עגלת העבדים נעצרה ליד מבנה אבנים אפורות. הוא היה פשוט להפליא, חסר כל יחוד לחלוטין. המתבונן מהצד היה מניח שזהו עוד בית של משפחה פשוטת עם. הגינהה הקדמית הייתה מטופחת עם מעט שיחים מלבלבים ואבני דרך שמובילות לדלת הכניסה הצנועה. איש לא היה מניח מה מסתתר מאחורי הדלת, למטה במדרגות המוסתרות מאחורי המזווה, לעבר המרתף ועד כלובי הברזל, בהם מצטופפים בדממה עשרות עבדים.
שהוברחנו על הבית, הצלחנו במסווה של עייפות לקרוס על האדמה ובתוך הכאוס להתחלק לקבוצות. לאור המהומה לא שמו לב השומרים שבאופן אסטרטגי נענו בקבוצות רופפות, כך שכנסנו לתאים לפי קבוצות שתיאמנו מראש.
בסוף המסדרון, בתא אחד התכנסנו לתכנן בנינו. זהו התא החשוך ביותר, רק חלון קטן וגבוה מהווה מעט אור, בהיר מספיק כדי לאפשר לנו לראות אחד את השני אך לא מסנוור כמו השמש הקופחת. נשענתי על הקיר, מתחמק מקרני השמש. עורי הבהיר זוהר כמו אותן פטריות ירוקות בהוקות שראינו שחלפנו ביערות. בעוד צבע עורם של העבדים אחרים בצבעי האדמה, גזעי העצים ועלי השלכת, עורי לבן כמו צבע עצמות חשופות. עיניי הרגישות מכוסות תמיד בפיסת בד. זזתי בחיפוש תנוחה נוחה יותר על אבני הקרקע. סביבי התיישבו שאר העבדים, ערבוביה של נשים וגברים משונה, מזקני העבדים לנערים, כולם נושאים עליי את עיניהם. רק כי הגתי את התוכנית. שעזרתי לאחת מאיתנו לברוח. הרמתי ידי אל כיסוי העיניים המטונף, מוריד אותו במשיכה, מגלה עיניים כחולות.
קול התנשפות המהמם לאורך כל התא, נע באוויר, נושא את קולו לעבר התאים האחרים. רבים מעבדים אחרים מעולם לא ראה את עיני, של העבד בהיר העור. ואילו שראו, ראו פעמים אחדות בלבד. השמועות על עיניי, יחד עם מהמראה המשונה שלי, עם העור הבהיר ושיערי לבן לחלוטין, תמיד היו נושא שיחה בין העבדים. הנחתי להם, בעגלות העבדים אין הרבה לעשות, זה מעסיק אותם ומשכיח מהם את כאב ואת הסורגים. בימים עיניי מכוסות ואלו בלילות, החושך המצמית לא איפשר לנו אפילו לראות פני אחר בתוך עגלת העבדים. אלו שישבו לצידי יכלו לראות ניצוצות של כחול רק בלילות של ירח מלא.
הם נעצו מבטים, יכולתי לראותם תחת ריסי הלבנות. הזזתי את עיני להביט בפעם הראשונה מאז זמן רב לעבר העבדים סביבי. עם כיסוי העיניים יכולתי לראות רק בקושי טשטוש של פנים, לרוב נזקקתי לעזרה מאדם אחר לנווט ובכדי ללכת.
קול מלמול מודאג עלה מהתאים אחרים. אלו שישבו בכניסה לתא, מיהרו להרגיע את שכניהם.
שקול המלמולים נרגע, פתחתי פי לדבר. "לפי המפה, אנחנו בקרוב נגיע ליעד בו יתבצע המכירה הפומבית" שלפתי מפה דקיקה מכיס חבוי התפור לצד כיסוי העיניים. "אנחנו כרגע אמורים להיות במרחק של יום וחצי מעיר הבירה לפי מה ששמענו מהשומרים, אם נעצור ליד פונדק דרכים אז זה יכול ידחה ליומיים או שלושה"
המפה עוברה מידו ליד אחרת עד לידה של אישה צעירה ישבה בדיוק מתחת לקרני השמש שהסתננו מהחלון הקטן, המפה הוגשה אלייה והיא פרסה אותה לרווחה. "נאמר לי שאנחנו נמצאים כרגע בכפר, עם הררים גבוהים במזרח ונהר שזורם במרכזו, בדקי במפה" אמרתי. קוראת המפה הניחה את המפה על גבו של נער אחר לקריאה קלה יותר. משרטטת בידה את המסלול שביצעו. האישה מיהרה לפנעח את המיקום המדויק שלהם על המפה.
