"Should I tell you that when we're apart, your body comes back to me in dreams?" עמוד 242.
.
.
.
.
את הספר הזה הכנסתי לרשימת "לחפש בספרייה" ברגע שהוא יצא. עוד לפני שהוא קיבל סרט משלו והתפוצץ כמו פצצת קונפטי צבעוני על כל האינטרנט. אבל לא מצאתי אותו בספרייה. חודשים עברו ואז שנים ואז הגעתי לנקודת שבירה שראיתי את קטעים מהסרט והמעריצים מספרים על כמה הספר טוב, ומתתי מקנאה כי רציתי לקרוא/ לצפות בו גם. אז החלטתי שאני אעשה את הלא יעשה. אני אקנה אותו.

ואז שנייה לפני שעברתי את נקודת האל חזור, מצאתי אותו בספרייה (יש! לא צריך להוציא כסף!) אבל.... באנגלית. וואי וואי. אנגלית. אני בקושי מצליחה להחזיר מעמד בספר של 40 עמודים על חוות סוסים באנגלית בסיסית, אז לקרוא עכשיו ספר שלם של 400 עמודים? אתגר קשה, אבל הייתי אחוזת דיבוק, עם זמן לא מבוטל של חיפושים והמתנה, אחוזת עקשנות ומילונית אנגלית- עברית ואי רצון לבזבז כסף על ספר שאולי היה גרוע ואני אתחרט שקניתי אותו, הייתי מוכנה לצאת למסע הזה. ואני כל- כך מאושרת שקראתי אותו, ועוד יותר שמחה שזה היה בשפת המקור.

הספר היה באנגלית אבל אין שום סיכוי בעולם שאני כותבת את הביקורת באנגלית. בקושי צלחתי את הספר, אז לכתוב עכשיו? נא, אני כותבת בעברית, לא להגזים.

תקציר:
הסיפור עוקב אחרי אלכס(נדר) משהו מסובך דיז. חתיך, כריזמטי וחכם, והבן הראשון של הנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית. יש רק בעיה אחת קטנה יקרה ופוליטית, הוא מתסבך עם הול מלכותו הנסיך הנרי של אנגליה, AKA האויב מושבע של אלכס. ריב קטן מוביל לתאונה שכוללת את הנסיך הנרי ואת אלכס, עוגה בשווי של 75k, וסיפור מעולה לצבהונים שמובילה לסכסוך ילדותי לסכסוך בינלאומי בין שני מעצמות.

מפה לשם אלכס מוצא את עצמו קשור להנרי עד לזמן לא ידוע במבצע מזעור נזקים, להראות לעולם שהם לכאורה חברים הכי טובים בעולם וממש לא רוצים להרוג אחת את השני. עד שהם נהפכים באופן מפתיע לחברים, ואז בלי לשים לב למשהו שהוא מעבר. מה שהתחיל כמזויף הופך למערכת יחסים סודית שחוצה יבשות בין שני בנים למשפחות משפיעות. שבקרוב תהיה למקור לאסון על פני אדמת אמריקה ואנגליה גם יחד.
.
.
.
.
.
באופן מפתיע זהו הספר הראשון באנגלית שאני קוראת. קריאת ספרים באנגלית מעולם לא ממש הייתה על רשימת הבינגו שלי, אבל הספר הזה פתח לי את העיניים לנפלאות השפה. אני מרגישה בערך כמו שהרגשתי שהתחלתי להבין אנגלית ברמה שמאפשרת שיחה בסיסית. פתאום עולם חדש של ידע שלא הייתה לי גישה עליו לך לפני, נפתח בפניי. כמו לסטות מהשביל שאני שבו נוהגת ללכת ולגלות שביל חדש שמוביל לאזור חדש, כמו לפתוח חלק חדש במפה במשחק מחשב, או לעלות שלב.

גם אם החוסר ידע המחפיר שלי, הבנתי את מירב הספר, חוץ מכל הקטע של הפוליטיקה, הסופרת איבדה אותי לגמרי בחלקים האלה. אבל אם כל חוסר היכולת שלי הייתי יותר ממסוגלת להעריך את הכתיבה של הסופרת. רוב הזמן הכתיבה עמדה בין בסדר לסביל אבל לפעמים יש לה הארות. פשוט פרצי אור ושמש. במיוחד בחלקים שמתארים את מערכת היחסים בין אלכס להנרי. ספציפית החלקים של הנרי. אם הייתי קוראת את הספר מתורגם לעברית, אני מרגישה שלא הייתי מקבלת את אותה אווירה שקיבלתי שקראתי אותו בשפת המקור. אני מבינה מדוע אנשים תמיד אומרים שהכי טוב לקרוא משהו בשפת המקור שלו. שמתרגמים אותו, חלק קטן ממנו נשאר מאחור במסננת התרגום ולא מאפשר לחוות את הפוטנציאל האמיתי שלו.

אני קוראת הרבה רומנטיקה, אולי יותר מידי, אבל את רובם אני לא אוהבת, במיוחד את אלמנט הרומנטיקה. כן, הם משעשעים ומהנים, אבל לא מעבר. והרומנטיקה? בקושי רומנטית. אולי ארוטיקה ברוב המקרים. אבל זאת לא רומנטיקה, זאת לא אהבה. מרגיש שרוב הספרים שמתייגים כרומנטיקה הם פשוט ארוטיקה קלה או כבדה, בחיקוי של אהבה. אבל את הספר הזה, זה מהספרים היחידים שאני מרגישה שמתארים אהבה. כן, גם בספר הזה יש חלקים שהם מיניים אבל הם לא גרפיים יתר על המידה, הם לא כל כולו הספר, התכלית שלו. הם שם כתוספת לאהבה, לא כתחליף. אין לי שום דבר נגד סמאט... שהוא עדין.

שהוא נמצא שם, כמו מסגרת עדינה שממסגרת את הרומנטיקה. אבל לא כתמונה עצמה. שזה כל כך גרפי עד כדי צמרמורת שרוב בספר העצמו פשוט ארוטיקה אחת ארוכה ומייגעת. אין שום חיבור, אין רומנטיקה, פשוט תאווה מינית בין שני דמויות. אני לא רואה בזה שום הנאה, שיש פשוט ארוטיקה בין שום חיבה או רומנטיקה זה פשוט... כלום. פשוט כלום. זה יכול להיות כל דמות אחרת בספר וזה לא ישנה את העלילה בשום צורה.
זה מזכיר לי משהו שאלכס אמר, הסיבה שהחלק המיני כל כך טוב זה בגלל שהוא אוהב את אותו אדם שהוא איתו. זה מה שעושה אותה טוב כל כך. ואני לא יכולה שלא להסכים יותר. מערכת היחסים של הנרי ואלכס מתפתחת. היא זוחלת לה משנאה לחיבה חברית, לאהבה. זה מה שקנה אותי. הם לא קפצו אחד על השניי כמו זוג אריות מיוחמים. הם למדו אחד את השניי, התאהבו מעבר למראה. נהפכו לחברים, ואז מצאו אהבה.

