צמידי הזהב הכבדים קשקשו למקצב צעדי. השתדלתי ללכת באיטיות. צעדים שקולים וקלילים, באלגנטיות של משרתת ולא שפחה.
הלכתי למערכת החדרים של הנסיכה הראשונה. מערכת של עשרות חדרים שונים, מתפתלים לאורך האגף המערבי של הארמון. עברתי את הפינה לעבר המסדרון הארוך. מקושט בציורים של אבות אבותיהם של משפחת המשפחה. חשתי את עיניהם הבהירות מביטות בי מלמעלה בבוז, עוקבות אחריי במבט חלול וחודר עצמות.
הרכנתי את ראשי שהגעתי לדלת הכניסה למגדל הנסיכה. השומרים בכניסה מיהרו להזדקף למשמע צלצול תכשיטי. בהיותי אחת השפחות החביבות של הנסיכה. שפחות כמוני, מהמזרח הרחוק, המאופיינות בצבע עור כהה כמו אותו קפה שהפך לפופולרי בקרב אנשי הממלכה, אותו סחבו מארצי, היו מחביבות השפחות. גון צבע עורנו, שעמד בניגוד לצבע עורם הבהיר, ריתקם אותם.
בראש מורכן ותנועות מוגבלות הושטתי את חותם שמסמן אותי כשפחה בעלת ערך לנסיכה. עם חותם זה ערכי גבוה יותר מערכו של כל משרת או משרתת, במקרים מסויימים גם מערכו של אביר.
השומר הרים את פרח החרסינה, על גבו חרוט הסמל הרשמי של הנסיכה, הביט בו קצרות, הרים עיניו להביט בי. ידיו נשלחו עליי. מרימות את סנטרי, ליישר מבט לעיניו מלאות הזימה. הוא בחן אותי, עיניו למחוזות שאין לו צורך לבחון במסגרת תפקידו. שחררתי את פני מידיו מחוספסות, והשמעתי קול כעוס.
"הנסיכה מבקשת נוכחתי במהירות. האם אני רשאית לפנות להוד מעלתה? הוד מעלתה אינה אוהבת להמתין, או שעליי לידיעה אותה שעיכובי נובע מחוסר יכולת של שומר המגדל?"
ריסנתי את קולי להיות כנוע ומפוחד. אם כי עיניו הצטמצמו, כיאלו ביכולתו לראות את הזעם בעיני. השומר השני שלף במהירות את החותם מידיו של האחר ולהעביר אותו עליי.
"את רשאית לעבור" אמר
הנהנתי והרכנתי את ראשי שנית. הם העבירו ביניהם מבטים, השומר השני במבט זועם לשומר הראשון. לפי תגובתו ידעתי בוודאות שהוא שומר שעובד בארמון כבר זמן רב. ועוד השומר הראשון חסר ידע לגבי מעמדי כשפחה הנסיכה.
הם פינו את המעבר ופתחו את הדלת, חמקתי במהירות לעבר תחתית המדרגות של המגדל ונשמתי בהקלה שהדלת נטרקה מאחוריי.
"אבדת את ראשך? האם אתה יודע מה עשית כרגע?" קולו של השומר השני נשמע מעבר לדלת.
"מדוע אתה כל כך מעוצבן? זאת בסך הכול שפחה מהמזרח הרחוק. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני מחכך את ידי בשפחות ומשרתות" אמר בקול אדיש.
קולו עלה בטון, כמעט צעקה. "נסית עכשיו לשלוח את ידייך תחת חצאיותיה של אחת השפחת האהובות על הוד מעלתה!"
"אני מודע לכך!" קולו מעוצבן
"הנסיכה אינה אוהבת שנוגעים בשפחות שלה! הדרגה שלה גובה משלך בהרבה, אתה עלול לאבד את יידך!"
