“השנה היא 1950, ושנתיים לאחר שהם תפסו בכוח את השלטון בצ'כוסלובקיה, חייבים הקומונסטים למצוא שעיר לעזאזל להרס הכלכלה ולמצוקה שהם עצמם הביאו - והם מצאו. השעירים לעזאזל- כמה פוליטיקאים קומוניסטים - ברובם יהודים - מואשמים בפשעים נגד המשטר, בהרס מכוון של הכלכלה, בנסיון להביא את הקפיטליזם לצ'כוסלובקיה, בריגול לטובת ה CIA, ואפילו בהיותם משת"פים של הנאצים (האשמה מגוחכת במיוחד ומרושעת, נוכח העובדה ששמונה מתוך אחד-עשר הנאשמים היו יהודים. בחלקם ניצולי שואה).

מרדכי אורן, פעיל מפ"ם וחבר קיבוץ "מזרע", נאסר במהלך ביקור בפראג בשליחות מפלגתו על ידי המשטרה החשאית של צ'כוסלובקיה. לא ברור לו על מה הוא נאסר, אבל תוך כדי כליאתו וחקירתו (שכוללת העלמת גורלו מבני משפחתו בארץ, הרעבה והתעללות נפשית ופיזית) - הוא נאלץ להודות בפשעים דימיוניים (("מרגל ציוני" "סוכן לשעבר של הגסטפו"), ולקחת חלק, כעד, במשפט ראווה הידוע כ"משפט פראג". המשפט נושא אופי אנטישמי מובהק, ומרדכי אורן נדרש על מנת לספק "עדות" ל"קשר הציוני" של הנאשמים.

רוב נאשמי "משפט פראג" נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה. אחרים, ביניהם מרדכי אורן (וישראלי אחר בשם שמעון אורנשטיין, איש עסקים פרטי ששהה במקרה בפראג), נידונו לתקופות מאסר ארוכות.

הספר כתוב כזכרונות, אותם כתב אורן לאחר שחרורו, כמה שנים מאוחר יותר, ושובו ארצה.

הספר מתאר איך אפשר לשבור את רוחו של אדם באמצעות חקירות משפילות והתעללות ואיך אפשר לגרום לו לא רק "להודות" בפשעים שהוא לא ביצע, אלא גם לבגוד בחבריו - ומוזר ביותר (וקצת מעורר רחמים...) להמשיך להאמין בצדקת השיטה הקומוניסטית שעינתה אותו. המשפט עורר בזמנו גלים בארץ והביא לפילוג בתנועה הקיבוצית.”