הספר נכתב מנקודת המבט של אלכס,
וזה פספוס פשוט ענק. עצום. אסטרונומי. לדעתי נקודת המבט של הנרי הייתה צריכה להיות מעורבת יותר. הרבה יותר. בפעמים האחדות שאנחנו נכנסים לראש של הנרי, לרוב שהוא כותב לאלכס, אני מוצאת את עצמי שולחת את היד לספר לקרוא שוב ושוב את הכתיבה שלו. אין ספק שהנרי והכתיבה שלו היא אחת הסיבות, אם לא הסיבה העיקרית שגרמה לי לקבל צמרמורות לאורך כל עמוד השדרה. נראה שהסופרת שפכה את כל ליבה על הנרי, כיאלו ברגע שהגיע הקטע של הנרי, הוא השתלט עלייה, עם העט נוצה, קלף עור כנגד נר בודד והמבטא הבריטי.
האופן שהוא כותב ומתאר את העולם או את עצמו או את אהבתו לאלכס, משכה אותי לחזור לאותם חלקים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אני לא יכולה שלא לחזור לאותם חלקים, לשמוע את קולו של הנרי, עמוק, חלק עם מבטא בריטי שמסתלסל בקצוות, כותב בצורה פיוטית עד כדי דמעות. הרגשתי שאני קוראת כתיבה של משורר מימי הביניים של אנגליה. הדברים שנכתבו בין אלכס להנרי היו כל כך מפורטים, פיוטים ואינטימים עד שהרגשתי שאני קוראת שיחה אנטימית בין של מאהבים. יכולתי להרגיש את אהבה ביניהם למרות שהם לא קיימים. אולי היא לא סופרת המאה, אבל החלקים האלה גם עם מועטים, מחפים על מחסור השפה והכתיבה הסבירה. בשבילי לפחות.

בהתחלה הספר נכתב בצורה כל כך לא רצינית שאפשר לחשוד שזה עוד ספר קומדיה רומנטית מתקתק, אבל עם כל עמוד, עם כל דפדוף אנחנו נכנסים עמוק יותר יותר על המים עמוקים. צריך דחיפה קטנה לעבר המים הסוערים. בהתחלה זה קליל, מצחיק אפילו מצאתי את עצמי מידי פעם מצחקקת בקול רם, עד שנכנסים למים העמוקים ומרגישים את הכרישים מתחככים ברגליים.
הוא נוגע בהרבה נושאים כואבים. גם בקשיים של הנרי כנסיך אנגליה שנאלץ כל חיי להסתיר את מי שהוא באמת, מרוסק תחת נטל הכתר, כלוא בארמון תחת עינה הצופה של המלכה, אבוד ושבור. לאלכס שמגלה דברים חדשים על עצמו, על אנשים שקרובים עליו, ונלחם למצוא דרך בשבילו. לאור העובדה שזה ספר על נסיך ובן של נשיאה יש הרבה אלמנטים של פוליטיקה (שסיבכו אותי ברמות, וואו, יחי המילונית) ומקבלים צלילה די מעמיקה על פוליטיקה, מיוחד ביחס לאלכס, ומחיר התהילה במקרה של הנרי.

הוא גס, הדמויות הכוונה. הוא לא פיוטי כל כך, זה לא שייקספיר, למרות שלפי האופן שאני מתארת אותו אפשר להניח שכן. זה ספר שנכתב בשנים האחרונות עם הומור צעיר, דמויות של שמקללות בדיוק כמו נערים בגילאים כיום. אני מניחה שזה למה היה לי כל כך מהנה לקרוא אותו, שהדמויות משתמשות בסלנגים כמו low key, זה מצחיק אותי. ההומור כל כך דרמתי, יבש ופשוט מהנה לקריאה, גם בפעם השנייה. אז אפשר להניח שהוא מתאים יותר לנערים צעירים, וכן זה נכון, זה גם קהל היעד. אבל לא רק. כן אולי זה ירגיש לא כל מתאים לקהל יותר בוגר שלא מבין מה זה low key, או צוחק מהומור דרמתי, אבל הוא כל כך בוגר גם עם הכתיבה "הצעירה" שלו. בעוד בספרים אחרים העלילה מרגישה ילדותית גם שמנסים למסגר אותה במילים גבוהות, הספר הזה אנחנו מקבלים דמויות עמוקות, אנושיות ומורכבות שמרגישות בוגרות, גם שהן עושות טעויות או דברים מטומטמים. הן לומדות ומתפתחות גם שמתארים את זה בשפת "רחוב". חוץ מהנרי, הנרי מתורבת ובריטי.

הוא לא משולם, אבל לא הייתי רוצה שהוא כזה. זה מה שעושה אותו אנושי ומהנה לקריאה.
הכתיבה צעירה וקצת מגומגמת, אבל שדוחפים קדימה לעומק המים, המסר נצחי. ממליצה בחום לכל גיל מעל ל16+.

"Tho I long for the actual sunlight contact between us I miss you like home. Shine back honey &t think of me." עמוד 245.
25/5/26

אני אוהבת ספרים מוזרים. לא מוזר, "מה לעזאזל אני קוראת כרגע? אני לא מבינה מילה, אני כל כך מבולבלת" יותר בסגנון מוזר, "מה אני חוזה כרגע? זה כל כך מוזר! אני מתה על זה!" כזה.
קומנדו מבצעים זה מסוג הספרים האלה.
תקציר:

הספר הוא סוג הספרים האלה שדי נדיר לראות (לפחות בשבילי). מהסוג שמגלים כמעט וכלום מעלילה או מהדמויות, רק נותנים מבט קצר לעבר קימוריה של העלילה.
הספר מתמקד בחבורה של זקנים (וגם צעירים כי זאת חבורה מגוונת) שמנסים להביא את המכה של המאה, לפי מילות הסופר.
זוועה נחתה על תושבי ארגנטינה והכסף קצר, באשמת חוק דבילי של המדינה. בכל הכאוס הזה נוכל עם ידע מקדים משתמש בחוק כדי לגנוב כמויות ענקיות של כסף מאותם חבורת הקשישים. זועמים, הם יוצאים למבצע "השודד משודד פטור" כדי להחזיר את הכסף שנגנב מהם. זאת פחות או יותר העלילה, אני נשארת נאמנה לתקציר ולא מרחיבה כי גילוי העלילה עם כל דפדוף דף היא חלק מהקסם שלכד אותי לספר.
אני אוהבת ספרים עם עלילה משונה, כיאלו, חבורה של קשישים מנסים לשדוד מישהו אחר? אתם חייבים להודות שזה די משעשע.
אם מתארים ספרים כמשקאות, אז יש ספרים שהם כמו תה, יש ספרים שהם כמו קפה. אז הספר הזה הוא כמו לימונדה. קריר, מרענן. חמוץ ומתוק.
בתקופה שרוב הספרים הם כמו מילשייק עתיר סוכר עד כדי בחילה, אז הספר הזה מאוד שונה בנוף. לפחות בשבילי.
אם זה בכריכה שמשכה את תשומת ליבי. עם הטורקיז ופוטושופ הגרוע אך לגמרי מכוון, שמוזרה באותה מידה כמו הספר עצמו. או בכתיבה חסרת הדרמתיות המוגזמת, הגינונים מיותרים והישירה באופן מרענן. ישירה, פשוטה עם מנגינת רקע מלנכולית.
באינטרנט נוהגים להגיד בשנת 2019 כולם מתו בקורונה ועכשיו אנחנו חיים בגיהנום. ואני לא יכולה שלא להסכים. העולם השתנה כל כך, הבדל משמעותי בכל היבט. בדברים גדולים כמו אוכלוסיית העולם וקטנים כמו סגנון הספרים והכתיבה. אז יש משהו נוסטלגי בספר ישן מאותה תקופה. גם אם רק לכמה שעות קצרות.
לרוב אני לא אוהבת ספרים שמשנים את נקודת המבט שלהם בלי סוף, אבל בספר זה כתוב בצורה טובה כל כך שזה לא מפריע לזרימה של הספר. אני לא מוצאת את עצמי מאבדת עניין ומדפדפת לחפש את נקודת המבט של דמות אחרת כי הכתיבה של נקודת מבט אחרת היא מעניינת והשנייה משמימה. הן מתמזגות ביחד לזרימה חלקה ולא נתקעת עם כל פרק שעוברים.
כל הדמויות שמופיעות אנושיות מאוד, מרגיש שבספר אנחנו מקבלים רק זווית אחת שאותה דמות. כיאלו הם תלת מימדיות אבל הסופר מחליט לאפשר לנו לראות צד אחד מה שמקנה להם מראה של דמות דו מימדית. קשה להסביר את זה.
הסוף מרגיש נכון, לא מושלם. לא כולם מאושרים עד השמיים באופן מלאכותי, הם לא אוחזים ידיים והולכים לעבר בשקיעה אלא כל אחד הולך לביתו, לשתות מאטה ולראות טלוויזיה. זה מרגיש מציאותי.