"זאת רק שפחה!" צעק
"אתה נמצא כעת בארמון, אם תמשיך את מעשייך כאן בקרוב תאבד את ראשך ולא רק את יידך. זה אינו אחוזה של רוזן!" אמר בלחישה זועמת, שקולו המתריס של השומר החדש נשמע "אלא הארמון, אני משרת פה כבר שנים, אם אינך רוצה למצוא את מותך תוך שבוע ימייך, הקשב לי!"
מיהרתי לעלות במדרגות, קולות השומרים נחלשים יותר יותר עם כל מדרגה שאני עולה. בראש פסגת המדרגות, ניצבה דלת עץ כבדה. מקוש בצורת ראש אריה מקדם את פניי. השתמשתי בטבעת הזהב האחוזה בפה האריה לנקוש. שלוש נקישות קצרות ומהירות, הפסקה קצרה, עוד שניי נקישות מהירות ואז נקישה אחת חזקה ורועמת. קול הנקישה הדהד לאורך כל גופי.
"היכנסי"
פתחתי את הדלת והחלקתי בחינניות לחדר הנסיכה.
"הוד מעלתך" קדתי קידה עמוקה, הרמתי את ראשי שקולה הנוקב פקד עליי להרים את עיני.
הנסיכה ישבה על ספה 'קטיפתית. היא הרימה את כוס התה משולחן העץ ולגמה ממנו. שפתייה האדומות מחליקות באלגנטיות על שפת כוס התה. עינייה נעצמות בעונג, ריסיה הארוכות נחות בעדינות על עצמות לחייה הגבוהות כמו נוצות עורב. ריח מתוק של פרחים התפשט באוויר החדר.
היא הניחה את כוס התה בחזרה לשולחן, מניפה את שיערה השחור לאחורי כתפה. היא הביטה בי, מבטה חודר כמו עיניי דיקוני אבותיה. צמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה שלי כמו אצבעות קפואות. "התקדמי אליי"
צעדתי לעברה באי רצון בולט. לא הרגשתי צורך להסתיר מפנייה את טינתי היוקדת. בתגובה התעקל קצה פיה לחיוך חסר שמחה. שנעצרתי במרחק מטר ממנה, היא התרוממה. קומתה נמוכה ממני בראש ואם זאת חשתי היא מביטה בי מלמעלה, עינייה הירוקות כמו צמרות העצים, וקרות כמו אגם בחורף קפוא.
"התפשטי!" אמרה, ראשה מורם למעלה
נרעדתי. "מדוע?"
"השמלה שהזמנתי הגיעה, עלייך לבדוק אם היא מתאימה למידותייך"
לא היה לי רצון לחשוף את גופי שוב לנגד עינייה השופטות של הנסיכה. בעבר היא בחנה את גופי, לבדוק אם דומה הוא לגופה שלה. בגלל מחסור של שנים במזון בשוק העבדים, מבנה גופי היה רזה, זוויתי וחד. אם כי מאז שנכנסתי לארמון העלתי מעט בשר על עצמותיי. לא ראיתי את גופה עירום של הוד מעלתה, אך נאמר לי שהוא דומה לשלי. בזמן שעורי נצמד לעצמותיי מחסור, שבטני מתכווצת מרעב מצמית, וציפורניי תלשו דשא למאכל, הוד מעלתה שגרה כל חייה בארמון, במקום בו שולחנות קורסים ממאכלים, שמי מזרקות נשפכים לנוי, הייתה רזה כמותי.
גיחכתי. מולה מוגשים מאכלים שאי אפשר לספור, אך היא בוחרת לא להגיש אותם לפיה. במקום זה היא נוגסת בקלילות בגבועל וממשיכה ביומה. השפחות האחרות סיפרו לי על סירוב של הנסיכה להכניס אוכל לפיה, כי כך נאה לעלמה להיראות. רזה כמו שפחה מורעבת. אלו שלא צריך לחשוב על כל ארוחה כארוחה האחרונה מרשים לעצמם לסרב למזון. אידקתי את לסתי בזעם.
