שנת 1970 בספרים

ספר קשה בצורה בלתי רגילה, ממש סערת רגשות תוך כדי קריאה. אם אדם מחפש להשאר אחוז בחיים ולקבל פרופורציות לעולם, אין בעיני ספר טוב מזה.

אני חושב שהצורה שבה ויקטור בחר להתיחס לעובדה שהוא נחטף ונכלא במחנות המות של הגרמנים הנאציים כשותף בניסוי חברתי, היא הסיבה אולי היחידה לכך שהוא צלח את החויה הזועתית והמעוותת של המוחות החולים של כולאיו.
הספר מראה, תוך גלילת סיפורו האישי, עד כמה האמונה היא נדבך חשוב בחיי היהודי.

קראתי אותו פעם אחת בגיל 19 בערך ופעם שניה לפני כשנה.
אותו הספר קריאה שונה לגמרי..
פעם אחת קראתי אותו בטירונות בצנחנים הטירונות נעשתה בתוך מבני פח עם ימים קרים וחמים, מדים מינימאליים, אוכל לא בריא ויחס כמו אל חיה... בזמן הקריאה הזו מאוד התחברתי לאנשים במחנות הרגשתי חוויתי בזמן הספר את הקשיים ממש הרגשתי את כותב הספר.
בקריאה השניה הייתי מבוגר יותר חיי חיי נוחות וחיים קלים הרבה יותר החיבור היה שונה בפעם הזו, היה לי זמן לשים לב לדברים אחרים.




מכאן : עלול להיות ספוילר למרות שלא כזה נורא כספוילר.
**********************************************************************
הספר מעולה משום שהוא דרך הסיפורים הרבים מסביר לנו כמה כח יש לאדם רק אם הוא משתמש נכון בכח המחשבה שלו...
עכשיו לא מדובר בזמן מיונים ליחידה מיוחדת או בזמן מסלול של סיירת מובחרת! מדובר ב"מסלול" שהרוב מסיימים אותו מתים / נכים / טראומתיים... מסלול היהודים בשואה... בתוך המסלול הזה הוא מסביר על הכוחות האדירים שיכולים להיות לאדם ...
זאת אומרת הוא הולך במבוך שמוביל את רוה האנשים לאין מוצא אך הוא מאמין שהוא יגיע למוצא הטוב...

מומלץ.

ספר חזק.

יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן.
השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות. עכשיו אני הפה של אבי, עלי מוטל להעביר את הסיפור שלו. שלא ישכח לעולם. אני זוכרת אבל צריך שכולם יזכרו.

מאז שנפטר רציתי להנציח את זכרו בביקורת כאן ולא ידעתי במה לבחור. מלבד הקלאסיקות הרוסיות לא היה לנו טעם ספרותי משותף. אבי קרא רק "ספרות יפה". ספרים קלילים נראו לו בזבוז זמן מוחלט. לספרות עברית הוא לא התחבר. את קפקא שאני אוהבת הוא לא סבל. הוא קרא המון ביוגרפיות, היסטוריה צבאית, פילוסופיה. הוא קרא המון, ובהרבה שפות.

היום נתקלתי בספר הזה, "האדם מחפש משמעות" על מדף הספרים שלי. זה ספר שיש לי מאז התיכון והשפיע עלי עמוקות. בספר פרנקל מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה השמדה. הרעיון המרכזי שמאחורי הספר, אם אתמצת באופן פשטני, הוא שכדי לשרוד את החיים צריך למצוא מטרה. זה נכון בפרט כשהחיים מזמנים לנו סבל בל ישואר. "אם יש לך למה ראוי ומספיק חזק, תוכל לעבור כמעט כל איך". פרנקל גם טוען שבכל שלב לאדם יש את הבחירה איך להתייחס לסבל שלו, גם אם הנסיבות עצמן אינן בשליטתו. "במחנות הריכוז - במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה - ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים".

אבי לא הסכים עם פרנקל. הוא חשב שדבריו פשטניים. שאנשים בשואה בחרו לעיתים ברע כי חשבו שכך יצילו את קרוביהם. שהשורדים נצלו בעיקר בגלל מזל ותו לא. שכל המלחמה ההיא היתה כאוס מוחלט נטול משמעות.

בכל זאת בחרתי בספר הזה כדי לתאר את אבי. כי מעשיו מתאימים בדיוק לרעיון של פרנקל. אבי שרד ושמר על שפיותו כי היתה לו משמעות. טעם החיים שלו היה קריאה. ממש כך. הוא התחבא במרתף הבית שלו בליטא שהוחרם על ידי הנאצים. סבי כבר נרצח. אמו ואחותו היו פזורות אי שם. הוא הצליח להתגנב תוך סכנת חיים למשרדו של אביו ולקחת משם כל ספר שמצא. אלה היו בעיקר ספרי עריכת דין בגרמנית. אז הוא לימד את עצמו גרמנית וקרא את הספרים האלו עד שיצא מהמחבוא. משלב מאוחר יותר הוא התחבא בארון בכפר פולני. היה לו פנס, מצרך יקר ערך. אז הוא הצטופף בארון וקרא. כל מה שהצליח להניח עליו את היד. אלו שהחביאו אותו כבר ידעו שהילד היהודי המוזר הזה פשוט רוצה לקרוא ולקרוא ולקרוא. משם הוא למד לקרוא בפולנית. כך הוא למד גם יידיש איטלקית ואנגלית בנוסף לליטאית ולרוסית שלו. כשהסתיימה המלחמה הוא ידע לקרוא בשש שפות. את השפה השביעית, עברית, למד כבר כשעלה לארץ.

רציתי לסיים כאן באיזושהי פואנטה אבל אני לא יכולה לכתוב יותר. אני מתגעגעת לאבא שלי והדמעות מציפות את עיני.

