אני מוצאת הנאה מוזרה בלאכול ארוחה שרובה מורכבת משאריות. קצת פסטה מפה, שניצל משם. מעט צ'יפס שנותר מיציאה למסעדה, אם אני רוצה להתפנק אני אטגן גם חביתה. גמבה אחת ממעמקי המקרר, מלפפון אבוד ליד הבשר וקצת בצל ויש לי סלט עלוב.
הטעם כבר אבד, רק מעט נשאר מתהילת העבר. הוא תפל, שמנוני, אבל מנחם. אני מחממת מים לתה ולוגמת בזהירות. אווץ׳. נשרפה לי הלשון.
אני נדיבה עם קטשופ ומיונז ונזכרת ברגע האחרון להוציא מהמקרר את הצ׳ילי החריף מהמסעדה. המיכלים הקטנטנים לרטבים מאוד שימושיים. אני שמה רק מעט... אופס! מזגתי קצת יותר מידי. טוב, לא נורא.
אני לועסת באיטיות ומביטה לעבר עצי הסגולין מחלון המטבח. צבעי כתום, צהוב ובז׳ שולטים על הצלחת. הטעם השתפר אבל רק במעט.
אני לא חושבת, רק מתרכזת בלעיסה, ערבוב ובהייה חסרת מחשבות.
יש משהו מנחם בלא להשקיע בארוחה. ממילא אין לי כוחות לזה. לא, אני לא עובדת בעבודה פיזית. כן, אני מקלידה על המקלדת, יושבת במזגן ולא זזה מהכיסא עד שנרדם לי הישבן. החצאית הצמודה עדיין לא מאפשרת לי לעשות מתיחות. אני עדיין מאחרת לפעמיים ואני יושבת באוטובוס ומרגישה שאני נשרפת מבפנים. אני שונאת את עצמי ומתחננת לסיים את חיי עם כל דקה של איחור, עד שאני מתחילה להזיע גם מתחת למזגן המקפיא.
בסביבות השעה חמש אני מגיעה הביתה, מעיפה את הנעליים לכיוון השני של הסלון, מתיישבת על הספה, ומביטה במלבן הזוהר לכמה שעות והכול נשכח לזמן מה. כבר לא נרדם לי הישבן, כאב הראש התמידי נרגע, השרירים שלי כבר לא לחוצים כל כך. עד שאני נזכרת והכול נופל לחושך.
"את אישה צעירה! יש לך גג על הראש, אוכל על השולחן ובגדים על הגוף! יש לך כל מה שאת צריכה, על מה את מתלוננת? תחכי שתגיעי לעולם האמיתי!"
העולם האמיתי? מה עד עכשיו לא הייתי בעולם האמיתי? פשוט ישבתי כמו פעוטה מנוזלת בפינת המשחקייה לילדים בקצה הפינה של העולם? משחקת בקוביות של דיכאון, חרדה כמו ילדה שעוד לא מכירה את המושג?
כיאלו כאב, בדידות וחרדה הם לא מנת חלקם של אנשים צעירים. לא ולא. עליי לחכות לעבור לשלב המאסטר, לקבל מפתח לדלת של העולם האמיתי ורק אז אני אקבל את הרשות להתלונן. עד אז אני מאושרת לגמרי. אין סבל, לא כאב, לא חרדה. דיכאון? אוי, סליחה. אני לא מכירה. עוד לא הגעתי לדרגה הזאת.
אני תשושה. אני ישנה בלי סוף. אני לא אוכלת, לא כי אני לא רעבה, אבל כי אין בי שום כוח רצון לקום לבשל ולחשוב מה לאכול.
מה הערך התזונתי של חתיכת לחם? יש עלייה קצת עובש, ואם אני אחתוך את החלק הירוק? מה הערך התזונתי של פטרוזיליה? כמה שמן, זה יותר מידי שמן? יש חלבון בטונה? איך להכין מוקרם? כמה זמן להכניס לתנור? איך להכין ארוחה מזינה בחצי שעה? אני צריכה ללכת לקנות מצרכים בשביל זה?? יש לי תפוח אדמה שהצמיח שורשים, כיכר לחם יבשה וירוקה למחצה, קצת קטשופ וקרטון חלב פג תוקף, מה אני יכולה להכין מזה? ולאכול? לשבת על השולחן, להכניס כמות אוכל לפה וללעוס? אוי ואבוי. רק המחשבה על עצם עשיית הפעולה הזאת שואבת ממני כוחות נפשיים. בשלב מסוים אני יושבת על הכיסא במטבח, מיואשת ומיובשת יותר מעציץ שנשכח באמצע הקיץ ולא קיבל טיפת מים, בולסת פרוסת לחם יבשה עם קטשופ.