הנסיכה נעה לעבר פינת החדר, רק עכשיו הבחנתי בשמלה השחורה. מולבשת על בובה במידות אנושיות. מכסה מתחילת הצוואר ועד סוף קצוות האצבעות. הבד השחור של השמלה נצמד בחוזקה לגופה, מתרחב רק בשוקיים ונשפך כמו מפל זפת. מחוך עשוי צלעות נמצד לפלג הגוף העליון. הנסיכה סובבה את הבובה, מגלה את עמוד השדרה הארוך שנמתח מחולית סביב הצוואר עד לעצם הזנב. צבעם צהוב חיוור וחולני. ליבי דהר שאור פגע בשמלה והבנתי כי המחזה לעיניי היה למעשה עצמות אדם אמיתיות. חזתי כבר מראה גופות. בעצמות. בשוק העבדים רבים לא שרדו.
בחילה התערבלה בבטני, מטפסת עד לגרוני ומאיימת לצאת בפרץ של מזון מעוכל למחצה ומיצי קיבה. צעדתי אחורנית בבהלה. עיניי פעורות בחרדה, מדלגות מעצמות אדם לנסיכה.
היא ליטפה את חוליות עמוד השדרה בעדינות, כמו אם שמלטפת את ילדיה. ציפורניה מכוסות במגן הציפורנים הסיני, נגררות כמו טפרים מלמעלה למטה, מחליקות על כל 33 החוליות. מתחת לחוליה האחרונה, עצם הזנב, נצמד שובל אדום. עשוי בד שקוף למחצה, שרוזים בו חוטי זהב שמנצנצים בכל תנועה. לא יכולתי שלא לדמותו אותו לדם שזורם כמו מים, כמו פרצי דם שפורצים מגופות העבדים ששוט המעבידים מכה את גבם הרזה, מכה בחוזקה את עצמותיהם.
עד כעת יכולתי לסבול את נוכחותה של הנסיכה, היא הייתה קרה ואדישה, פוקדת בקרירות מרוחקת. מיץ קיבה עלה לפי, כיסיתי את שפתיים ובלעתי במהירות. בפי טעם חומצתי. אבל כעת לא אוכל להביט על הנסיכה מבלי לרצות להצמיד את ידיי לצווארה. החזיונות נעשו מערפלים, אצבעותי רוטטות בזעם, נעו ללא פקודתי.
קולה של הנסיכה השיב אותי לחושי, נעצתי בחוזקה את ציפורניי לכפות ידיים באגרוף כאוב. "אלו הן עצמות אמיתיות, עצמות אישה" אמרה בקול רך ומלטף. מלא אהבה.
התנשמתי, לא אוכל לשחרר את זעמי כרצוני. לא אוכל להפר את משאלתו האחרונה של אחי. 'הירגעי', חשבתי. 'אל תהיה פזיזה'
היא הביטה בי, "מדוע אינך עירומה? התפשטי במהירות ולבשי את השמלה, לא אחזור על מילותי"
נשכתי את פנים הלחי, התנשמתי בניסיון נואש להרגיע את גופי. באיטיות שחררתי את אגרופי. 'בקרוב, בקרוב התוכנית תצא לפועל ואז היה חופשייה, אני אחזור לאחי ונוכל לחזור לארצנו, אבל כעת אעשה את דברי הנסיכה'
התנשמתי ושלחתי את ידיי לשרוכים של מחוכי, אפשרתי לשמלה להחליקה מגופי לרצפה. לגופי רק התחתוניות. "המשכי, הורידי גם את התחתוניות, עליי למדוד אותך והן מפריעות" אמרה.