הספר "כנפיים מעל סואץ" (הוצאת שיקמונה, 1970) שכתב זאב שיף, בכיר הפרשנים הצבאיים בישראל, ביקש לתאר את לחימת חיל האוויר במלחמת ההתשה בחזית המצרית. מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עזר וייצמן, כתב בהקדמה לספר כי בחיל למדו "לממש את האימרה של "איכות מול כמות". בחיל האוויר השכלנו ללמוד לא לוותר על הרמה" (עמ׳ 11). אמנם וייצמן היה האיש שקבע את הסיסמה "הטובים לטיס" והיה בין אלו שהפכו את רמתו המקצועית של החיל לגבוהה מאוד, אוחם ההקדמה שכתב היא מסמך שכל כולו היבריס. 

כך למשל, בקביעת וייצמן "כי לא רק לוחמת האוויר קובעת. המכונה חייבת להיות מורכבת. יש להבין, שחיל האוויר הוא לא כוח מסייע אלא כוח מכריע. בצבא מתקדם אין לדבר על סיוע, אלא על עבודה הרמונית בין כלי־הנשק השונים" (עמ׳ 14). לדבריו, "חיל האוויר המופעל כהלכה יכול להגיע להישגים בלתי רגילים. אך איני גורס, שהכל צריך להיעשות באמצעות חיל זה. בשלב מסויים חייב הכוח היבשתי לקטוף את הפירות שהצמיח חיל האוויר" (עמ׳ 14). וייצמן לא רצה להתייחס לשאלה מה יקרה בלחמה הבאה במידה והאויב יתקוף ראשון, אך הודה שאז "יהיה מצבנו קשה יותר מבחינה צבאית" (עמ׳ 15). אבל כך או כך כתב ביהירות, "אני גורס, שהמפתח במלחמה הבאה שוב יהיה בידי חיל האוויר. חיל זה הוא שיאפשר את חופש הפעולה של כוחות היבשה שלנו והוא שיסלול בעבורם את הדרך" (עמ׳ 15). בסופו של דבר, קבע, "חילות האוויר הם שיקבעו את המהלכים במלחמה כזו ואין זה משנה מי הצד שיפתח במלחמה. לא תיתכן פעולת צליחה של התעלה בלי שחיל האוויר" (עמ׳ 15). שלוש שנים מאוחר יותר באה מלחמת יום הכיפורים והמחישה שכל ההבנות שלו שוות ל...

שיף כתב בספר כיצד במלחמת ההתשה בחזית הדרום הפך חיל האוויר למכשיר העיקרי בכל האמור בהעברת המלחמה לשטח האויב. במלחמה היה וייצמן אחד החסידים הראשונים של הפצצות בעומק מצרים. "בספטמבר ,1969 עם התחלת הגל השני של הפצצות לאורך התעלה ובמפרץ סואץ, תבע וייצמן להרחיב את הפגיעות גם לעומק השטח המצרי. רק בדרך זו אפשר יהיה לערער את רצונם של המצרים להמשיך במלחמת ההתשה" (עמ׳ 190). ב־11 בספטמבר 1969, בקרב אוויר שהתרחש "בעומק של כ־65 קילומטר בשטח המצרי, סמוך למנצורה. בקרב זה הופלו שלושה מיגים. רק אחד הטייסים המצריים נראה צונח. עוד מצנחו פרוש באוויר ואחד הטייסים הישראליים, גיורא רום, הודיע כי נפגע מטיל שנורה אליו מאחד המיגים" (עמ׳ 57). רום, ששיף כתב שהיה "אחד הטייסים הנועזים" (עמ׳ 57), נפל בשבי ושוחרר כעבור שלושה חודשים בעסקת חילופי שבויים, שחלקם נתפסו בפשיטות הצנחנים והיחידות המובחרות. הוא השתקם, שב לטוס (ואף פיקד על טייסת במלחמת יום הכיפורים) והיה לאחד המפקדים הבולטים בחיל האוויר.

שיף הביא בספר תיאור של המלחמה מעיניו של ע. טייס סקייהוק, שהוכיח שיש אמת בטענות על היותם "חיילים של שוקולד" (ואין בכך להמעיט בסכנות והאתגרים המבצעיים המורכבים והקשים שעמם התמודדו בלחימה, אלא רק לומר שאלו נמשכו שעות בודדות). "באתי הבוקר מהבית. אכלתי שם ארוחת בוקר. יצאתי ישר למלחמה. אומרים עלינו שאנו עושים מלחמה נקיה. יש משהו בזה. כמעט שאין לנו רעשים. אני זורק פצצה ולכל היותר מרגיש חבטה קלה ברגע שחרורה. איני שומע את הפיצוץ. זה כמו בסרט אילם. הרבה טכניקולור. רואים שריפות ולהבות. עשן וצבעים" (עמ׳ 61). ע. הודה כי אמנם יש "לחץ גדול, יש לענות על הרבה בעיות בזמן הקצר ביותר. אם אינך שם לב אתה עלול להכנס לאיזור מועד לפורענות: תותחים, טילי ס.א.2 או לאיזור שבו פועלים מטוסי קרב. אבל כל זה קצר. אתה יודע שיש מטרה מוגדרת. לא אומר שאין מתח, אבל אין צורך להגזים" (עמ׳ 61).