ממליצה בחום לקרוא בשעות הצהריים עם כוס לימונדה קרירה ומיוזעת.

3/5/26

במשך תקופה מאוד ארוכה קראתי סגנון אחד של ספרים. ג'אנג פוד. אתם יודעים, ספר גרוע, עם עלילה סבירה מינוס, קליל וקיטשי. רומן רומנטי עם סיטואציה לא סבירה, עלילה צפויה והרבה הרבה סוכר מומס. משהו בסגנון כזה.
פשוט קשה למצוא ספרים טובים באמת, אז נשארים אלה שהם מהנים אבל לא בהכרח טובים.
ואז נמאס עליי כל הספרים האלה, אני רוצה ספר רציני, מעניין, עם עלילה טובה ודמויות עגולות, שמנמנות אפילו.
בנחישות מחודשת יצאתי למסע מפרך למציאת ספר כזה. הלכתי לספרייה העירונית שלי, חיפשתי ומצאתי כמה ספרים שרשמתי לי על דף.
ולקחתי את הספר הזה. נערות שנחאי. כבר קראתי ספר אחר של הסופרת (האי של נשות הים) אז הרגשתי שאני אוהב אותו כמו שאהבתי את הספר הקודם. השארתי אותו בסוף הרשימה ואז באופן לא מתוכנן, האזעקה הסמלה את פתיחה המלחמה דפקה על הגג והוא קיבל את התואר "ספר מקלט". ספר שאני קוראת רק במקלט. לקח בערך שבועיים עד שסיימתי אותו, כמות הזמן שישבתי במקלט לא שפויה.
תקציר:
"בשנת 1937 בשנחאי פרל–ג´ין ואחותה מאי חיות באושר ובהנאה הודות לחברת הריקשות המשגשגת של אביהן, עד אשר בן לילה נהפך עולמן על פיו. אביהן מבשר להן שכל הונו אבד לו בהימורים, וכדי לשלם את חובותיו יהיה עליו למכור אותן לנשים לשני אחים שבאו מקליפורניה כדי לקחת להן כלות סיניות.
כשהפצצות היפניות מתחילות ליפול על עירן, פרל ומאי יוצאות למסע של חייהן דרך תלאות שעוברת בסין הכבושה, מעבר לאוקיינוס השקט עד לאמריקה. שם, בצ´יינה טאון שבלוס–אנג´לס, הן ינסו לפתוח דף חדש, למצוא אהבה עם בעליהן המיועדים ותהילה באולפני הוליווד.
הרומן היפהפה, הרגיש ומלא החמלה הזה, מספר את סיפורן של קהילות של מהגרים, חושף טפח מחייהם של הסינים
בארצות–הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים, בימי ציד המכשפות של מקארתי, ובעיקר מספר את סיפורן של שתי אחיות שלולא הקשר העמוק ביניהן לא היו עומדות בתלאות שעימן נאלצו להתמודד."

הסיפור גולל את סיפורן של פרל ומאי. רומן היסטורי על שני נערות שגרות בשנחאי שבסין, למשפחה אמידה פלוס פלוס פלוס. עד שיום אחד הכול משתנה בצורה הגרועה ביותר ומשנה מהקצה על הקצה את חייהן בצורה דרסטית. הספר למרות שגולל את חייהן של שני האחיות, מסופר מנקודת המבט של פרל, האחות הבכורה. הג׳ה-ג׳ה.
שאני קוראת ספרים, למרות שאני קוראת עם עיניים מאשר מהשפתיים, אני מדמיינת בראשי קול. לכל ספר יש קול מסויים, מעיין קריין שקולו מושפע מהאווירה וכתיבה של הספר.
הקול כמובן לא קיים ולא שייך לקול של מישהו ששמעתי. זה נשמע יותר כמו המחשה קולית של האווירה והכתיבה, קשה להצמיד אותו לקול אמיתי. אבל אפשר לתאר אותו, את ה'קול', כאישה מבוגרת. אם קשוחה אבל אוהבת. ששרה לילדיה שיר ערש, מדקלמת את השיר בקול ערב ושלווה, מחוספס בקצוות. הרוגע הכמעט אדיש של קולה נשמע כאוב מלא ברבדים של טרגדיה עם ניצוץ עדין של תקווה ואהבה. (משהו בסגנון האופן שבו האם סיפרה את הסיפור של "אחיות הירח")
את אותו תיאור אפשר להצמיד לאופן הכתיבה של הספר והסופרת באופן כללי. יש בו משהו כמעט אדיש. קשה להגדיר את זה.
הכתיבה עצמה היא לא פיוטית עם דימויים מסובכים. מרגיש כיאלו מישהו מספר לי את סיפור חייו מאשר ספר שאני אוחזת ביד. כיאלו המספר עצמו לא מנסה לייפות את הסיפור בעזרת פיוטים ודימוים והמחשות, הוא מספר אותו כמו שהוא. הוא לא מנסה להיות דרמתי עם משפטים קצרים, או מותח עם עלילה מסובכת ועצירה מותחת בכל סוף פרק או עם העלילה רצח. יש בזה משהו מרענן ומתאים לרומן היסטורי שעיקר בו הוא לספר סיפור על כאב וטרגדיה בתקופה חשוכה.
עוד אלמנט שאהבתי בספר היא האנושיות הכמעט מרתיחה של הדמויות. פרל וגם מאי ובהן גם הדמויות האחרות בספר, אנושיות בצורה מחרידה ממש.
לרוב אני קוראת ספרים כדי לחמוק מהמציאות. אם זה ספרי פנטזיה או רומנטיקה. הם שונים מהחיים האמיתיים. לזמן קצר ומוגבל אני לא כוס תה חם, אני רק דמות שקופה למחצה שבוחנת את האירועי הספר כמו רוח רפאים חטטנית. ולכן הדמויות לא בהכרח אנושיות. יש בהם פגמים כן, יש מכשולים, הן כועסות ובוכות ושמחות, והן אנושיות עד גבול מסויים שאותו הן לא עוברות כדי לאפשר להם להישאר בגבולות הספר.
היה משהו מכאיב בדמויות. שכמעט גרם לי להתכווץ בכאב ומבוכה. על האופן שהן מתנהלות, פחות כמו דמויות, יותר אנשים. היו פעמים שעצרתי את לקרוא וניסיתי להבין למה הן מתנהגות באופן שהן מתנהגות. כי ברור שזה היה מהלך לא נחוץ, לא שנאתי אותם, אבל הפגמים האנושיים שלהם, גרמו לי להרגיש פשוט רע, להשקיף על המעשים בני אדם בכלל, והתנהגות שלי בפרט. לא הבנתי פשוט לא הבנתי, מתחשק לי להיכנס לשאול אותן, "מה אתן עושות?" למה אתן מתנהגות ככה. מצד אחד אני מבינה, האישיות שלהם, הזיכרונות מעבר מעצבות את האופן שהן פועלות, אבל מצד שני יש בזה משהו מתסכל. כמו לשמוע מחברה שלך שהיא מחליטה לחזור לאקס שלה. למה?! למה את טועה ככה? איך זה לא ברור לך שזאת טעות איומה?
הן פגומות, לא פגם שכל מטרת הספר היא לתקן, באופן שנראה מלאכותי. אבל פגמים קשים שמופיעים שוב ושוב ושוב לאורך הספר. אלא סדקים קטנטנים שמעצבים את עצם היותם, את האישיות שלהם. זה לא ספר עם סוף שמח עד בחילה (לא שאני שונאת סופים כאלה, אני מתה עליהם) ,הוא מציאותי, טראגי, מעט מדכא אבל מלא תקווה באותו הזמן.
אני לא יכולה שלא להשוות את זה לספר אחר שקראתי (רומנטיקה, דא) על פגם שדמות אחת שגרמה לה להרוס את מערכת היחסים של שני הדמויות הראשיות. היה לה פחד שהייתה צריכה להתגבר עליו, ובסוף הספר סוף סוף זה קרה והם חיים באושר. לא יכולתי להתעלם מהעובדה, שהפגם הזה, גם אם הוא מציאותי ואנושי, הרגיש מלאכותי. הוא היה קיים כדי ליצור קושי, מכשול שיש לעבור, פגם שחייבים לתת כדי ליצור אמינות.
בספר הדמויות לא רק היו אמינות. הן היו הן. פשוט עוד אנשים עם פגמים וכאבים וזיכרונות. סדקים קטנטנים על אבן ישנה, מאשר סדק גדול על אבן נקייה וחדשה, שבסוף של דבר יתאחה. זאת הרגשה חמוצה- מתוקה- מרירה. יחסי שנאה ואהבה.
אני מקווה שאני מסבירה כראוי, את מה שאני מנסה להגיד.
אני חושבת שזאת הסיבה שקשה לי לקבל את הספר כזה באותו אופן שאני מקבלת ספרים אחרים שאני אוהבת. קשה להכיל אותו. ולא רק בגלל העובדה שהוא רומן היסטורי על התמודדות סינים ואנשים באופן כללי במלחמת העולם השנייה. אלא על האופן שהוא הוא משקף בצורה כל כך מציאותית על האופן שבו בני אדם פועלים, לטוב ולרע. אם זה חמלה עדינה ברגע של כאב בלי נסבל (המפקד היפני שמכסה את גופה של פרל בבקתה), של חוסר האמפתיה כנגד אלא שאנחנו רגילים לא לראות כאנשים (פרל ומאי מתעלמות הסבל של האנשים הסובלים בשנחאי), ועוד ועוד ועוד.
הניגודיות הזאת מרתקת אבל באותה מידה גם בלתי נסבלת. מרתיחה ומכאיבה.
למרות שזה רומן היסטורי, אני מרגישה שחלק ניקר ממנו לא מתמקד בחלק היסטורי, לא על מה קרה במלחמה, באופן טכני, אלא איך אנשים שחבו אותה מגיבים פועלים חיים ושרדו אותה.

