מבחינה כלכלית את הלבנים העניים. העניים התאגדו, יצאו להפגנות, חלקן אלימות. בדרום האמריקאים סיפחו לעצמם בדרכי מלחמה חלקים ממקסיקו - טקסס, ניו מקסיקו וקליפורניה. בכל רחבי ארה"ב נלחמים באינדיאנים, לוקחים להם את השטחים, "קונים מהם" חלקי אדמה עצומים ואז מגרשים אותם משם (מזכיר משהו?), ועוד עוולות.

שאלה 1: הדמויות בספר נושאות שמות מהתנ"ך, ולא זו בלבד, אלא כל השמות הינן שמות של אווט-סיידרים: אחאב - המלך הרשע, ישמעאל - מגורש מבית אביו, וציטוטים מפסוקים שנאמרו בתנ"ך בהקשר של דמויות כגון - קין, איוב, יונה ועוד.
השמות שבחר מלוויל לדמויות מעוררות את השאלה עד כמה בתקופה בה נכתב הרומן 1850, התנ"ך היה על סדר היום בחיים האמריקאים? עם מי מלוויל מתכתב?

שאלה 2: הבחירה של מלוויל לספר לנו על ציד לוייתנים היא חריגה מהנורמלי או שמא מדובר על מקצוע מוכר ומדובר באמריקה של אמצע המאה ה 19. עד כמה ציד לוייתנים היה בסיס כלכלי?

שאלה 3: הספר מציג את ישמעאל מתחבר עם קוויקווג - שחור עובד אלילים, מפליגים בספינה יחד עם חובלים שהם אינדיאנים, שחורים, וכמובן גם קברניט וחובלים לבנים - כולם חיים יחד, משתפים פעולה, רודפים אחרי מובי דיק, כשבחוץ או נכון יותר, על האדמה, בני האדם מוטרדים מחיי היום-יום. אמנם יש את העשירים שמשקעים כסף באונייה ואלו שמפליגים מסכנים בשבילם את החיים, אבל הרעיון הקפיטליסטי כמעט ולא נמצא בספר, בוודאי לא באופן ביקורתי. מה היחס בין החיים יחד על האונייה 'פיקווד' ובין האירועים על אדמת ארצות הברית? לאן מלוויל מכוון כשהוא כותב סיפור של שיתוף פעולה כזה?

שאלה 4: סימנתי בגוגל-מפות את נקודות המסע של הפיקווד (לצערי לא הצלחתי להעלות את מסלול המסע לתוכן כאן) ולהפתעתי הם יוצאים מניו יורק כדי להגיע לים סין. במקום להפליג מערבה לכיוון האוקיינוס השקט הם מפליגים מזרחה לאוקיינוס האטלנטי, עוקפים מדרום את אפריקה ומצפינים לכיוון יפן. מה פשר המסע הארוך הזה?

סיכום השאלות יחד: כיצד סיפור על לוייתנים עם דמויות דחויות מהתנ"ך הופך להיות 'רומן אמריקאי הגדול בכל הזמנים' כאשר ברקע אמריקה עוסקת במאבקים על ניסיון השתלטות קפיטליסטי? כיצד חיים בשלווה אינדיאנים, שחורים ולבנים על ספינה, כאשר ביבשה הלבנים מדכאים את השחורים ומסלקים את האינדיאנים?

אחרי הקריאה של הספר 'אידיוט' שוב לא ניתן לעשות שימוש במילה 'אידיוט' בלי לחשוב פעמיים, לכאורה מילה נמוכה, מעליבה, לפתע מקבלת משמעות עמוקה ומרוממת. נוצר בלבול בתודעת הקורא, האם 'אידיוט' זה טוב או רע? הנסיך מישקין - גיבור הסיפור ראוי לתיאור מפורט, מעל הכל הוא אדם כן, אך גם תמים, נאיבי, חכם, אוהב. תכונות אופי המתמזגות באנשים נדירים, כולנו רוצים שיהיו לנו חברים מן הזן הנדיר הזה, אך מאחורי גבם נכנה כל אחד מהם 'אידיוט'. להיות כנה בעולנו כמו גם תמים ונאיבי מייצר תחושה של ניתוק מהמציאות, או אז מבליחים למולנו ההטחות של דברי הכנות מפי אותו 'אידיוט', אנו נבוכים, מחפשים דרך להימלט לעשות צחוק, את האמת אנו יודעים. זהו, לאחר קריאת הספר יותר אינני משתמש בכינוי הגנאי 'אידיוט', אני מרגיש שמושא כינוי הגנאי שלי איננו ראוי לתיאור כה נאצל.

הערה על הצורה של הספר - כפי שכתוב בכריכה האחורית של הספר, הוא נכתב בהמשכים בעיתון. ישנם עוד ספרים שנכתבו בצורה הזו, אך בספר 'אידיוט' הצורה משפיעה באופן מכריע על התוכן. אין ספור פעמים הקורא עוצר לרגע את שטף הקריאה לברר לעצמו מדוע הוא אינו מבין את השיח של הגיבורים, חסרות עובדות, לקראת סוף הפרק מתבררת המעשייה מפי אחת הדמויות. יתר על כן, נוצרה אצלי תחושה שכדי לשמור על מתח קריאה מעיתון לעיתון, דוסטוייבסקי מחריב במו-עטו את כל שבנה שבוע קודם. העלילה סופגת מפלה אחר מפלה, תהפוכה רודפת תהפוכה, קשרים נפרמים, המובן מאיליו נוצר רק כדי להשפילו עד עפר. בלשון אחרת: אני חש שדמות הקורא עמדה לנגד עיניו של הסופר באופן שמעט הפריעה לו לכתוב. כמו זבוב טורדני אנו הקוראים מזמזמים לדוסטוייבסקי מול עיניו ומפריעים לו לפתח את העלילה ולהשקיעה במעמקים המוכרים מספרים אחרים שלו, הסופר משחק מחבואים עם הקוראים, הוא מנסה לברוח מהצפוי, מהשגרתי, כך נוצר ספר-של-מבוך ללא חשיפת תהומות הנפש המצופות מסופר כמו דוסטוייבסקי. אני חש אידיוט למתוח ביקורת על סופר גאוני כמו דוסטוייבסקי, האין זו הקריאה של הספר?! מאידיוט תצא תורה!