בספר ראיין שיף טייס קרב ומפקד בחיל האוויר (הימור שלי, רן פקר) שהכיר "את דור מלחמת קדש; את קולטי המיראז׳ים; את לוחמי מלחמת ששת הימים וגם את הצעירים שצמחו אחרי המלחמה וכבר משתתפים במלחמת ההתשה. עם אחדים לחם כתף אל כתף. על רבים פקד; רבים אחרים הדריך" (עמ׳ 146). לדברי אותו מפקד בחיל: "מבחינת הגישה והתפיסה המבצעית, חוש התושיה, היזמה והדבקות במטרה, חיל האוויר הישראלי הוא מן הטובים בעולם" (עמ׳ 146). כך למשל, סיפר, "ביקרתי בבסיס מטוסי פאנטום בקליפורניה. מפקד טייסת אחד, ממוצא מכסיקאני, שוחח אתי על קרבות אוויר. הוא סיפר לי כי במשך האימונים הגיע להחלטה מסוימת וביקש לפעול בענין זה, אך אינו יכול להזיז דבר בגלל הביורוקראטיה שבה הוא נתקל" (עמ׳ 146). בתשובה, סיפר לן המפקד כי "אצלנו מסוגל מפקד טייסת מיראז׳ים להרים טלפון למפקד חיל האוויר ולומר לו: המפקד, חזרתי עכשיו מן השטח ויש לעשות משהו. ומפקד חיל האוויר אומר לו: קדימה! זה לוקח בדיוק 25 שניות. הוא הביט בי בקנאה, האמריקאי הזה" (עמ׳ 146). הטייס הודה כי "העובדה שאנחנו קטנים יחסית, קומפקטיים, עוזרת לנו ומקנה לנו גמישות רבה. אבל חשובה הגישה המבצעית. אצלנו מאפשרים למפקדי טייסות לקחת חלק בשיקולים לפני התכנון ובשעת התכנון ולפני הוצאת הפקודה. זה משהו יוצא דופן. לדרג המבצעי אצלנו יש מקדם גבוה בעת התכנון" (עמ׳ 146).

שיף נמנע, ככל הנראה בשל הרצון למקד את הספר בטייסי הקרב של החיל וביכולות שתמכו אותם, מלתאר את הפשיטות שביצע צה"ל מעבר לתעלת סואץ במלחמה. חבל שכך, כי בחלק ניכר מהן היה חיל האוויר שותף משמעותי, בין שעסקו במלאכה טייסי מסוקי הסער ובין שהיו אלה תקיפות לסיוע לכוחות הפושטים. כן הוזכר מבצע "הלם" שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד מתן וילנאי בתחנת טרנספורמציה בנג׳ע חמדי. באוקטובר 1968, כתב, "כוח פשיטה של צה"ל חזר וחדר למצרים העילית ופגע" (עמ׳ 27) בתחנה. כתוצאה מכך "שקטה החזית עד למארס" (עמ׳ 27), שקט שניצל צה"ל להקמת קו בר־לב.

מבצע אחר שהוזכר הוא מבצע "תרנגול 53" במהלכו הוטל על כוח מגדוד הצנחנים 50 (הנח"ל המוצנח) בפיקוד אריה צידון וסגנו דורון רובין לפשוט על תחנת מכ"ם חדיש מתוצרת בריה"מ בראס ע׳אריב בדצמבר 1969. הכוח הוטס במסוקים מעבר לתעלה. "ראשוני הפושטים הצליחו להתקרב עד למרחק של כשלושים מטר מן השומרים כאשר אלה החלו לחשוד בגושים האפלים שעל הדיונות ופתחו בקריאות. היה זה אות לפתיחה באש. חילופי היריות היו קצרים. שני השומרים שכבו מתבוססים בדמם" (עמ׳ 188). כעבור זמן קצר נארז המכ"ם והוטס, במפגן טיסה מרשים לישראל. שיף ציין כי "חטיפת המכ"ם החדיש היתה מהלומה נוספת להגנה האווירית של מצרים" (עמ׳ 189). 
הפשיטה האחרונה שהוזכרה היא "הפשיטה על האי שידואן. צנחנים ישראליים הכניעו בנקל את אנשי הקומאנדו המצריים באי והשתלטו עליו" (עמ׳ 210). נאצר, כתב שיף, היה "משוכנע כי ישראל מתכוונת לפתוח באופנסיבה כללית וכי ההפצצות עמוקות הטווח הן רק שלב אחד וראשון. יום לאחר הפשיטה יצא לאודסה. בפגישתו עם המנהיגים הרוסיים הודה בכשלון מלחמת ההתשה ודרש מיד סיוע להדיפת האופנסיבה הישראלית" (עמ׳ 210). והרוסים אכן באו. שיף תיאר את ההתמודדות המורכבת עם של החיל עם העובדה שבשלהי המערכה הצטרף ללחימה הצבא האדום שפרס טייסות ויחידות נ"מ בחזית התעלה. ב־30 ביולי 1970 בהנחיית הרמטכ"ל בר־לב ביצע החיל את מבצע "רימון 20",מארב אווירי לטייסי חיל האוויר הסובייטי. "הקרב נמשך מספר דקות והמצרים דיווחו, כי בקרב נטלו חלק כ־30 מטוסים. הטייסים הישראליים הוכיחו תוך דקות ספורות את עליונותם. ארבעה מיגים הופלו בזה אחר זה. רק שלושה מהטייסים נראו כשהם צונחים" (עמ׳ 227).

במלחמת ששת הימים, סיפר אותו מפקד בחיל בראיון, מצא "ארבעה גורמים, שאיפיינו את הטייס הישראלי ושקבעו למעשה את הנצחון. קודם כל אומץ לב. אהר־כך הדבקות במשימה שהוטלה עליו. אחרי זה באים היזמה והתושיה ובסוף רמת הביצוע המעולה" (עמ׳ 147). כל אלו נותרו כשהיו. שיף הוציא מתחת ידו ספר מרתק שניתח את אתגרי החיל וצה"ל במלחמה ואת מורכבות הלחימה הממושכת ההיא.