אני מאוד ממליצה לקרוא. ספר מעולה ומעורר מחשבה.

אחרי שגיליתי שמוציאים סרט מבוסס על הספרים, החלטתי שראוי שאני אחלוק את דעתי, ואהבתי, לסדרת הספרים הזאת שקראתי כנערה מתבגרת.
תקציר:
"את לא מבינה, אִימָה?" אמרה אווה...
"תסתכלי על הילדה ועל ההורה שלה.
תסתכלי על הרובוט שלהם.
את רואה כמה כולם מאושרים?"
אווה תשע מעולם לא ראתה שמש אמיתית, מעולם לא היתה בחוץ. למעשה, היא מעולם לא ראתה יצור חי בכל שתים-עשרה שנות חייה.
הכול משתנה כאשר צייד רצחני הורס את ביתה התת-קרקעי ושולח אותה למסע הישרדות להצלת חייה. היא רוצה נואשות למצוא מישהו כמוה, ויש רמז אחד שנותן לה תקווה: תמונה מתפוררת של ילדה, רובוט ויצור אנושי, עם המילה וונדלה שעדיין אפשר לראות."

נתחיל בזה שהתקציר לא עשה חסד עם הספר. עם תקציר כזה לא הייתי נוגעת בספר אם לא הייתי רואה את הכריכה. בחיי שזה תקציר משעמם עד מוות. לא היה שום דבר שמושך את העין. ואם הכריכה לא היה סגנונית ויפה, וגרוע מזה, אם היא הייתה מכוערת, כנראה לא הייתי מרימה את הספר. (מצד אחד, הוא כן מסביר על הספר בקצרה בלי לתת יותר מידי ספויילרים, אבל מצד שני, התקציר לבד משעמם עד מוות ולא מושך את העין בכלל, או שאני מתסתכלת על זה בעין ביקורתית ובוגרת. זה ספר לנוער צעיר לפני הכול, אז אולי הוא מתאים את עצמו כדי לא להיות מסובך יתר על המידה. אם כי גם בתור נערה התקציר לא עניין אותי ⁦¯⁠\⁠_⁠(⁠ツ⁠)⁠_⁠/⁠¯⁩).
הסיפור מדבר על אווה תשע, נערה שחיה בתוך מקלט קטן מתחת לאדמה. היא מעולם לא פגשה שום יצור חי. אפילו לא את העשים הקטנים האלה שנכנסים דרך כל סדק קטנטן לחיפוש אחר אור (שמתם לב למה שעשיתי שם? כי זה כמו השם של הספר?.... לא משנה) ואפילו לא אדם אחר, מבני מינה. החברה היחידה שלה היא אימה (ראשי תיבות של משהו, לא זוכרת מה בדיוק), רובוטית שמשמשת כמו אם ומטפלת באווה תשע מאז שהיא עובר.
כבר מהעמודים הראשונים רואים את התסכול של אווה על אימה, היא רוצה לפגוש בני אדם אחרים, היא רוצה לראות את העולם שעל פני האדמה. היא מרגישה ולכודה (לירטלי. היא גרה במקלט. דמיינו לגור במרתף כל החיים, הייתי מאבדת את זה).
הנחמה היחידה של אווה האומללה היא תמונה מתפוררת של ילדה, הורה ורובוט, כולם מחייכים למצלמה. אווה רוצה להיות מאושרת ולמצוא בני אדם אחרים. התמונה הזאת היא הקמע שלה. הוונדלה שלה. ההוכחה שלה שבני אדם אמיתיים והיא תוכל בעתיד לפגוש את בני מינה ולהיות מאושרת.
אווה היא ילדה, רק בת 12. והיא מתנהגת ככה. אווה לא מתנהגת כמו ילדה שקטה וסבלנית. היא לא בוגרת לגילה או מתנהגת בצורה אחראית יתר על מידה ובאופן מלחיץ. היא לא פולטת דברי חוכמה משום מקום, ולא מתנהגת באופן קר וממוחשב. היא כועסת וזועמת, היא חסרת אחריות, חסרת ידע על העולם והיא רוצה לראות את העולם. עכשיו.
אהבתי מאוד את האלמנט הזה. לא מנסים לבגר אותה. היא נערה מתבגרת והיא מתנהגת כמו אחת. בהרבה סיפורים דמויות מתנהגות בצורה שונה לגמרי מהגיל האמיתי שלהן. נערה בת 16 שמתנהגת כמו ילדה בת 9 או ילדה שאמורה להיות בת 14, מפליצה פניני חוכמה של קשיש לומד מלחמות. כיאלו בגיל 13-14 עוד חשבתי שלנשנש צוף של פרח זה רעיון טוב ולגיטימי. זה לא אמין והורס את הדמות. זאת לא הסיטואציה בספר הזה. היא מתבגרת ולומדת מניסיון לאורך הספר, היא מתפתחת באיטיות ולא מושלמת מעמוד הראשון.
אבל אימה לא מסכימה. כדי שאווה תוכל לצאת לעולם האמיתי, היא צריכה שהיא תהיה מוכנה להתמודד איתו, ואווה לא מוכנה עדיין, וזה מתסכל אותה.
טוב, עד שאיזה יצור רצחני פורץ לה למקלט ומנסה להרוג אותה, מה שמכריח אותה להימלט על חייה. תענוג.
בטח עולות לכם השאלות: למה אימה לא מסכימה לאווה לצאת לעולם מעל האדמה? למה מלכתחילה היא גרה במקלט עם רובוטית, ולא עם ההורים שלה? מה יש בעולם למעלה שמצריך הכנה מלאה?