"כאן" הצביעה על הכפר. מפנה את המפה לאחרים. הם הנהנו לעברה אך לא יכלו להבין את פירוש הדבר. היא היחידה שהייתה מסוגלת לפענח מפה, מה שהפוך אותה לבעלת ערך לתוכנית שלהם. היא המשיכה לשרטט קו ארוך על המפה. "אנחנו כאן, בכפר. לפי כמות הזמן שנסענו והעובדה שאנחנו יכולים לראות את היער אומרת שאנחנו נמצאים בצד הכי מערבי של הכפר, בשוליים שלו. בבית הנופש הנטוש של הרוזן המקומי" ידה שוטטה ממרכז הכפר לשוליים. "זה אומר שאנחנו נמצאים בקו ישיר לצד המערבי של עיר הבירה. נצטרך לעבור יער אם נלך בקו ישר. יממה שלמה ביער ועוד יומיים וחצי עד שנגיע לבירה. ואם נעקוף את היער, אני משערת שזה יעכב את הזמן בעוד שבוע וחצי" ענתה.
"אממ.באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהיער?" שאלתי. גבר מבוגר ענה. בן שלושים לפחות, גופו הרזה וכחוש היה במצב בריא ביחס לאחרים. הוא ישב לצידי הימיני ושימש לי כעינים ויד ימיני, פניתי להביט בו.
"לפי מה שראינו, כנראה במרחק של שעה הליכה" הוא מיהר להפנו את ראשו לעבר נערה צעירה, אינו רגיל להסתכל לתוך עיניי הבהירות, היא הנהנה בראשה לאישור.
"בדקתי במשקפת שלי, האדמה ישרה, רק כמה עצים כל כמה מטרים. היה קל יותר לשער את המרחק שעברנו" אמרה.
"אם כך, נוכל להמשיך את החלק השני של התוכנית רק שנכנס לעיר הבירה, בוודאי נגיע בלילה. כרגע נוכל רק להמתין ולנוח. אין דבר שנוכל לעשות כעת" אמרתי בקול רם נוכח האי נוחות הגלויה של העבדים. "לכו לישון, אזרו כוחות עד לכניסה לעיר הבירה. אנחנו נקבל יותר מזון ככל שמועד למכירה הפומבית יתקרב. נצלו זאת" סיימתי בזאת את ההתכנסות. אנשים המשיכו לדבר, דנים במה שנאמר. מעבירים את הדברים שנאמרו והנחיות החדשות שהתקבלו.
ירד הערב והנשים התקבצו לצד השמאלי של התא. הן ישבו סביב נר יחיד, מסדרות את שיערן של אחת לשנייה. הן שימנו את שיערן בעזרת מעט שמן צמחי שליקטו מעצים חולפים מהעגלה, וקלעו את שיערן לצמות שונות. מהמהות במהקלה שיר ערש. הגברים התקבצו לקבוצה משלהם, שקטים ומעורערים, מדברים רק בלחישות מודאגות.
הרמתי את ראשי להביט באור הירח המסתנן מהחלון. הלילה הוא חברי. בשעות היום השמש היא סבלי, עורי נשרף תחת קרנותיי, עיניי חלשות נגד אורה. בלילות כאלה, שהירח מלא ובהיר, אני מרגיש חי. אור הירח מלטף את עורי והרוח קרירה מרפא את עורי הצרוב. אני פוקח את עיניי ומביט סביבי, בנוף שאיני יכול לחזות שזורחת השמש. הכול טבול באור ירח כסוף. סביבי נשמעים רק קולות המלמולים השקטים של העבדים אחרים וקולות היער.
קולות המלמולים נהפכים בהדרגתיות לנשימות עמוקות. איש לא היה ער מלבדי. העברתי את מבטי לעבר העבדים אחרים, חורט בראשי את גופם הרזה, את מראה פניהם הישנות. רשרוש מגפיים נשמע מאחורי. מכיוון הדלת. הוא פסע מעט, נעצר, ואז המשיך. מתקרב עוד ועוד עד לתאי. לא טרחתי לסבוב את גבי לעבר דלת התא. חשתי את משב הרוח הקריר על גבי שהוא התקרב אליי. נשמתי עמוק וסובבתי את ראשי לעבר לשומר. הרמתי את מבטי לפגוש את עיניו המופתעות של השומר. הטתי את ראש, מניח לצמותיי ליפול הצידה.