המסע של נילס הולגרסון ואווזי הבר של הסופרת השבדית סלמה לגרלף הוא קלסיקה עולמית של ספרות הילדים. גיבור הסיפור הוא הילד נילס העצל שהלימודים בבית הספר לא ממש מעניינים אותו (וציוניו בהתאם), ואשר נהנה להציק לבעלי חיים. פעם אחת נילס מציק לגמד היער הלא נכון שמשיב לו כגמולו והופך אותו לגמד.

נילס הגמד מגלה שהוא מבין את שפת החיות, ויחד עם אווז הבית, מרטין, הוא מתלווה אל אווזי הבר במעופם אל לפלנד. בדרך הוא עובר הרפתקאות שונות ומשונות שבהן הוא מתגלה לעיתים כנמהר ופזיז, אך בעיקר כאמיץ, פיקח ובעל תושיה. הוא מצליח לגבור על אויבים ולהפוך לגיבור בקרב האווזים ובעלי חיים ידידותיים אחרים. יכולת מופלאה של נילס (ושל קורא הספר) היא הגיית שמה של מנהיגת האווזים, אָקָא מִקֶבְּנֶקַיְסֶה, מבלי לשבור את השיניים :-)

הספר הוזמן מסלמה לגרלף כספר עזר ללימוד גיאוגרפיה, ובמשך שלוש שנים היא ערכה סיורים ברחבי שבדיה כהכנה לכתיבתו. הוא תורגם לאנגלית על ידי Velma Swanston Howard, כאשר בהקדמה לתרגום מצוין שהושמטו ממנו קטעים שיש להם חשיבות מקומית בלבד, בתיאום עם לגרלף. הספר יצא בגרסה מלאה בעברית בהוצאת עם עובד (באתר עם עובד מצויין שהספר תורגם ישירות משבדית).

הספר שסקרתי כאן הוא גרסה מעובדת ומקוצרת המיועדת לילדים ולנוער. עיקר הספר הוא הרפתקאותיו המקסימות של נילס ויחסיו עם בעלי החיים, כאשר אין בו כמעט התייחסות לגיאוגרפיה. שפת התרגום קצת מיושנת, אך לרוב תהיה מובנת גם לילדים בני זמננו, למעט כמה מילים.

כמה דוגמאות:

(*) "חֲמִשָּׁה יָמִים עָף כְּבָר נִילְס עִם אֲוָּזֵי־הַבָּר. בִּכְלָל הָיָה לוֹ מַסָּעוֹ זֶה בְּחֶבְרַת הָאַוָּזִים לְעֹנֶג רַב וּלְפִי רוּחוֹ: הוּא הָיָה פָּטוּר מֵהֲכָנַת שִׁעוּרִים; לֹא הָיָה צָרִיךְ לִרְעוֹת אֲוָזִים וְאַף לֹא לֶאֱסֹף זְרָדִים לְהַסָּקָה. עָף אַתָּה לַהֲנָאָתְךָ, עָף וּפוֹרֵחַ!"

(*) "הָאַוָּזִים, שֶׁלֹּא הִתְנַעֲרוּ עוֹד מִן הַשֵּׁנָה, עָפוּ לְאַט וּבַעֲצַלְתַּיִם מֵעַל לַנָּהָר. הַנָּהָר הִתְפַּתֵּל, גַּעַשׁ וְהֶעֱלָה קֶצֶף. הַסְּלָעִים לָחֲצוּ עָלָיו מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו וְגַם גָּדְרוּ דַּרְכּוֹ בְּצוּקֵיהֶם. וּלְבַסּוֹף הַבְרִיחוּהוּ אֶל מִתַּחַת לָאֲדָמָה. אַךְ גַּם מִתַּחַת לָאֲדָמָה חָתַר לוֹ הַנָּהָר מוֹצָא וּבְצֵאתוֹ לָאֲוִיר הַחָפְשִׁי, זִנֵּק בְּמַפְּלֵי מַיִם זוֹעֲפִים מַטָּה אֶל תּוֹךְ נִקְרוֹת הַסְּלָעִים וְשָׁטַף אוֹתָן בְּמֵימָיו. הוּא סַעַר וְגָעַשׁ, הִתְאַבֵּךְ בְּתִימְרוֹת רְסִיסֵי מַיִם וְהִתְחַבֵּט וְהִתְנַגֵּשׁ בְּגוּשֵׁי הָאֶבֶן, שֶׁנֶּעֶרְמוּ עַל דַּרְכּוֹ, כְּאִלּוּ רָצָה לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם אֶת כָּל זַעְמוֹ."

(*) כאשר אקא מספרת לנילס על האויבים הרבים שיש ביער:
" - אִם כָּכָה, הֲרֵי מִמֵּילָא אָבוֹד אָבַדְתִּי - קָרָא נִילְס. - הַאִם בְּכֹחִי לְהִשָּׁמֵר מִכָּל אֵלֶּה? הֲרֵי אִם אֶסָּתֵר מִפְּנֵי הָאֶחָד יָבוֹא הָאַחֵר וְיִטְרְפֵנִי.
- וַדַּאי, לְבַדְּךָ אַתָּה לֹא תּוּכַל לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם. - הֵשִׁיבָה לוֹ אָקָא. - אֲבָל, גַּם בַּיַּעַר גַּם בַּשָּׂדֶה נִמְצָאִים לֹא רַק אוֹיְבִים, קַיָּמִים שָׁם גַּם יְדִידִים. אִם יוֹפִיעַ בַּשָּׁמַיִם עַיִט - יַזְהִיר אוֹתְךָ מִפָּנָיו הַפָּרוּשׁ; אִם תֶּאֱרֹב לְךָ הַנְּמִיָּה - יוֹדִיעַ לְךָ עַל כָּךְ הַסְּנָאִי; עַל הַשּׁוּעָל הַמִּתְגַּנֵּב - תַּפְרִיחַ שְׁמוּעָה הָאַרְנֶבֶת, וְעַל הַנָּחָשׁ הַזּוֹחֵל - יְצַרְצֵר בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת הַצְּרָצַר.
- וּמַדּוּעַ זֶה שָׁתְקוּ כֻּלָּם כְּשֶׁנָּפַלְתִּי לְתוֹךְ קַן הַנְּמָלִים? - רָטַן נִילְס בִּמְרִי רוּחוֹ.
- כָּךְ?! וַהֲרֵי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לָאָדָם גַּם רֹאשׁ בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁלּוֹ. - הֵשִׁיבָה לוֹ עַל כָּךְ אָקָא."