דבר ראשון, קבלו צל''ש על כל השאלות היפות ועל השתתפות. דבר שני, זאת בדיוק התעלומה שאנחנו מנסים להבין. ולא רק הקוראים אבל גם אווה בעצמה.

אבל שאווה יוצאת לעולם למעלה, מעבר לפיר האוורור, אל האור שמעל האדמה, היא מגלה שהעולם למעלה שונה לגמרי ממה שאימה לימדה אותה. שונה כל כך שהוא כבר לא כדור הארץ שאנחנו מכירים.
למעשה, במקום בני אדם אווה פוגשת חיייזר כחול. העצים לא תקועים לאדמה, הם זזים ואוכלים ציפורים. והשאלות רק מתרבות.
ועכשיו אווה צריכה לסרוק את העולם שמעל האדמה בחיפוש אחרי בני מינה על פני עולם מוזר מלא בחייזרים וצורות חיים משונות.
שסיירתי לי בספרייה, אי שם בתקופה שחשבתי שלאוכל עלי כותרת של פרח היביסקוס זה רעיון מצוין. הדבר הראשון שמשך את העין הנערית שלי הייתה הכריכה. ספציפית הציורים היפים שהופיעו כל פרק.
בזמן שהכתיבה עצמה קלה ופשוטה הציורים הם אלה שיוצרים את האווירה. הסגנון איור המיוחד של הסופר/מאייר, והאופן שבו הוא מצייר את העולם המשונה והיצורים שלו, יוצר קסם שמסובך מידי לכתוב ולתאר בספר ליעד הקהל הצעיר. הציורים מחפים ומשלימים את סגנון הכתיבה הפשוט.
בזמן שקראתי את הספר, בתקופה שעוד יכולת הקריאה שלי עוד לא הייתה מחודדת לגמרי בגלל בעיות קריאה קשות, הכתיבה הקלילה והפשוטה לא הפחידה אותי ואיפשרה לי לקרוא בקלות ובאופן חלק, בזמן שהאיורים הנפלאים יצרו בראש שלי את האווירה. ובתור מישהי שאוהבת לצייר, הציורים השפיעו עליי ואהבה שלי לציור בכללי.
גם אז וגם עכשיו יש לי אהבה אובססיבית לבניית עולם ועיצובו. אם הייתי מקבלת ספר עב כרס שכל כולו מראה את תהליך יצירה הדמויות ועולם הייתי קופצת באושר. אם הייתי מקבלת ספר שכולו מראה את האנטומיה של היצורים המשונים, את הצבעים, חיות, עצים, תרבויות, בגדים, משמעותיות וטקסים והייתי מתחתנת באושר עם הספר.
יש משהו כל כך מהפנט באופן שבו אייר הסופר את העולם שהוא בנה. זה משך אותי במהירות לספר.
במשך הספר, אנחנו חוקרים אם אווה וחבריה את רחבי בעולם המשונה. אווה פוגשת את הדיירים של העולם, את התרבויות שלהם ובסוף גם את המוצא שלהם ושל אווה. תעלומות שונות נפתרות והספר מזכה אותנו בתשובות לשאלות באופן מעניין בזמן שאנחנו מסיירים עם אווה. הוא גם מדבר על נושאים יחסית כבדים. כמו אבדון של אהובים, חמלה וכבוד כלפי שונים. גם על דברים כמו שלטון, תאוות בצע ורשעות.
זה ספר נהדר. מומלץ מאוד לנוער צעיר. הוא קליל אבל מעניין, עם איורים נהדרים ובניית העולם מהפנטת.

נ.ב: 1. הביקורת מתייחסת גם לספר הראשון והשני. (לא תרגמו את הספר השלישי לעברית, קחו בחשבון. אם זאת עדיין ממליצה לקרוא את הספרים שכן תרגמו.)
2. אני מסרבת בתוקף לראות את הסרט. ראיתי אולי שלוש שניות מטריילר וחטפתי שבץ מוחי. מה הם עשו לאווה המסכנה שלי? למה עולם נראה ככה? זה נראה כמו סרטון חופר של קוקו מלון, שמדקל שעה את אותה מילה מעצבנת באנגלית עם תינוקות עם מעט מאוד שיער ועיניים ריקניות, בזמן שרקע רואים חדי קרן שמנמנים מחרבנים גלידה בצבעי ניאון, במקום העולם שהסופר/ מאייר צייר כל כך יפה בספרים שלו. אוי ואבוי, אני מוותרת למען הבריאות הנפשית שלי.
3. פרח היבסקוק הוא למעשה אכיל! גיליתי לאחרונה. הלם! טוב אולי לאכול אותו באופן רנדומלי מאיזה שיח רנדומלי בצד הדרך אולי זה לא רעיון טוב, אבל עדיין הוא אכיל, אז לא מתתי. 1-0 לכוס תה הקטנה.
31/1/26

ראיתי שאין הרבה ביקורת על הספר, אז רציתי להיות חלוצה ולהיות בין הראשונים לבקר אותו. סתם כי אני כזאת מגניבה ומוחללת מהפכות.
וגם אני כרגע בתהליך קריאה שלו, בדרך כלל אני מסיימת ספר לפני שאני מבקרת אותו, אבל הייתה לי תקלה טכנית בזמן הקריאה. אני אחזור להסביר למה לא סיימתי אותו.
יאללה המתכונת הרגילה, תקציר (אני אומרת את זה כיאלו אני מבקרת ספרים מפורסמת וידועה, תירגעי ילדה כתבת ביקורת וחצי, רדי רדי):
למתבונן מבחוץ, דינה דמיל עשויה להיראות כהתגלמות הנורמליות. היא מנהלת אכסניית בוטיק ויקטוריאנית בעיירה קטנה בטקסס, יש לה כלבת שי־טסו בשם ביסט, והיא שכנה למופת. נדמה שהדבר הכי מסובך שאמור להטריד אותה הוא מה להגיש לארוחת בוקר לאורחים. אבל דינה היא… שונה: המטאטא שלה הוא נשק קטלני והאכסניה שלה קסומה ומשמשת מקום לינה למבקרים מעולמות אחרים. (אוו זה כבר תפס את תשומת הלב שלי) כרגע לפחות האורחת הקבועה היחידה שלה היא אריסטוקרטית גלקטית בגמלאות שאינה יכולה לעזוב את שטח האכסניה, כי היא אחראית למותם של מיליונים, ומישהו עלול לנסות לחסל אותה ברגע שתצא. (היא גם, נאה לציין, הדמות האהובה עליי בספר, השתחוו להוד מעלתה!)

בנסיבות כאלה, "נורמלית" זו הגדרה מעט מרחיקת לכת עבור דינה.