זו חוות דעת שכותב אחד מאלו שנמצא 'למטה' מה שהוא מבין על אלו שהם 'שם למעלה' ומאוד רוצה להיות שם... - חלוקה מאוד ברורה שנעשית לאורך כל הספר.
הציר המרכזי עליו הספר נסוב הוא ציר הזמן. תומאס מאן מעמיק ומתלבט המון ביחס אל ציר הזמן. הספר "מכבד את הזמן" ומקפיד להזכיר את הכרונולוגיה של הנס קסטורפ בבית ההבראה, ולא מקדים את המאוחר גם כשהסופר מאוד היה רוצה לעשות כן.
כאן אני רוצה להציע את המתח הפנימי של הספר: כיצד במקום שיש בו 'קסמים' ציר הזמן לא נפרם?? מה פשר הקסם אם ציר הזמן כל כך נשמר ומוקפד. מה אם כן הקסם?
אשמח לשמוע את דעת הקוראים, אני גם אמשיך לחשוב על כך

הפרק 'חלומו של אובלומוב' עורר בי מחשבה שאשמח לשמוע את חוות דעתכם - שלכם הקוראים האוהבים כמוני את הספרות הרוסית של המאות 19-18.
קודם כל יש לשים לב שהפרק הוא מרכזי בספר, זאת משום שהוא הפרק היחיד שזכה לכותרת! כל הפרקים ממוספרים בלבד, ואילו לפרק הזה העניק גונצ'רוב כותרת.
המחשבה שהתעוררה בי היא זו: יש הכרח להשוות בין כל סיפורי החלומות הנמצאים בין הסופרים הרוסיים, חלומו של אובלומוב, חלומו של ניקנור איוונוביץ' בספר 'האמן ומרגריטה' (הפרק צונזר במהדורה של 'השטן במוסקבה', ולא ברור לי למה, תקראו את החלום המצונזר, אין לכאורה סיבה מספקת כדי לצנזר אותו ברוסיה הצארית), וכמובן החלום של איוואן ב'האחים קרמזוב'. שלושת החלומות הללו עומדים בעומק הסיפור, מציגים את שורשיו, האם תוכלו למצוא מכנה משותף לשלושת החלומות? האם אתם מכירים חלומות נוספים בספרות הרוסית הקלאסית? האם אתם מכירים מאמרים שנכתבו בנושא הזה? אשמח מאוד אם תעשירו אותי בידיעותיכם

יצירת אמנות מדהימה.
התוספת שלי תסתכם בהערה חשובה ומעניינת ששמעתי מהספרנית אצלנו שהיא דוברת רוסית: בתרגומים לעברית ישנה חלוקה בין החלק 'השטן במוסקבה' ובין 'האמן ומרגריטה', במקור הרוסי, שני חלקים אלו שזורים אחד בתוך השני, כך מתקבל ספר מורכב הרבה יותר. הקורא צריך 'להחזיק ראש' במעברים בין עניין לעניין. ההיגיון במעברים הקשים הללו הוא הגיון שטני...
כאשר כותבים על השטן כדאי לעשות זאת בצורה שטנית, בדיוק כפי שהוראה על שיטות הוראה חלופיות צריכה להיות לא-פרונטלית...

מבחינת העלילה לא הצלחתי להבין את החיבור בין הסיפור על צליבתו של ישו והפרוקורטור ויהודה איש קריות לבין כל העלילה. הסיפור הזה הוא גוף העלילה של הרומן שכתב ה'אומן' ומרגריטה כל כך מתלהבת ממנו. גם 'בלבית' בסוף הסיפור חולם על הסיפור הזה ולא מובן לי מה הקשר לכל העלילה, או לשטן בכלל.

קטע אחד מאוד שטני ואמיתי אני לוקח איתי מהסיפור המתאר את נקמתו של השטן כאשר הוא מחזיק את ראשו הכרות של מיכאיל אלכסנדרוביץ, וכך הוא טען מולו: "אתה תמיד היית מטיף נלהב לתיאוריה הטוענת כי עם כריתת הראש נקטעים חייו של האדם והוא הופך לעפר ואפר ושוקע באין קיום... אם כי בעצם כל התיאוריות שוות זו את זו, יש ביניהן גם אחת שטוענת כי לכל אדם ייעשה לפי אמונתו. יהי כן! אתה תשקע באין קיום, בעודך לובש צורה של גביע שממנו אני אשמח לשתות לחיי הקיום".
מי הוא אם כן השטן של בולגקוב? פלורליסט המאמין שבעצם "כל התיאוריות שוות זו את זו"?! או אולי דווקא דתי-אדוק המאמין בהישארות הנפש?! אתמהה

העיקר הוא שהספר מדהים ומרתק. רוצו לקרוא