הספר מיועד לילדים ובני נוער ולחובבי אגדות.

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת את הספר הקטן-גדול הזה בשקיקה.

הספר נחלק לשני חלקים. הראשון, חוויות ממחנה ריכוז, הוא מצמרר, מבעית, מדכא ולפעמים הרגשתי שבמקום משמעות לחיים אני מקבלת כאן חוסר משמעות. אבל דווקא מתוך הסבל הבלתי נתפס הזה צומחת לה השאיפה למשמעות. "אם בכלל יש טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל".

החלק השני נותן לקוראים מושגי יסוד בתורת הלוגותרפיה, והוא עושה את זה בדרך פשוטה שגם אני יכולתי לתפוס ולהבין. "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. השאיפה לפשר ברוב בני האדם היא לא בגדר אמונה אלא עובדה".

אז אם הכל טוב ויפה ואם אדם שיש לו "למה" שלמענו יחיה יכול לסבול כל "איך", אז למה הספר נקרא "האדם מחפש משמעות" ולא "האדם מוצא משמעות"? את זה דווקא לא הבנתי.

נערה בת 16 לא אמורה לקרוא את הספר הזה, אבל נערה בת 16 גם לא אמורה לעבור את הזוועות שמתוארות בחלק הראשון של הספר, והיו הרבה נערות שעברו את זה. אז אולי המסקנה היא שהחיים צוחקים עלינו בעיניים ודווקא מה שלא אמור לקרות הוא זה שקורה. לטוב ולרע.

הבעיה, שבדרך כלל זה לרע.

בעולם מושלם הייתי לומד פסיכולוגיה ופילוסופיה (וספרות), אבל העולם אינו מושלם – ברגע שבחרת נתיב מסוים, צריך להיפרד בהשלמה מהשאר.

ויקטור פראנקל הוא פסיכיאטר יהודי וינאי, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה (האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה).
בספרו זה, מגולל פראנקל את סיפור הישרדותו, מנתח את החוויה הקוקלטיבית הנפשית (שלושה שלבים – כליאה, הסתגלות ושחרור) וקושר אותה אל תורתו.

ברצונו לחסוך מהקורא זוועות (ככל הניתן) ולשמור על פרספקטיבה מקצועית, נוטה פראנקל למינימליזם. אולם גם במילותיו המעטות, מצליח לחדור את השכבות העמוקות ביותר של נפש, ולהותיר חותם.
סיפורו, דומה להפליא לזה של פרימו לוי ("הזהו אדם"), אשר באמצעותו השלמתי פערים בתיאוריו המעודנים יחסית (בדגש על הסבל הבלתי נתפס של אסיר במחנה עבודה/השמדה).

העבר מתגלה כמוצא אפשרי לתקווה (למשל, באמצעות דימוי המשפחה), אולם הדגש של פראנקל הוא העתיד. לטענתו, אדם הכופר בעתידו (באפשרות לשוב אל אשתו, משרתו או חלומו), ורובץ במצוקת העכשיו, ייאושו עתיד לכלותו.
דגש זה הוא היסוד לתורתו – באמצעות בחינת העתיד (שאיפה למשמעות), יכול המטופל לרפות עצמו משלל נוירוזות ומכאובים.

כאדם הנוטה לאקזיסטנציאליזם, קשה שלא להתרשם מטיפול המבוסס על שאיפה למשמעות. הלוגותרפיה עדיפה בעיניי שבעתיים על משנתו של פרויד (השאיפה לעונג/הנאה) או אדלר (השאיפה לכוח) – "הלוגותרפיה נבדלת מהשתיים בכך שהיא רואה את האדם כיצור שעיקר שאיפתו היא הגשמה עצמית, ולא סיפוק יצרים או השגת עליונות בלבד".
מושגי היסוד והדוגמאות המופיעים בחלקו השני של הספר, מבהירים היטב את מהות ואיכות התורה.
התחברתי מאוד לאחת הדרכים לגילוי משמעות ("הפשר לסבל"), אשר הביאני עד הלום.

נסו לחיות את החיים כאילו הם ניתנו לכם בפעם השנייה – האם הינכם באותו המקום? או במציאות שונה לגמרי? מה עוצר בעדכם? זוהי הקושיה שמטילה הלוגותרפיה, שמצליחה לפרקים לערער, את תפיסתי בפתיחת הביקורת.

אסיים בציטוט של ניטשה (ברוח הספר) –"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".

מומלץ.

אני אתחיל את הסקירה בציטוט די ארוך מתוך ויקיפדיה:
" עם קבלת ההחלטה להיכנע, יצא מפקד כפר עציון, אברהם פישגרונד, בידיים מורמות, במטרה להסדיר תנאי כניעה ועשה דרכו לעבר הריכוז העיקרי של התוקפים, בכיוון 'המנזר הרוסי'. במקביל, ניתנה הוראה להכין דגל לבן, ולהשמיד את מכשיר הקשר. לאחר שפישגרונד החליף מספר מילים עם אחד הערבים שפרצו לכפר ירה בו זה האחרון. היסטוריונים ישראליים אחדים שחקרו את הטבח בכפר עציון ציינו כי לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפיה הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללגיון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו. רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח. על פי עדויותיהם, נסיבות הישרדותם את הטבח היו כדלהלן: יעקב אדלשטיין ויצחק בן-סירא ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן הגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם."