המשכתי, בנשימות עמוקות, הנחתי לתחתוניות לחשוף את גופי העירום. קרירות שלחה ציפורניה לגופי. הרמתי את סנטרי בתרסה, בניסיון להיראות אמיצה, שאין זה מפריע לי. לא הבטתי לכיוונה של הנסיכה שהיא התקרבה לעברי אחוזת בסרט מדידה. לא הגבתי שחשתי את סרט המדידה הקר נצמד לגופי, שידייה החמימות של נסיכה מברישות בעדינות על שדיי, חשות את ירכיים, מקיפות את מותניי. הבטתי הלאה, על העתיד שיגיע, בו אני אשכב על שטיחים רכים בביתי. לידי אחי. אימי יושבה על כרית רכה, דואגת למדורה. אבי יתקרב מאחור, מכסה את כתפייה בפרוות כבש. היא תצחקק בביישנות שינשק לראשה, מביטה במבוכה לעברנו ותמלמל מילים חלושות לעברו, עם חיוך של שיניים לבנות, ושפתיים מלאות. הוא יביט בה בעיניים אוהבות והם יצחקקו להם. אחי יכסה את עיניו מפני אורה המכאיב של אש המדורה, מגשש ידו לעברי, ונאחזו ידיים.
"אלה הן עצמות אימי"
עיניי נפתחו. הבטתי מטה ונפגשתי במבטה הישיר של הנסיכה. ידייה מודדות את היקף מותניי, ידייה רכות, מבטה חמים מהרגיל. "נוהגים להגיד שהיא מתה ממחלה, אך היא הייתה בריאה. אבי ביקש להיפטר ממנה, כי כוחה מתחיל להשפיע בארמון מעבר למה שהוא מעוניין בו. היא שתתה תה כדרכה, ומתה. במקום בו נשפך התה, הנוזל שרף את השטיח. כדרכו של רעל. חסר טעם וריח"
הנסיכה הסתובבה עם הסרט מדידה, רושמת על קלף את המידות. היא המשיכה לדבר, "
עצמותיה של אימי ישכנו על עצמותייך, עלייך להבין את חשיבות התוכנית. הזמן קצוב ועלינו למהר."
היא סובבה את ראשה, שיערה השחור נופל בבקבוקים רכים על חזה. מבטה רציני, מלא כאב.
"כן, הוד מעלתך"
הלכתי למערכת החדרים של הנסיכה הראשונה. מערכת של עשרות חדרים שונים, מתפתלים לאורך האגף המערבי של הארמון. עברתי את הפינה לעבר המסדרון הארוך. מקושט בציורים של אבות אבותיהם של משפחת המשפחה. חשתי את עיניהם הבהירות מביטות בי מלמעלה בבוז, עוקבות אחריי במבט חלול וחודר עצמות.
הרכנתי את ראשי שהגעתי לדלת הכניסה למגדל הנסיכה. השומרים בכניסה מיהרו להזדקף למשמע צלצול תכשיטי. בהיותי אחת השפחות החביבות של הנסיכה. שפחות כמוני, מהמזרח הרחוק, המאופיינות בצבע עור כהה כמו אותו קפה שהפך לפופולרי בקרב אנשי הממלכה, אותו סחבו מארצי, היו מחביבות השפחות. גון צבע עורנו, שעמד בניגוד לצבע עורם הבהיר, ריתקם אותם.
בראש מורכן ותנועות מוגבלות הושטתי את חותם שמסמן אותי כשפחה בעלת ערך לנסיכה. עם חותם זה ערכי גבוה יותר מערכו של כל משרת או משרתת, במקרים מסויימים גם מערכו של אביר.
השומר הרים את פרח החרסינה, על גבו חרוט הסמל הרשמי של הנסיכה, הביט בו קצרות, הרים עיניו להביט בי. ידיו נשלחו עליי. מרימות את סנטרי, ליישר מבט לעיניו מלאות הזימה. הוא בחן אותי, עיניו למחוזות שאין לו צורך לבחון במסגרת תפקידו. שחררתי את פני מידיו מחוספסות, והשמעתי קול כעוס.