טכנית, אני בריאה כמו שור. טוב, כמו שור בתת משקל אבל זה לא כזה רציני. יש לי את כל ארבעת הגפיים. לא איבדתי שן או עין, עדיין. אני יכולה לעלות במדרגות ללא בעיה. אבל בראש שלי רצות מחשבות מימין לשמאל. למעלה למטה, באלכסון, בגלים, בזיגזג. אני נאחזת בצבעים של העבר, ומתאכזבת שאני מתסכלת על הווה ורואה שהם דהו כמו ציור ישן. כל מה שנשאר זה אפור בטון. צבע כזה שאם אני מביטה בו לאורך זמן אני מרגישה כיאלו אני מאבדת את הראייה. אני חוששת מעתיד, ודואגת על מה שעדיין עוד לא קיים.
יש לי כל כך הרבה אבנים בשק. אני מנסה לסחוב את כולם. אבל השק מתיישב לי על החזה. מכביד על הראש, מחליש את הגפיים. הריאות נמחצות עד שאני לא מצליחה לנשום. אני יכולה לנסות להוציא אותם מהשק, אבל איך? חלק בכלל לא מוחשיות. אני מגששת בשק שעל החזה שלי, ונפגשת רק באוויר. ואז שאני מצליחה לתפוס אבן אחת. מוחשית.
היא קטנה, בגודל של מטבע שקל. חומה ומנוקדת בשחור וחום כהה. חרוט עליה ארוחת ערב ותאריך של היום. אני מוציאה אותה מהשק בקלילות. ולשנייה אני מצליחה לנשום.
יש לי 999 אבנים, חלק מוחשיות, חלק לא. חלק קטנטנות, חלק ענקיות. אבל האבן הזאת היא לא בעיה.
היא נראת כל כך חסרת משמעות. קלילה, כיאלו והיא בכלל ולא משפיעה. אבל כל אבן מפחיתה את המשקל.
אז אני מסתפקת בארוחת שאריות. 999 בעיות על הלב. אבל הדאגה 'מה לאכול לארוחת ערב היום', לא אחת מהם. וזה מנחם, גם אם זה רק לחצי שעה.
ומזה הרבה זמן, הארוחה לא מגיעה עם מנת צד של מחשבות סוררות. אני לא טועמת את חמיצות של בושה, במתיקות המבחילה של דאגה, בחריפות של שנאה עצמית, במרירות של חרדה.
אני לועסת את הפסטה, מנדבת קטשופ לשניצל, דוקרת את הסלט העייף, מנשנשת את הצ׳יפס, נוגסת מהחביתה ולוגמת את התה. אני רגועה, מלאה וחסרת מחשבות.
אני מתנחמת בארוחת השאריות המאולתרת שלי. להיום.
הטעם כבר אבד, רק מעט נשאר מתהילת העבר. הוא תפל, שמנוני, אבל מנחם. אני מחממת מים לתה ולוגמת בזהירות. אווץ׳. נשרפה לי הלשון.
אני נדיבה עם קטשופ ומיונז ונזכרת ברגע האחרון להוציא מהמקרר את הצ׳ילי החריף מהמסעדה. המיכלים הקטנטנים לרטבים מאוד שימושיים. אני שמה רק מעט... אופס! מזגתי קצת יותר מידי. טוב, לא נורא.
אני לועסת באיטיות ומביטה לעבר עצי הסגולין מחלון המטבח. צבעי כתום, צהוב ובז׳ שולטים על הצלחת. הטעם השתפר אבל רק במעט.
אני לא חושבת, רק מתרכזת בלעיסה, ערבוב ובהייה חסרת מחשבות.
יש משהו מנחם בלא להשקיע בארוחה. ממילא אין לי כוחות לזה. לא, אני לא עובדת בעבודה פיזית. כן, אני מקלידה על המקלדת, יושבת במזגן ולא זזה מהכיסא עד שנרדם לי הישבן. החצאית הצמודה עדיין לא מאפשרת לי לעשות מתיחות. אני עדיין מאחרת לפעמיים ואני יושבת באוטובוס ומרגישה שאני נשרפת מבפנים. אני שונאת את עצמי ומתחננת לסיים את חיי עם כל דקה של איחור, עד שאני מתחילה להזיע גם מתחת למזגן המקפיא.
בסביבות השעה חמש אני מגיעה הביתה, מעיפה את הנעליים לכיוון השני של הסלון, מתיישבת על הספה, ומביטה במלבן הזוהר לכמה שעות והכול נשכח לזמן מה. כבר לא נרדם לי הישבן, כאב הראש התמידי נרגע, השרירים שלי כבר לא לחוצים כל כך. עד שאני נזכרת והכול נופל לחושך.
"את אישה צעירה! יש לך גג על הראש, אוכל על השולחן ובגדים על הגוף! יש לך כל מה שאת צריכה, על מה את מתלוננת? תחכי שתגיעי לעולם האמיתי!"