ועכשיו, יצור בעל טפרים מרושעים ושיניים של חיית מעמקים החל לצוד בשכונה של דינה בלילות. מתוך תחושת אחריות כלפי שכניה, דינה מחליטה להתערב. עד מהרה היא נאלצת להתמודד עם השכן החדש והמעצבן להפליא – שון אוונס, איש זאב מסוג אלפא-
עצרווו!! עצרו את הכרכרה! עצרו את המטוס! תעצרו את נשימה מצידי!
בואו נחזור כמה שניות אחורה, לרגע בו קראתי את המשפט. בואו נרענן אותו שניה.
דינה בלה בלה, עד מהרה בלה בלה בלה, שכן החדש, בלה בלה בלה בלה, הינה! משפט על גבי גב הספר, "איש זאב מסוג אלפא" צרצרים
האם עיניי מתעתעות בי? האם 8 וחצי שעות שינת היופי שלי לא הספיקו ואני בעצם הוזה? אין סיכוי! אין! סיכוי! שקראתי עכשיו "זכר אלפא" פשוט אין!
אבל לא... זה שם. אוי, אוי, אוי, ליבי נשבר לרסיסים.
זה הרגע בו וויתרתי על הספר בגועל . שום דבר טוב לא יצא מספר שכתוב בתקציר "זכר אלפא". לא בשבילי לפחות. גם עם הכריכה המסתורית שאהבתי (שנראת כמו ציור ai אני לא אשקר) וזהו נטשתי אותו סופית ושכחת אותו לחודש- חודשיים.
ואז יום אחד מצאתי אותו בספרייה, ולקחתי אותו. כן כן, נשבעתי לא לגעת בו יותר, אבל היה לי משעמם ברמות והיה לי זמן קצוב למצוא ספרים. ושם הוא ישב, על המדף. אפל, מסתורי, קורא בשמי כמו רוח רפאים של יתוש שהרגתי, מנסה להוביל אותי למותי. לקחתי אותו הביתה.
וכבר בעמודים הראשונים, התאהבתי. הייתי צריכה להתעלם מה"זכר אלפא" הנוראי הזה (שאגב יחזור לרדוף אותי)
אז בואו נחזור.
בלה בלה בלה תקציר בלה בלה זכר אלפא (חלחלה) ואיש צבא לשעבר. ואם זה לא מספיק אז היא נאלצת להתמודד גם עם אביר ערפד בשם ארלנד, שלא פחות קשה להסיר ממנו את העיניים. (לאאא! לא! זה.. זה בסדר , פשוט להתעלם, תתעלמי! את חייבת!) ותוך כדי כך, עליה גם לשמור על ביטחונם של האורחים ועל האכסניה עצמה. אבל האויב שעומד מולה שונה מכל דבר שפגשה אי־פעם: הוא חכם, אכזרי וקטלני, והעובדה שהיא עומדת בינו לבין שכניה עלולה לעלות לה בכול." אוקיי! שרדתי! הידד!
לא כזה גרוע. אני מודה ששפטתי את ה"זכר אלפא" (חלחלה שוב) מהר מידי. זה פשוט זעזע אותי באופן אלים מאוד.
אהבתי מאודד את הרעיון, אכסנאית קסומה עם אורחים מחלל החיצון, קחו אותי! זה פשוט אלוהי.
לירטלי נענעתי את הרגליים כמו שחיין אולימפי, שקראתי איך הסופרים מתארים את הקסם של דינה, החיבור שלה לאכסניה, אני לא אספיילר יותר מידי אבל זה היה החלק הכי טוב בספר לדעתי. נהנתי מאוד לקרוא.
דינה, הייתה דמות טובה, סבירה. הרגיש לי כיאלו היא לא דמות עגולה. יותר כמו דמות שמזיזים מצד לצד מאשר שהיא נעה בכוחות עצמה. הדמות שלה לא הרגישה שלמה ועמוקה מספיק. בקורות חיים פשוט כתוב "דמות ראשית ממוצעת" ולא מעבר. אבל היא נחמדה, חביבה. וזהו.
שון לעומת זאת, זכר האלפא שרודף אותי בסיוטים הוא בלי ספק הדמות השנואה עליי, לא חביב ולא נעליים. כן, הוא לא רצח אף אחד, ואפילו עזר לדמות הראשית, אבל זה לא הופך אותו לאהוב.
הדמות האהובה עליי היא רוצחת סדרתית שמציעה כמה פעמים לאכול אנשים, ועדיין אהבתי אותה. היא הייתה מוזרה, מעניינת, היה משהו מעניין וכיף לקרוא. היה לה אולי עשרה שורות אבל הם הספיקו כדי לגרום לי לחבב אותה. היא כמו סבתא חייזרית מוזרה שתקח כל הזדמנות לאכול מישהו שמציק לדינה. אני רוצה להאמין שאם דינה תיפגע והאכסניה תמות ,היא לא תנסה לאכול את דינה, ואפילו תצא לאכול את אלה שהפריעו לה, כנקמה.
העלילה מעולה, נבל מסתורי, רצח מסתורי, תעלומה שיש לפתור, לא רואה בעיה. באותה מידה אהבתי את המניע ועבר שלה דינה שנקשר באופן קלוש אבל קיים לעלילה הנוכחית.
בספר שיש רומנטיקה... ואוי ואבוי הוא כתוב נורא. הוא לוקח אולי אחוז מהספר אבל בחיי שזה היה מחריד. מה, מה הקשר? זה אפילו לא היה אמין. והמשולש אהבה? סטפני מאייר, זאת את? מה איש זאב וערפד עכשיו? אבל אהבתי את החלק האחרון עם ההשוואה של הערפד בין המשולש הרומנטי שלהם לדמדומים חמוד, גיחכתי (שמע ישראל נהפכתי לשון, תרצחו אותי, נכנס בי דיבוק)
שורה תחתונה, בסדר, דמויות בסדר (חוץ מהזכר אלפא שלנו, הוא בלתי נסבל אני שנייה מלהעיף אותו למדור השביעי בגיהנום), עלילה נהדרת. נחמד להעברת הזמן. הוא קצר מידי ולא עמוק, לא נכנסים יותר עמוק ורק טובלים את קצוות האצבעות ולא מעבר.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אז למה לא סיימתי אותו עדיין?
~ספויילריםם~
במילה אחת: הרומנטיקה מוזיקה דרמתית (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה)
הכול היה שקט, כתיבה טוב שתופסת את תשומת הלב שלי, דינה מנגנת על מיתרי האכסניה כמו מיראבל מאנקנטו, ואני מאושרת. ואז הרומנטיקה... אנחה
ספציפית החלק ששון טומן מלכודת לדינה ולוכד אותה, הוא מחזיק אותה (קריפי) והם מסתכלים תוך העיניים של אחד השנייה, כבר הייתה לי צמרמורת ואז זה הגיע, הפסקה ששלחה אותי להתפתל כמו תועלת שזרעו עלייה מלח:
"הוא היה שחצן, מסוכן וחתיך הורס. ידעתי שהוא רע עבורי, ולמרות זאת נתקפתי בצורך מטופש להושיט יד ולגעת בפניו. אם הוא לא היה כל כך מרוצה מעצמו, אולי אפילו הייתי שוקלת את זה"
אהאהאהאהאהאה תהרגו אותיייי! תעקרו לי את עיניים! תגרדו בפומפייה את הלשון שלי! תזרקו עליי חומצה! הכול! הכול חוץ מזה, אני מתחננת!
זה אומר לתת לשון וייב של אממ הוא כזה מסוכן וחתיך אבל ילד רע וזה מושך אותי, הוא מגחך כל שנייה ושחצן כזה וזה מסיבה מסוימת אמור למשוך אותי, אממ כזה סקסי.. לא! אני מרגישה מוטרדת!
שאני אומרת לכם שזרקת את הספר לצד השני של המיטה והתחלתי לפרכס בחוסר שליטה אני לא משקרת או מקצינה. זאת האמת לאמיתה.
על מה את מריירת? לא, אני באמת שואלת. זה אמור למשוך אותי? כי כל מה שהרגשתי זה כאב פיזית אלים. לא משנה.
ואז היה חלק רנדומלי לגמרי שהוא פשוט מנשק אותה (????) לא היה חלק של להתסכל לתוך עינייה לכמה דקות והיא עוצמת את העיניים ונותנת לו לנשק אותה לאור הכוכבים ווואו איזה רומנטי
לא. הוא אומר "אני הולך לנשק אותך" היא כזה, "מה?" ואז הוא מתנפל עלייה. זאת לא הייתה שאלה, זאת הייתה עובדה ולא היה לה בכלל זמן להגיב.
סליחה? זה אמור להיות רומנטי? זאת הטרדה לכל דבר ועניין. ו.. נו.. היא נשקה אותה בחזרה אז זה בסדר? לא! מה אם היא לא הרגישה רגשות ולא הייתה מחזירה נשיקה? זאת פשוט הטרדה. מי מנשק בכפייה? גם אם היא מרגישה רגשות עליו, זאת הטרדה. ואנחנו מתרגשים כיאלו זה שיא הרומנטיקה. דמיינו והוא היה מכוער תחת, אף אחד לא היה מחליק את זה. אבל לאא הוא חתיך ברמות אז זה בסדר שהוא מגחך ומטריד מינית את דינה. שהשמיים יעזרו לי. עזבו לי, מה אני אשמה? שיעזרו לזוג סופרים האלה. הם צריכים טיפול פסיכיאטרי זוגי.
חוץ מזה, מה המטרה של שון? חוץ מלהיות קרצייה ולגחך ולעזור לדינה, מה הוא עושה? מה המניע שלו? בתכלס יש לו להגן על הטריטוריה שלו וזה, אבל זה מרגיש שסתם דחוף לו את זה כדי להגיד שיש לו. זה לא מרגיש כיאלו יש לו אישיות או מטרה סופית, הוא סתם פשוט שם להיות מושא אהבה, לעצבן אותי עד סף התאבדות ולגחך בשחצנות.