"הנסיכה מבקשת נוכחתי במהירות. האם אני רשאית לפנות להוד מעלתה? הוד מעלתה אינה אוהבת להמתין, או שעליי לידיעה אותה שעיכובי נובע מחוסר יכולת של שומר המגדל?"
ריסנתי את קולי להיות כנוע ומפוחד. אם כי עיניו הצטמצמו, כיאלו ביכולתו לראות את הזעם בעיני. השומר השני שלף במהירות את החותם מידיו של האחר ולהעביר אותו עליי.
"את רשאית לעבור" אמר
הנהנתי והרכנתי את ראשי שנית. הם העבירו ביניהם מבטים, השומר השני במבט זועם לשומר הראשון. לפי תגובתו ידעתי בוודאות שהוא שומר שעובד בארמון כבר זמן רב. ועוד השומר הראשון חסר ידע לגבי מעמדי כשפחה הנסיכה.
הם פינו את המעבר ופתחו את הדלת, חמקתי במהירות לעבר תחתית המדרגות של המגדל ונשמתי בהקלה שהדלת נטרקה מאחוריי.
"אבדת את ראשך? האם אתה יודע מה עשית כרגע?" קולו של השומר השני נשמע מעבר לדלת.
"מדוע אתה כל כך מעוצבן? זאת בסך הכול שפחה מהמזרח הרחוק. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני מחכך את ידי בשפחות ומשרתות" אמר בקול אדיש.
קולו עלה בטון, כמעט צעקה. "נסית עכשיו לשלוח את ידייך תחת חצאיותיה של אחת השפחת האהובות על הוד מעלתה!"
"אני מודע לכך!" קולו מעוצבן
"הנסיכה אינה אוהבת שנוגעים בשפחות שלה! הדרגה שלה גובה משלך בהרבה, אתה עלול לאבד את יידך!"
"זאת רק שפחה!" צעק
"אתה נמצא כעת בארמון, אם תמשיך את מעשייך כאן בקרוב תאבד את ראשך ולא רק את יידך. זה אינו אחוזה של רוזן!" אמר בלחישה זועמת, שקולו המתריס של השומר החדש נשמע "אלא הארמון, אני משרת פה כבר שנים, אם אינך רוצה למצוא את מותך תוך שבוע ימייך, הקשב לי!"
מיהרתי לעלות במדרגות, קולות השומרים נחלשים יותר יותר עם כל מדרגה שאני עולה. בראש פסגת המדרגות, ניצבה דלת עץ כבדה. מקוש בצורת ראש אריה מקדם את פניי. השתמשתי בטבעת הזהב האחוזה בפה האריה לנקוש. שלוש נקישות קצרות ומהירות, הפסקה קצרה, עוד שניי נקישות מהירות ואז נקישה אחת חזקה ורועמת. קול הנקישה הדהד לאורך כל גופי.
"היכנסי"
פתחתי את הדלת והחלקתי בחינניות לחדר הנסיכה.
"הוד מעלתך" קדתי קידה עמוקה, הרמתי את ראשי שקולה הנוקב פקד עליי להרים את עיני.
הנסיכה ישבה על ספה 'קטיפתית. היא הרימה את כוס התה משולחן העץ ולגמה ממנו. שפתייה האדומות מחליקות באלגנטיות על שפת כוס התה. עינייה נעצמות בעונג, ריסיה הארוכות נחות בעדינות על עצמות לחייה הגבוהות כמו נוצות עורב. ריח מתוק של פרחים התפשט באוויר החדר.
היא הניחה את כוס התה בחזרה לשולחן, מניפה את שיערה השחור לאחורי כתפה. היא הביטה בי, מבטה חודר כמו עיניי דיקוני אבותיה. צמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה שלי כמו אצבעות קפואות. "התקדמי אליי"
צעדתי לעברה באי רצון בולט. לא הרגשתי צורך להסתיר מפנייה את טינתי היוקדת. בתגובה התעקל קצה פיה לחיוך חסר שמחה. שנעצרתי במרחק מטר ממנה, היא התרוממה. קומתה נמוכה ממני בראש ואם זאת חשתי היא מביטה בי מלמעלה, עינייה הירוקות כמו צמרות העצים, וקרות כמו אגם בחורף קפוא.