העולם האמיתי? מה עד עכשיו לא הייתי בעולם האמיתי? פשוט ישבתי כמו פעוטה מנוזלת בפינת המשחקייה לילדים בקצה הפינה של העולם? משחקת בקוביות של דיכאון, חרדה כמו ילדה שעוד לא מכירה את המושג?
כיאלו כאב, בדידות וחרדה הם לא מנת חלקם של אנשים צעירים. לא ולא. עליי לחכות לעבור לשלב המאסטר, לקבל מפתח לדלת של העולם האמיתי ורק אז אני אקבל את הרשות להתלונן. עד אז אני מאושרת לגמרי. אין סבל, לא כאב, לא חרדה. דיכאון? אוי, סליחה. אני לא מכירה. עוד לא הגעתי לדרגה הזאת.
אני תשושה. אני ישנה בלי סוף. אני לא אוכלת, לא כי אני לא רעבה, אבל כי אין בי שום כוח רצון לקום לבשל ולחשוב מה לאכול.
מה הערך התזונתי של חתיכת לחם? יש עלייה קצת עובש, ואם אני אחתוך את החלק הירוק? מה הערך התזונתי של פטרוזיליה? כמה שמן, זה יותר מידי שמן? יש חלבון בטונה? איך להכין מוקרם? כמה זמן להכניס לתנור? איך להכין ארוחה מזינה בחצי שעה? אני צריכה ללכת לקנות מצרכים בשביל זה?? יש לי תפוח אדמה שהצמיח שורשים, כיכר לחם יבשה וירוקה למחצה, קצת קטשופ וקרטון חלב פג תוקף, מה אני יכולה להכין מזה? ולאכול? לשבת על השולחן, להכניס כמות אוכל לפה וללעוס? אוי ואבוי. רק המחשבה על עצם עשיית הפעולה הזאת שואבת ממני כוחות נפשיים. בשלב מסוים אני יושבת על הכיסא במטבח, מיואשת ומיובשת יותר מעציץ שנשכח באמצע הקיץ ולא קיבל טיפת מים, בולסת פרוסת לחם יבשה עם קטשופ.
טכנית, אני בריאה כמו שור. טוב, כמו שור בתת משקל אבל זה לא כזה רציני. יש לי את כל ארבעת הגפיים. לא איבדתי שן או עין, עדיין. אני יכולה לעלות במדרגות ללא בעיה. אבל בראש שלי רצות מחשבות מימין לשמאל. למעלה למטה, באלכסון, בגלים, בזיגזג. אני נאחזת בצבעים של העבר, ומתאכזבת שאני מתסכלת על הווה ורואה שהם דהו כמו ציור ישן. כל מה שנשאר זה אפור בטון. צבע כזה שאם אני מביטה בו לאורך זמן אני מרגישה כיאלו אני מאבדת את הראייה. אני חוששת מעתיד, ודואגת על מה שעדיין עוד לא קיים.
יש לי כל כך הרבה אבנים בשק. אני מנסה לסחוב את כולם. אבל השק מתיישב לי על החזה. מכביד על הראש, מחליש את הגפיים. הריאות נמחצות עד שאני לא מצליחה לנשום. אני יכולה לנסות להוציא אותם מהשק, אבל איך? חלק בכלל לא מוחשיות. אני מגששת בשק שעל החזה שלי, ונפגשת רק באוויר. ואז שאני מצליחה לתפוס אבן אחת. מוחשית.
היא קטנה, בגודל של מטבע שקל. חומה ומנוקדת בשחור וחום כהה. חרוט עליה ארוחת ערב ותאריך של היום. אני מוציאה אותה מהשק בקלילות. ולשנייה אני מצליחה לנשום.
יש לי 999 אבנים, חלק מוחשיות, חלק לא. חלק קטנטנות, חלק ענקיות. אבל האבן הזאת היא לא בעיה.
היא נראת כל כך חסרת משמעות. קלילה, כיאלו והיא בכלל ולא משפיעה. אבל כל אבן מפחיתה את המשקל.
אז אני מסתפקת בארוחת שאריות. 999 בעיות על הלב. אבל הדאגה 'מה לאכול לארוחת ערב היום', לא אחת מהם. וזה מנחם, גם אם זה רק לחצי שעה.
ומזה הרבה זמן, הארוחה לא מגיעה עם מנת צד של מחשבות סוררות. אני לא טועמת את חמיצות של בושה, במתיקות המבחילה של דאגה, בחריפות של שנאה עצמית, במרירות של חרדה.
אני לועסת את הפסטה, מנדבת קטשופ לשניצל, דוקרת את הסלט העייף, מנשנשת את הצ׳יפס, נוגסת מהחביתה ולוגמת את התה. אני רגועה, מלאה וחסרת מחשבות.
אני מתנחמת בארוחת השאריות המאולתרת שלי. להיום.