"מדוע אתה פה?" לחשתי. הוא לא ענה. הוא התכופף לעברי, נעתי אחורה במהירות. הוא קפא במקומו. הפחד חלחל ושלט על גופי, חשתי צמרמורת של בהלה נוטפת מעמוד השדרה שלי. סובבתי את גופי לכיוונו, רק במעט. לא הייתי מעוניין להראות לו שנבהלתי. הוא החל לנוע, הפעם באיטיות. קיללתי את עצמי בלבי. המשכתי להחזיק את מבטו בעיניי. הוא ניסה להסתיר את הפתעתו, זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ללא כיסוי העיניים. על ברכיו, הוא הכניס דרך הסורגים פיסת קלף. בלי להשמיע רחש החלקתי אותה לבד סביב מותני, עיניו עקבו אחריי ידי. מצמצתי עליו. באיטיות. ידו חמקה בין הסורגים, נחה על לחיי. השפלתי את מבטי, בידיעה שריסיי הארוכות נותנות לעיניי מראה נוגה. אחותי תמיד נהגה לצחקק על ריסיי שהיו ארוכות יותר מריסיי נערות. השתמשתי בהן כעת. הוא החליק באיטיות את אגדול על צדי שפתיי, מרפרפות על השפה התחתונה. עורי הרגיש קליל יותר שהוא הסיר את ידו. "בקרוב" לחש, קולו עמוק. הנהנתי. הוא התרומם באיטיות, מבטו חלקלק על גופי ואז עזב את תאי העבדים. ששמעתי את חריקת הדלת, שחררתי את הנשימה שאחזתי בריאותי. נשימות עמוקות. קול רשרוש קל נשמע מכיוון ימין. שמעתי את יד ימיני התרומם. לא הבטתי בו. שיזפתי את עיניי באור הירח שנפל על הרצפה. שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, נעצר ואז משחרר אותה במרות רוח.
"אין לי ברירה, זאת הדרך היחידה" עניתי לשאלה שלא נשאלה בקול רם. "זה סיכון גבוה, אני בטוח שיש משהו אחר, איזו דרך אחרת שלא מצריכה ממך לעשות את... את זה" ענה.
"זה כל מה שיש לנו כרגע. במשך שנים קראו לי ריקונו, שד. מי ידע כי קללתי תהפך לברכה?" השבתי.
"חזר לישון, עלינו לצבור כוחות, בקרוב נכנס לעגלות אטומות, נשתמש בזה לטובתנו." סובבתי את ראשי לעברו. מבטו היה מלא כאב, חסר אונים כנגד טענותיי. הוא ידע שהאמת בידיי, שזאת הדרך הכי טובה, אך המשיך לנסות להתווכח.
"מה אם הוא יסרב לשחרר אותך? הוא עלול לכעוס שיגלה מה עשינו, אתה תהיה בסכנה ולא תוכל לההשתלב בנינו." חייכתי עליו, על טוב ליבו ועל דאגתו עליי.
"אם כך אני, הריקונו, יחשב לגיבור, לא כך?" השבתי במתיקות. הוא הביט בי במבט חסר מנוח. מובס, הוא סובב את גופו ונשכב שגבו מופנה עליי. הבטתי על אור הירח המלא. הוא גבוה בשמיים, חצות הלילה.
עליי לישון. נשכבתי שפני משקיפות על הלבנה. בשקט הלילה, מחשבותיי נדדו לאחותי. לפני שני מחזור ירחים הצלחתי לעזור לה לברוח. זכרתי את מראה גופה הרזה מחליק בין הסורגים, את האופן שהיא התגלגלה במהירות מתחת לדוכן הנטוש, את צללית גופה מתאחדת עם צללי הלילה של פסטיבל. קיוויתי שהיא כבר בארמון, שלחתי אותה עם החותמת, אין ספק שהיא הצליחה, היא חזקה ועקשנית מכדי למות. הרגעתי את ליבי.
סגרתי את עיניי שפני הלבנה המחייכות הן הדבר האחרון שאני חוזה, לפני שאני מוצא את עצמי במכירה פומבית בשוק עממי, צופה באנשי נמכרים.
שהוברחנו על הבית, הצלחנו במסווה של עייפות לקרוס על האדמה ובתוך הכאוס להתחלק לקבוצות. לאור המהומה לא שמו לב השומרים שבאופן אסטרטגי נענו בקבוצות רופפות, כך שכנסנו לתאים לפי קבוצות שתיאמנו מראש.