"התפשטי!" אמרה, ראשה מורם למעלה
נרעדתי. "מדוע?"
"השמלה שהזמנתי הגיעה, עלייך לבדוק אם היא מתאימה למידותייך"
לא היה לי רצון לחשוף את גופי שוב לנגד עינייה השופטות של הנסיכה. בעבר היא בחנה את גופי, לבדוק אם דומה הוא לגופה שלה. בגלל מחסור של שנים במזון בשוק העבדים, מבנה גופי היה רזה, זוויתי וחד. אם כי מאז שנכנסתי לארמון העלתי מעט בשר על עצמותיי. לא ראיתי את גופה עירום של הוד מעלתה, אך נאמר לי שהוא דומה לשלי. בזמן שעורי נצמד לעצמותיי מחסור, שבטני מתכווצת מרעב מצמית, וציפורניי תלשו דשא למאכל, הוד מעלתה שגרה כל חייה בארמון, במקום בו שולחנות קורסים ממאכלים, שמי מזרקות נשפכים לנוי, הייתה רזה כמותי.
גיחכתי. מולה מוגשים מאכלים שאי אפשר לספור, אך היא בוחרת לא להגיש אותם לפיה. במקום זה היא נוגסת בקלילות בגבועל וממשיכה ביומה. השפחות האחרות סיפרו לי על סירוב של הנסיכה להכניס אוכל לפיה, כי כך נאה לעלמה להיראות. רזה כמו שפחה מורעבת. אלו שלא צריך לחשוב על כל ארוחה כארוחה האחרונה מרשים לעצמם לסרב למזון. אידקתי את לסתי בזעם.
הנסיכה נעה לעבר פינת החדר, רק עכשיו הבחנתי בשמלה השחורה. מולבשת על בובה במידות אנושיות. מכסה מתחילת הצוואר ועד סוף קצוות האצבעות. הבד השחור של השמלה נצמד בחוזקה לגופה, מתרחב רק בשוקיים ונשפך כמו מפל זפת. מחוך עשוי צלעות נמצד לפלג הגוף העליון. הנסיכה סובבה את הבובה, מגלה את עמוד השדרה הארוך שנמתח מחולית סביב הצוואר עד לעצם הזנב. צבעם צהוב חיוור וחולני. ליבי דהר שאור פגע בשמלה והבנתי כי המחזה לעיניי היה למעשה עצמות אדם אמיתיות. חזתי כבר מראה גופות. בעצמות. בשוק העבדים רבים לא שרדו.
בחילה התערבלה בבטני, מטפסת עד לגרוני ומאיימת לצאת בפרץ של מזון מעוכל למחצה ומיצי קיבה. צעדתי אחורנית בבהלה. עיניי פעורות בחרדה, מדלגות מעצמות אדם לנסיכה.
היא ליטפה את חוליות עמוד השדרה בעדינות, כמו אם שמלטפת את ילדיה. ציפורניה מכוסות במגן הציפורנים הסיני, נגררות כמו טפרים מלמעלה למטה, מחליקות על כל 33 החוליות. מתחת לחוליה האחרונה, עצם הזנב, נצמד שובל אדום. עשוי בד שקוף למחצה, שרוזים בו חוטי זהב שמנצנצים בכל תנועה. לא יכולתי שלא לדמותו אותו לדם שזורם כמו מים, כמו פרצי דם שפורצים מגופות העבדים ששוט המעבידים מכה את גבם הרזה, מכה בחוזקה את עצמותיהם.