יעקב אדלשטיין, תחת השם י. אבן חן, היה ממקימי קיבוץ כפר עציון אשר בגוש עציון, הוא היה שייך לקבוצת כותבים דתיים בכתב העת מבוע, אשר גם סבי נמנה עליהם, כך שמן הסתם הם הכירו. הוא שרד את הטבח בעת נפילת הגוש ביום ד' באייר תש"ח ערב קום המדינה והועבר לשבי בירדן. השובים שלו סיפרו לו שירושלים נכבשה ותל אביב נפלה, אבל קצין בריטי סיפר לו על הקמת המדינה. שנים מאוחר יותר הוא גם סיקר את טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ותיאר אותו כסוג של סגירת מעגל - לעבור באותו מקום הן כשבוי, הן כבן חורין.

הספר הזה נמצא אצלי בבית זה עידן ועידנים, ומעולם עד היום לא קראתי אותו. הרתיעו אותי הכריכה הירוקה-כחולה עם האיור הלא ברור, הדפים המצהיבים והגופן הקטן כמו גם התוכן ההיסטורי שהוא עוסק בו. עם זאץ, בחמישה עשר החודשים האחרונים אני חוזרת למקורות, לספרים על ראשית הציונות ועל קום המדינה, ובמסגרת פרוייקט "דע מאין באת ולמה אתה פה", קראתי גם את הספר הזה. גוש עציון ההיסטורי, על ארבעת הקיבוצים שהיו בו והאנשים שגרו בהם, נפל כאמור בד' באייר תש"ח. את הספר הזה, שהוא בעיקרו ספר זיכרון לנופלי הגוש ולחללים מקרב לוחמי הפלמ"ח שסייעו בהגנתו, כתב אבן חן בשנת תש"ל, הלא היא 1970. זה אומר גם פרק זמן ארוך מאוד, וגם עיתוי שהוא לאחר מלחמת ששת הימים ולמעשה עם החזרה לגוש עציון והקמתו המחודשת, ואולי רק כך, עם החיבור לחזרה ולתחייה, הוא היה יכול לכתוב.

הספר הוא יותר פרוזה סיפורית מאשר תיעוד וזיכרון היסטורי, הוא מורכב פרקים -פרקים כמעין קולאז'. רוב הפרקים סובבים סביב אחד מהרוגי הגוש, אם במלחמת השחרור ואם לפניה. הפרקים כתובים בצורה סיפורית, הגיבורים מוזכרים לרוב רק בשם הפרטי, הם מתוארים סביב סיפור עיקרי, בדרך כלל מה שהביא אותם לגוש, ואז את תיאור הנפילה שלהם. נפילת שיירת הל"ה שבאה לעזרת הגוש הנצור דרך הר טוב מתואר מנקודת המבט של הקצין הבריטי שחילץ את הגופות והביא אותן לגוש לקבורה. הפרק על מוש מפקד הגוש מטעם הפלמ"ח שגם הוא נפל בהגנה עליו הוא ארוך למדי, והפרק על נפילת הגוש נכתב בגוף ראשון - מתוך סיפור ההצלה של אבן חן עצמו, אחד השרידים היחידים לטבח הנוראי שהתרחש אך יום אחד לפני קום המדינה. תוך כדי, בין הפרקים, עולים הסיפורים של הווי ההתיישבות הגוש - החשיבה הקיבוצית, הצעירים המיישבים שחלקם ילידי הארץ וחלקם עולים מארצות שונות, כולל שורדי שואה שבאו מאירופה, האווירה הדתית בכפר עציו, ליל הסדר שבדיעבד היה ליל הסדר האחרון, סיפורי האהבה שלבלבו ין המטעים והשדות, הטרגדיות במותם של צעירים, כולל איזכור התאבדות אחד, החברות שגם שותפו בלחימה, המתח הפנימי בין מחוייבויות הקיבוץ למחוייבויות ההגה, והמתח החיצוני מול לוחמי הפלמ"ח שבאו לעזור ומול הקצינים הבריטים שבאו בעיקר להפריע, והקריאה העגומה בקשר "מלכה נפלה" המודיעה על נפילת הגוש . לספרות העברית שנכתבה בשנות השבעים היתה נטייה להיכתב בשפה נמלצת מאוד ובמשלב גבוה, שהיום נקרא מאוד מאוד ארכאי, זקן בהרבה מחמישים השנים שמפרידות, והספר הזה אינו יוצא דופן בכך, ומי שרוצה לקרוא צריך להתרגל.

עוד מאפיין של הכתיבה הנושנה ההיא הוא העדר השימוש ב"הוא". הנה דוגמה בתיאור מפקד גוש עציון מוש: "חזר והגיח אל תוך הלילה. גשם טיפטף. ידע, כי במשלטים ובעמדות בכל חבל ההרים הנצור עומדים עתה אנשים ונשים, מתוחים ומצפים להתקפה. ידע כי סיור רגלי יצא בראשית הלילה ועדיין לא חזר, אמור היה להגיע אל עורף האויב ולחזור בטרם אור. עמד בראש ההר והביט אל תוך הלילה. בישיבת המיפקדה האחרונה פקד מחדש את האנשים ומצא כי שתי מחלקות יצאו מכלל פעולה, בעטיה של ההתנגשות האחרונה, שלא היתה לה חשיבות רבה במערכה הכללית". בקיצור, סוג כתיבה שצריך להתרגל אליו, אבל היות והספר בכל מקרה מהורהר ופיוטי, הדברים האלה מסתדרים שם טוב.