בסוף המסדרון, בתא אחד התכנסנו לתכנן בנינו. זהו התא החשוך ביותר, רק חלון קטן וגבוה מהווה מעט אור, בהיר מספיק כדי לאפשר לנו לראות אחד את השני אך לא מסנוור כמו השמש הקופחת. נשענתי על הקיר, מתחמק מקרני השמש. עורי הבהיר זוהר כמו אותן פטריות ירוקות בהוקות שראינו שחלפנו ביערות. בעוד צבע עורם של העבדים אחרים בצבעי האדמה, גזעי העצים ועלי השלכת, עורי לבן כמו צבע עצמות חשופות. עיניי הרגישות מכוסות תמיד בפיסת בד. זזתי בחיפוש תנוחה נוחה יותר על אבני הקרקע. סביבי התיישבו שאר העבדים, ערבוביה של נשים וגברים משונה, מזקני העבדים לנערים, כולם נושאים עליי את עיניהם. רק כי הגתי את התוכנית. שעזרתי לאחת מאיתנו לברוח. הרמתי ידי אל כיסוי העיניים המטונף, מוריד אותו במשיכה, מגלה עיניים כחולות.
קול התנשפות המהמם לאורך כל התא, נע באוויר, נושא את קולו לעבר התאים האחרים. רבים מעבדים אחרים מעולם לא ראה את עיני, של העבד בהיר העור. ואילו שראו, ראו פעמים אחדות בלבד. השמועות על עיניי, יחד עם מהמראה המשונה שלי, עם העור הבהיר ושיערי לבן לחלוטין, תמיד היו נושא שיחה בין העבדים. הנחתי להם, בעגלות העבדים אין הרבה לעשות, זה מעסיק אותם ומשכיח מהם את כאב ואת הסורגים. בימים עיניי מכוסות ואלו בלילות, החושך המצמית לא איפשר לנו אפילו לראות פני אחר בתוך עגלת העבדים. אלו שישבו לצידי יכלו לראות ניצוצות של כחול רק בלילות של ירח מלא.
הם נעצו מבטים, יכולתי לראותם תחת ריסי הלבנות. הזזתי את עיני להביט בפעם הראשונה מאז זמן רב לעבר העבדים סביבי. עם כיסוי העיניים יכולתי לראות רק בקושי טשטוש של פנים, לרוב נזקקתי לעזרה מאדם אחר לנווט ובכדי ללכת.
קול מלמול מודאג עלה מהתאים אחרים. אלו שישבו בכניסה לתא, מיהרו להרגיע את שכניהם.
שקול המלמולים נרגע, פתחתי פי לדבר. "לפי המפה, אנחנו בקרוב נגיע ליעד בו יתבצע המכירה הפומבית" שלפתי מפה דקיקה מכיס חבוי התפור לצד כיסוי העיניים. "אנחנו כרגע אמורים להיות במרחק של יום וחצי מעיר הבירה לפי מה ששמענו מהשומרים, אם נעצור ליד פונדק דרכים אז זה יכול ידחה ליומיים או שלושה"
המפה עוברה מידו ליד אחרת עד לידה של אישה צעירה ישבה בדיוק מתחת לקרני השמש שהסתננו מהחלון הקטן, המפה הוגשה אלייה והיא פרסה אותה לרווחה. "נאמר לי שאנחנו נמצאים כרגע בכפר, עם הררים גבוהים במזרח ונהר שזורם במרכזו, בדקי במפה" אמרתי. קוראת המפה הניחה את המפה על גבו של נער אחר לקריאה קלה יותר. משרטטת בידה את המסלול שביצעו. האישה מיהרה לפנעח את המיקום המדויק שלהם על המפה.
"כאן" הצביעה על הכפר. מפנה את המפה לאחרים. הם הנהנו לעברה אך לא יכלו להבין את פירוש הדבר. היא היחידה שהייתה מסוגלת לפענח מפה, מה שהפוך אותה לבעלת ערך לתוכנית שלהם. היא המשיכה לשרטט קו ארוך על המפה. "אנחנו כאן, בכפר. לפי כמות הזמן שנסענו והעובדה שאנחנו יכולים לראות את היער אומרת שאנחנו נמצאים בצד הכי מערבי של הכפר, בשוליים שלו. בבית הנופש הנטוש של הרוזן המקומי" ידה שוטטה ממרכז הכפר לשוליים. "זה אומר שאנחנו נמצאים בקו ישיר לצד המערבי של עיר הבירה. נצטרך לעבור יער אם נלך בקו ישר. יממה שלמה ביער ועוד יומיים וחצי עד שנגיע לבירה. ואם נעקוף את היער, אני משערת שזה יעכב את הזמן בעוד שבוע וחצי" ענתה.