עד כעת יכולתי לסבול את נוכחותה של הנסיכה, היא הייתה קרה ואדישה, פוקדת בקרירות מרוחקת. מיץ קיבה עלה לפי, כיסיתי את שפתיים ובלעתי במהירות. בפי טעם חומצתי. אבל כעת לא אוכל להביט על הנסיכה מבלי לרצות להצמיד את ידיי לצווארה. החזיונות נעשו מערפלים, אצבעותי רוטטות בזעם, נעו ללא פקודתי.
קולה של הנסיכה השיב אותי לחושי, נעצתי בחוזקה את ציפורניי לכפות ידיים באגרוף כאוב. "אלו הן עצמות אמיתיות, עצמות אישה" אמרה בקול רך ומלטף. מלא אהבה.
התנשמתי, לא אוכל לשחרר את זעמי כרצוני. לא אוכל להפר את משאלתו האחרונה של אחי. 'הירגעי', חשבתי. 'אל תהיה פזיזה'
היא הביטה בי, "מדוע אינך עירומה? התפשטי במהירות ולבשי את השמלה, לא אחזור על מילותי"
נשכתי את פנים הלחי, התנשמתי בניסיון נואש להרגיע את גופי. באיטיות שחררתי את אגרופי. 'בקרוב, בקרוב התוכנית תצא לפועל ואז היה חופשייה, אני אחזור לאחי ונוכל לחזור לארצנו, אבל כעת אעשה את דברי הנסיכה'
התנשמתי ושלחתי את ידיי לשרוכים של מחוכי, אפשרתי לשמלה להחליקה מגופי לרצפה. לגופי רק התחתוניות. "המשכי, הורידי גם את התחתוניות, עליי למדוד אותך והן מפריעות" אמרה.
המשכתי, בנשימות עמוקות, הנחתי לתחתוניות לחשוף את גופי העירום. קרירות שלחה ציפורניה לגופי. הרמתי את סנטרי בתרסה, בניסיון להיראות אמיצה, שאין זה מפריע לי. לא הבטתי לכיוונה של הנסיכה שהיא התקרבה לעברי אחוזת בסרט מדידה. לא הגבתי שחשתי את סרט המדידה הקר נצמד לגופי, שידייה החמימות של נסיכה מברישות בעדינות על שדיי, חשות את ירכיים, מקיפות את מותניי. הבטתי הלאה, על העתיד שיגיע, בו אני אשכב על שטיחים רכים בביתי. לידי אחי. אימי יושבה על כרית רכה, דואגת למדורה. אבי יתקרב מאחור, מכסה את כתפייה בפרוות כבש. היא תצחקק בביישנות שינשק לראשה, מביטה במבוכה לעברנו ותמלמל מילים חלושות לעברו, עם חיוך של שיניים לבנות, ושפתיים מלאות. הוא יביט בה בעיניים אוהבות והם יצחקקו להם. אחי יכסה את עיניו מפני אורה המכאיב של אש המדורה, מגשש ידו לעברי, ונאחזו ידיים.
"אלה הן עצמות אימי"
עיניי נפתחו. הבטתי מטה ונפגשתי במבטה הישיר של הנסיכה. ידייה מודדות את היקף מותניי, ידייה רכות, מבטה חמים מהרגיל. "נוהגים להגיד שהיא מתה ממחלה, אך היא הייתה בריאה. אבי ביקש להיפטר ממנה, כי כוחה מתחיל להשפיע בארמון מעבר למה שהוא מעוניין בו. היא שתתה תה כדרכה, ומתה. במקום בו נשפך התה, הנוזל שרף את השטיח. כדרכו של רעל. חסר טעם וריח"
הנסיכה הסתובבה עם הסרט מדידה, רושמת על קלף את המידות. היא המשיכה לדבר, "
עצמותיה של אימי ישכנו על עצמותייך, עלייך להבין את חשיבות התוכנית. הזמן קצוב ועלינו למהר."
היא סובבה את ראשה, שיערה השחור נופל בבקבוקים רכים על חזה. מבטה רציני, מלא כאב.
"כן, הוד מעלתך"