הערפד לפחות היה סביר, כן הפלרטוטים שלו מעצבנים אבל יש לו מטרה אמיתית ויש לו קשר ישיר לעלילה. אבל כל הריב הזה על דינה בין שון לערפד היה פשוט מתיש. דינה סתם מסתכלת עליהם מתכווחים ומנסים לזכות בה. הרגשתי כעס בשבילה, מה היא חפץ? למה הם רבים עלייה? איכס, וייב של דמדומים וזאת לא מחמאה בכלל
זה אפילו לא היה כיף, לא מבדר בעליל, סתם מרגיש לא קשור ומעצבן.
ולא נדבר על כל הפעמים שזרקו עליינו מידע. שדיברו על העבר של דינה, עשו את זה בעדינות, פה ושם רמזים, פחות כמו שדוחפים לכם לפנים עוגת קצפת על ידי ליצן מסיבות רצחני, ויותר ללכלך בקטנה את האף עם קצפת, סבבה, סביל. אבל הסיפור של שון והכוכב הלא מעניין שלו? זה 15 עוגות קצפת עם מסמרים. פחות פחות.
הסבתא החייזרית האכסניה והכלבה עשו את כל הספר לדעתי. אני מתה עליהן.
אולי אני אמשיך את המאה ומשהו עמודים שנשארו לי ואולי לא, תלוי כמה משעמם לי. נראה.
21/1/26

אומרים לא לשפוט ספר לפי כריכתו, אבל את הספר הזה בהחלט שפטתי לפי הכריכה, כי בואו נהיה כנים, אנחנו בני אדם ואנחנו שופטים לפי מראה. רושם ראשוני הוא חשוב ויכול לעצב את האופן שאנחנו חושבים. כריכות יפות יימשכו את עיניים שלי, פרחים צבעים רכים, צבעי סערה מנומנמים דרמטיים. זה מנצנץ ומבהיק כמו קרחת מאסיבית בדיוק במרכז הראש, או חריץ של אינסטלטור. קשה להוריד את העיניים.
בהקשר לספר הזה, אני רוצה לחזור בזמן ולהזהיר את עצמי, "אל תתני לאישה היפה עם העיניים הכחולות על הספר לתעתע בך! אל תכנעי! יצר הרע שולט בך!" משהו בסגנון כזה. טוב נו, מטעויות לומדים.
הכריכה בלי ספק יפייפה ומושכת את תשומת הלב. אישה יפה, שיער כסף מהפנט ועיניי אוקיינוס, ונפלתי לרשת העכביש כמו זבוב חסר דעת. (זה טיפה קטנוני, אבל למה הגבות והריסים שלה בצבע של שחור ולא כסוף? מה היגיון? יש לה שיער כסוף? אה?! זה מציק לי בעין!! שהיה כסוף!! למה שחור??)
בואו נתחיל עם התקציר:
"הם הרגו את אמא שלי.
הם לקחו את המאגיה שלנו.
הם ניסו לקבור אותנו.
עכשיו, נקום ונתמרד.
זֵיילי זוכרת איך אדמת ממלכת אוֹרישָׁה רחשה מרוב מאגיה. המאג'ים שלטו באש, בגלים ובחלומות, ואמא של זיילי, מאג'ית רבת עוצמה, זימנה נשמות.
אבל הכול השתנה כשהמאגיה נעלמה. (אבל הכול השתנה שאומת האש החליטה לתקוף. תודו שזה ממש מזכיר)
בהוראה של מלך חסר רחמים, בעלי כוחות המאגיה נלכדו ונרצחו. זיילי נותרה יתומה והמאג'ים נותרו ללא תקווה.
עכשיו יש לה הזדמנות אחת ויחידה להחזיר את המאגיה לאוֹרישָה ולהכות מכה ניצחת במלוכה.
כשלצידה הנסיכה אמארי, היא תצטרך לגבור על יורש העצר, שנחוש לחסל את המאגיה לתמיד.
המסע שלה יהיה רצוף סכנות – חיות טרף עצומות קרניים, משמר המלך חסר הרחמים וצבא נשמות שמחפש נקמה. אבל לרגעים נדמה שהאיום הגדול ביותר טמון בזיילי עצמה, במאבק לשלוט בכוחותיה ובמשיכה המסוכנת אל האויב."
אוקיייי, טיפה מאוד מאוד דרמתי, נא להרגיע את הרוחות בבקשה. וכן זאת המטרה שהיה דרמתי, אבל ביחס לספר עצמו, מרגיש מוגזם ברמות
אני הולכת להוריד את הפלסטר מהר, אוקיי?
לא אהבתי את הספר.
קולות התנשמות המומות
עם תקציר כזה דרמטי
"הם הרגו את אימא שלי" עיניים דומעות עם שנאה ורצון לנקמה מביטות בדרמתיות למצלמה
ציפיתי למינימום לסיפור שואה מרגש. במקום זה קיבלתי ספר עם עלילה שאכלו, לעסו, הקיאו ואכלו מחדש כמו בהמה שמעלה גרה לפחות 2000 פעמיים. חלאס כמה פעמים אפשר לטחון את אותו דשא? מה אנחנו פרות? אין לי את הקיבה להכיל את זה.
ראיתי אישה שחורה על הכריכה, סופרת שחורה שלמדה על התרבות, מיתולוגיה ודת של מערב אפריקה, והבטחה על שילוב מיתולוגיה אפריקאית עם דימיון ופנטזיה, התרגשתי, אבל קיבלתי אולי איזכור קלוש על מיתולוגיה אפריקאית, קסם שלא טרחו לחקור, ודמויות שחורות במקסימום. וואו מרגש.
ראיתי מרד נגד אלו שעשו עוול, שלקחו את המאגיה כי פחדו ממנו וניסו לדכא אותו, על הניסיון שלו להעביר על הקשיים האמיתיים של אנשים שחורים ששועבדו ודיכאו את התרבות שלהם, אבל במקום זה אני מקבלת סיפור אהבה גרוע, ודמות ראשית עם בינה של מאוורר קיר חלוד עם כנף אחת, והיא, היא! אמורה להיות המובילה של המרד, הנבחרת! מוזיקה דרמתית

בשורה התחתונה לא ממליצה בכלל, אולי ספר טיסה אם ממש ממש משעמם לכם, סתם להעביר את הזמן. אבל הספר הזה צילק אותי שאם הייתי לבד במדבר והוא הספר היחיד שהיה לי, לא הייתי נוגעת בו.
אני לא אשקר הכתיבה בסדר. אפילו סבירה פלוס! אבל הדמות הראשית הרסה לי את כל הסיפור. הוא מרגיש חסר רגש אמיתי, אבל מלא פוטנציאל אדיר לא ממומש.
פה נגמרת הביקורת הנחמדה והמנומסת וחסרת הספוילרים.