בפרק הזה על מוש גיליתי שתי "דרישות שלום" אישיות, האחת הוא האיזכור של המושב נווה יעקב שבו התגורר. במושב הזה שנקרא בעברו גם "כפר עברי" פונה גם הוא בשנת תש"ח עם כיבוש בחלק המזרחי של ירושלים ורמאללה על ידי ממלכת ירדן. כיום האיזור הוא שכונה בירושלים ושמה נווה יעקב, שם גרים הורי ושם גרתי בילדותי. דרישת שלופ שנייה היא לאחד ששם משפחתו פייסט שנהרג בגוש, ושעבדתי עם אחיו השכול תקופה מסויימת.

כיום אני מתגוררת בגוש עציון. מגורים בגוש הם מגע מתמיד בהיסטוריה. הן ההיסטוריה העתיקה עם דרכם של האבות המתפתלת בין יישובי הגוש, שמות החשמונאים שנלחמו באיזור המגולם בשם היישוב שלי אלעזר ושמות רבים מרחובותיו, והן היסטוריה קרובה יותר. שלושה מהקיבוצים של טרום המדינה שבו והוקמו, בכניסה למרכז הקניות אשר בקיבוץ כפר עציון שבו אני עורכת קניות מדי יום שישי, מורה השילוט הצבעוני "מלכה קמה", על אדמות משואות יצחק ההיסטורית שהוקמה מחדש במקום אחר, יש כיום גם אירועים, את ההלוויות האזרחיות והצבאיות מקיימים בבית העלמין הישן שסמוך לקיבוץ, וסמוך לאתר האלון הקשיש, הוא "האלון הבודד" שאליו הסתכלו מפוני הגוש וייחלו תשע עשרה שנים להקמה מחודשת, נמצא כיום היישוב אלון שבות. על כן הקריאה בספר הזה, מתוך היכרות עם האתרים ותוואי הדרך המוזכרים בו, היתה חוויה עמוקה במיוחד עבורי.

זהו ספר זכרונותיו השלישי (מתוך שישה) של פאוסטובסקי, והאחרון שתורגם לעברית.
כקודמיו, גם ספר זה מלא וגדוש באנקדוטות מעניינות ובטיפוסים מגוונים שהמחבר נתקל בהם בדרכו מאי פה לאי שם, והפעם הוא מתמקד בשנים 1918-1917, שנות המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה.
גם הפעם תיאוריו של המחבר ריאליסטיים, חדים ויפים, ותמיד "צדים" איזה רכיב מקורי וייחודי בסיטואציה או בטיפוס המזדמנים.

פאוסטובסקי אוהב את ארצו בכל לבו הנרגש, ולעיתים אינך מבין מדוע לעזאזל... הרי הספר נכתב ב-1956, קרוב לארבעים שנים לאחר המאורעות המתוארים בו, והמחבר כבר אמור לדעת שארצו ועמו לא יצאו לדרך חדשה ומבטיחה כפי שציפה בצעירותו... יותר מפעם אחת חשבתי שמדובר באילוץ מטעם השלטון הסובייטי או שהמחבר ישלם בחייו.

אפרופו "ישלם בחייו" - המחבר מתאר ימי בוקה ומבולקה ברוסיה, מלחמת אזרחים אכזרית נטולת רסן כמעט, מוות המוני וקטל מופקר מכל עבר, ואף הוא עצמו ניצל ממוות מיידי וודאי לפחות שלוש פעמים.
רוסיה של שנות המהפכה חוותה התנגשות אלימה ואימתנית בין הצבא האדום (בולשביקים, אלה שינצחו בסופו של דבר) לבין הצבא הלבן. מכיוון שחלק ניכר מהמתואר בספר מתרחש באוקראינה, בעיקר בסביבות קייב, הרי שגם כוחות אוקראיניים מקומיים - חלקם "סדירים" פחות או יותר, וחלקם כנופיות אכזריות שמנצלות את המצב - משתתפים במחול ההרג הנרחב.
חייו של אדם שווים פחות מקליפת שום בימים המתוארים בספר.
ובעבור מי ומה נלחמים? בעבור האדם כמובן... ולמען רוסיה...

פאוסטובסקי אינו פוסח על האכזריות הקבועה שהופנתה כך סתם, "על הדרך", כלפי היהודים.
שוב ושוב היהודים נופלים קורבן לרצח המוני, שוד וגירוש, סתם כי הם קיימים ומפריעים למישהו בעין.
זעקת יהודי אוקראינה מתוארת כמין זעקה מיסטית, פולחת קרביים ולב. זהו רגע שיא בספר, מזעזע וקשה.
קשה שלא לחשוב על הקשר בין כל אלה ובין ההגירה היהודית המסיבית לארה"ב, התנועה הציונית (אודסה הייתה עיר מפתח בתולדות הציונות), וכמובן גורלם של יהודי ברה"מ המסכנים שנותרו שם להינגף תחת השלטון הסובייטי הנאור...

גם מחשבות על ימינו עלו אצלי - הקורא בספר ב-2022 - לנוכח תיאור המבוכה שהייתה מנת חלקם של האוקראינים שלא ידעו גם אז מי יהיה השליט המקומי מחר בבוקר...

בתמונת הסיום של הספר מביע המחבר מחאה ובוז כלפי אלה שהעדיפו לברוח מאודסה ולהציל את עורם מן הבלאגן הרוסי-אוקראיני האיום הזה... האמת? אני לא יודע מה הוא רוצה מהם. נראה לי צעד הגיוני וטבעי לחלוטין. האם שוב אימת השלטון הכתיבה את רוח הדברים?

הספר בהחלט מומלץ, אך כדאי לקרוא אותו רק בעקבות שני קודמיו: "השנים הרחוקות" ו"נעורים חסרי מנוח" (גם עליהם כתבתי כאן בעבר).


הערה טכנית לסיום: הספר ממוספר ב"ספריה לעם" בתור מס' 152 בסדרה, ולא כפי שכתוב באתר.

הצהרה א': לא קראתי את הספר.
הצהרה ב' : קראתי את ספרו של דן כנר (בנו) שהוא בעל אותו השם, ואני מנסה כבר שבועיים במכתבים להכניס את הספר הזה, שכבר יצא במהדורה שניה, אל האתר, ולא הולך לי.
מי שיודע, כיצד מוסיפים ספר חדש, שיקום ויעשה מעשה.

וכעת לעניין. ספרו של דן כנר, לטעמי, מצויין. הוא מביא בקצרה את סיפוריהם של 185 דמויות מן ההיסטוריה הכללית והיהודית, ומה היו דבריהם האחרונים לפני ש"החזירו נשמתם לבורא".

שם הספר: דבריהם האחרונים
מאת: דן כנר.
הוצאת הספרים: נדב

את הרומן שלי עם לאון יוריס התחלתי לפני שנים ארוכות כאשר קראתי ברצף את אקסודוס ואת החאג', שני ספרים שהם בעייני יצירות מופלאות. בהמשך התחלתי גם את טריניטי שאותו לא צלחתי אך לבטח אשוב אליו בקרוב עקב הענין שיש לי לא רק ביוריס אלא גם בהיסטוריה של האי הבריטי.

אקסודוס היה אמנם רומן בדיוני אך בבסיסו עומדים כמובן אירועים אמיתיים. באחד מפרקי הספר בו מתאר יוריס את החיים במחנה ריכוז, הוא מזכיר את ד"ר לדיסלאס דרינג שעליו כתב כך: "דוקטור לדיסלאס דרינג ביצע 16,500 ניתוחים ללא הרדמה". דרינג אינו שייך לחלק הבדיוני של הספר. הוא היה דמות אמיתית לגמרי והוא לחלוטין לא אהב את הדברים שכתב עליו יוריס ותבע אותו לדין. ליאון יוריס סרב לעצת עורך דינו להגיע לפשרה עם דרינג ויצא לקרב המשפטי. במהלך המשפט נאלצה ההגנה להודות כי מספר הניתוחים ללא הרדמה שהוזכר באקסודוס, לא היה מדויק.

תיאורטית יוריס הפסיד במשפט מכיוון שנגזר עליו לשלם פיצויים לדרינג, אלא שהסכום שנקבע כפיצוי היה חצי פני, המטבע בעל הערך הנמוך ביותר באותה עת (1964) בבריטניה וכאן כמובן יש מסר: דרינג אולי צודק מבחינה משפטית אך הפסיד ציבורית ומוסרית. אם ניקח בחשבון את העובדה כי על דרינג נגזר גם לשאת בהוצאות המשפט, הרי שקביעה זו באה לחזק את הטענה המוסרית, והרי אנו יודעים שיש הבדל בין מושג הצדק לבין הצדק המשפטי. לא תמיד שני אלו הולכים יד ביד.

סיפור המשפט הזה הוא הרקע לספרו של יוריס "משפט דיבה". בהקדמה לספר כתב יוריס (קצת בהתחסדות) כי כל הדמויות בספר הן פרי דמיון טהור. האמת היא כי הדמויות מבוססות מאוד על סיפור המשפט והעדים שהעידו בו.

3 חלקים לספר: בתחילה מסופר על דמותו של הרופא ד"ר אדם קלנו שהוא התובע, בחלק השני סיפורו של הסופר ולאחר מכן סיפור המשפט. על פי הספר הנקרא "שואה", שיתף ד"ר אדם קלנו פעולה עם ד"ר פוס שהיה אחראי על ניסויים באלו ששהו באותה עת במחנה הריכוז יאדוויגה: הוא היה שותף לעיקור גברים ונשים, הוא ניתח לעיתים ללא הרדמה מספקת ומבלי לעקר את מכשירי הניתוח וכל זאת תוך יחס אכזרי במיוחד לקורבנותיו היהודים.

הספר דן בשאלה מה הם הגבולות המוסריים שעל אדם להציב לעצמו גם כאשר הוא עובד בתנאים בלתי אפשריים כמו אלו שבמחנה ריכוז, כאשר סכנת ההוצאה להורג מרחפת בכל עת מעל ראשו (ואולי לא היתה סכנה כזו למי שעבד כרופא?) והאם בכלל יש משמעות לשבועת היפוקרטס (שבועת הרופא) בתנאים שהזכרתי. על פי הספר, עבדו שם כמה רופאים ואצל כל אחד מהם עברו הגבולות במקומות אחרים.

הכתיבה של יוריס מרתקת ובכלל היה לי מענין לקרוא את הספר כאשר מדינת ישראל נאלצת להגן על גישתה המוסרית בבית הדין בהאג.

הערתי היחידה היא כי לאחר למעלה מ-50 שנה מאז יצא הספר בתרגום העברי, רצוי אולי להעניק לו תרגום חדש. הנושא אינו קריטי ולא פגע בהנאתי מהקריאה, אבל בכל זאת רצוי להחליף את המילה "אנסתזיסט" ב"רופא מרדים" ואת "לטוב המזל" בביטוי "למרבה המזל" או את "מספר קעקע" במשהו עדכני יותר. למרות זאת, הסיפור כל כך חזק שענין התרגום הוא בבחינת הערת שוליים.

למרות 80 השנים שחלפו מאז האירועים המתוארים בספר, הוא עדין רלוונטי לימינו.