עדיין פה? נהדר. בואו נתחיל את החלק האהוב עליי והכי כיפי, שבו אני פורקת את כל העצבים שלי.
~ספויילוריםם~~
הדמות הראשית שאפילו לא טרחתי לזכור את השם שלה, ואני לגמרי יכולה לעלות לתקציר לבדוק אבל אפילו את זה אני לא עושה כי היא כזאת מעצבנת. (שיקרתי, אני עליתי לבדוק אם לא טעיתי והשם שלה לא באמת כתוב בתקציר ועכשיו אני יודעת איך קוראים לה , אבל אני קטנונית ואני מסרבת לכתוב את השם שלה D:)
אין לי כוח לכתוב דמות ראשית כל שנייה אז בואו נקרא לה דרא.
טוב אז, דרא היא מעצבנת ברמות על, טיפשה באופן נפשע לגמרי וקרצייה האמיתית.
כבר בפרקים הראשונים אני מרגישה שהיא בלתי נסבלת. לא יודעת זה עקצץ לי בפופיק.
בהתחלה היא סתם מעצבנת ומתנהגת כמו ילדה, חשבתי שהיא, כמו כל דמות עגולה, פשוט תלמד ותתפתח כדרא. אבל לאאא היא נעשה גרועה יותר!!
או מיי גדד, שמיים וארץ! היא ליטרלי מתאהבת באופן מטומטם לחלוטין בנסיך הסתום שהצית את הכפר שלה. מה. מה. מה
שזה היה ברור, הוא רדף אחריה במשך ימים שלמים כדי להרוג אותה אחרי שגירשו אותו כי יש לו כוחות משהו משהו. לא ממש מעניין אותי או זכור לי בכלל. הוא הפיל אותה לרצפה וניסה להרוג אותה (מלבב, התאהבתי באופן מידי) ואז פתאום הכוחות המדהימים של דרא גרמו לו לראות את העבר הדרמתי הטראגי של דרא. וואו מרגש נוגע ללב, ליבו נמלא רחמים, הוא רק היה צריך לראות את זה ברוח הקודש כדי להבין את הסבל שהוא והורים שלו וכל הממלכה שלו המיטו על העם שלה. כיאלו להתסכל על כפר נשרף לקרקע ואת כל האנשים שבתוכו צורחים ומתים אחרי שנתנת את הפקודה הסופית לא מספיק כדי לגעת בלבך? היית פשוט חייב להתנפל על מישהי מסכנה שרדפת על מנת להרוג ועשית לה התקף לב, להתסכל לתוך עיניה המהפנטות כדי להבין?

מפה לשם נדפקנו עם סיפור משונאים לאוהבים טחון עד המוות, שהתרחש תוך אולי שני עמודים. רגע אחד אני שונא אותך ואת העם הבזוי שלך, רגע שני, אני מרחם עלייך ווואו את ככ אמיצה ומדהימה, יש לי רגשות. שהשמיים יקחו אותי בכרכרות וסוסי אש, הגיעו מים עד נפש.
ואז הם בדרך נס ספרותית הם עובדים בעל כורחם ביחד כדי לנצח את האויב המשותף וכל זה, הוא מציל אותה והיא מזילה ריח. בום! היא מאוהבת בו באופן נואש ושוכחת לירטלי הכול ובוטחת בו. כן כן, גם את החלק שהוא שורף לה את הכפר, רודף אחריה כדי להורגה, כיאלו כן מה הבעיה? לא ביגי. מוח של מדוזי.

הכתיבה סבילה אבל לא מספיק טוב כדי שהייתי מסוגלת לקרוא את האופן המתועב שבו פועלת דרא ולהעביר את זה מתחת לראדר.
עד בערך השליש הראשון של הספר היה סבבה לגמרי. לא בהכרח אהבתי אבל לא בדיוק ניסיתי לקפוץ מהחלון. אבל! שקראתי את החלק של האהבה האסורה, נעצרתי, סגרתי את הספר ובהיתי בקיר, מהרהרת במשמעות החיים (42)

הספר הזה ממש מזכיר לי משהו.. לא יודעת משהו בדמות ראשית תחת שלטון שמדכא אותה בגלל שהיא שונה... אולי בחלק של הנסיך קר הלב אבל בתכלס הוא נחמד ובסוף עוזר במרד... אממ אולי באהבה האסורה בין נערה מעם מדוכא לנסיך מהעם המדכא... אמממ מוזר..
שאלה מכשילה, האם תיארתי את ילדי דם ועצם, או את נסיכת האפר, או את מלכה אדומה, או פאוורלס? תשובה: את כולם.
אפשר משהו פחות נדוש? ואם כבר נדוש אז לפחות סביל, נוח לעיכול, אכיל?
למה דמויות שטוחות כמו קרטון, עלילה לא אמינה, פעולות לא אמינות עוד יותר וחוסר התפתחות של דמויות?
חוץ מהנסיכה והאח, הם היו בסדר. יש להם אישור שלי.
הכרחתי את עצמי בכל כוח הרצון שהיה לי להמשיך את הספר למרות שרציתי לשרוף אותו בגלל דרא, רק כדי לראות שהוא באמת גרוע ואולי אולי העמודים הבאים יצילו את המצב, אממ טעות חמורה.
הוא גרוע. אל, פשוט בלתי נסבל(* -_-)

וחבל! הפוטנציאל פשוט אדיר! ראיתי את הכריכה ואת הבטחות לספר פנטזיה אפריקאית וחזיתי ספר חוצה עולמות!
אבל זה לא מה שחזיתי, או רציתי וחבל.
(קבלו בחשבון שאת הספר קראתי לפני אולי בכיתה י' אז גיל 15-16, ואני עכשיו אני 19, אני לא זוכרת הכול לפרטי פרטים, רק את תחושת הבגידה מדרא, ושלא אהבתי אותו בכלל, בגלל הסיבות שכבר חפרתי עליהם.)

ביקורת זאת מוקדשת לחתול השיממון, הראשונה שראיתי את הביקורת שלה אחרי שגללתי את ספר רנדומלי ונפגשתי לראשונה עם אתר סימניה וביקורת ספרים (הספר הרנדומלי אתם שואלים? שומרת הערים האבודות. צחקתי ככ חזק שהראיתי לחברה, היא לא צחקה כמוני כמעריצה מושבעת של סדרת הספרים, אופסי) שפתחה את עיניי והינה אנחנו פה בביקורת הספרים הראשונה שלי
והינה אני פה מבקרת ספרים.
הידד! אח! אח! אח! בתוף, חלל בחליל~!
(20/1/26)