"אממ.באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהיער?" שאלתי. גבר מבוגר ענה. בן שלושים לפחות, גופו הרזה וכחוש היה במצב בריא ביחס לאחרים. הוא ישב לצידי הימיני ושימש לי כעינים ויד ימיני, פניתי להביט בו.
"לפי מה שראינו, כנראה במרחק של שעה הליכה" הוא מיהר להפנו את ראשו לעבר נערה צעירה, אינו רגיל להסתכל לתוך עיניי הבהירות, היא הנהנה בראשה לאישור.
"בדקתי במשקפת שלי, האדמה ישרה, רק כמה עצים כל כמה מטרים. היה קל יותר לשער את המרחק שעברנו" אמרה.
"אם כך, נוכל להמשיך את החלק השני של התוכנית רק שנכנס לעיר הבירה, בוודאי נגיע בלילה. כרגע נוכל רק להמתין ולנוח. אין דבר שנוכל לעשות כעת" אמרתי בקול רם נוכח האי נוחות הגלויה של העבדים. "לכו לישון, אזרו כוחות עד לכניסה לעיר הבירה. אנחנו נקבל יותר מזון ככל שמועד למכירה הפומבית יתקרב. נצלו זאת" סיימתי בזאת את ההתכנסות. אנשים המשיכו לדבר, דנים במה שנאמר. מעבירים את הדברים שנאמרו והנחיות החדשות שהתקבלו.
ירד הערב והנשים התקבצו לצד השמאלי של התא. הן ישבו סביב נר יחיד, מסדרות את שיערן של אחת לשנייה. הן שימנו את שיערן בעזרת מעט שמן צמחי שליקטו מעצים חולפים מהעגלה, וקלעו את שיערן לצמות שונות. מהמהות במהקלה שיר ערש. הגברים התקבצו לקבוצה משלהם, שקטים ומעורערים, מדברים רק בלחישות מודאגות.
הרמתי את ראשי להביט באור הירח המסתנן מהחלון. הלילה הוא חברי. בשעות היום השמש היא סבלי, עורי נשרף תחת קרנותיי, עיניי חלשות נגד אורה. בלילות כאלה, שהירח מלא ובהיר, אני מרגיש חי. אור הירח מלטף את עורי והרוח קרירה מרפא את עורי הצרוב. אני פוקח את עיניי ומביט סביבי, בנוף שאיני יכול לחזות שזורחת השמש. הכול טבול באור ירח כסוף. סביבי נשמעים רק קולות המלמולים השקטים של העבדים אחרים וקולות היער.
קולות המלמולים נהפכים בהדרגתיות לנשימות עמוקות. איש לא היה ער מלבדי. העברתי את מבטי לעבר העבדים אחרים, חורט בראשי את גופם הרזה, את מראה פניהם הישנות. רשרוש מגפיים נשמע מאחורי. מכיוון הדלת. הוא פסע מעט, נעצר, ואז המשיך. מתקרב עוד ועוד עד לתאי. לא טרחתי לסבוב את גבי לעבר דלת התא. חשתי את משב הרוח הקריר על גבי שהוא התקרב אליי. נשמתי עמוק וסובבתי את ראשי לעבר לשומר. הרמתי את מבטי לפגוש את עיניו המופתעות של השומר. הטתי את ראש, מניח לצמותיי ליפול הצידה.
"מדוע אתה פה?" לחשתי. הוא לא ענה. הוא התכופף לעברי, נעתי אחורה במהירות. הוא קפא במקומו. הפחד חלחל ושלט על גופי, חשתי צמרמורת של בהלה נוטפת מעמוד השדרה שלי. סובבתי את גופי לכיוונו, רק במעט. לא הייתי מעוניין להראות לו שנבהלתי. הוא החל לנוע, הפעם באיטיות. קיללתי את עצמי בלבי. המשכתי להחזיק את מבטו בעיניי. הוא ניסה להסתיר את הפתעתו, זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ללא כיסוי העיניים. על ברכיו, הוא הכניס דרך הסורגים פיסת קלף. בלי להשמיע רחש החלקתי אותה לבד סביב מותני, עיניו עקבו אחריי ידי. מצמצתי עליו. באיטיות. ידו חמקה בין הסורגים, נחה על לחיי. השפלתי את מבטי, בידיעה שריסיי הארוכות נותנות לעיניי מראה נוגה. אחותי תמיד נהגה לצחקק על ריסיי שהיו ארוכות יותר מריסיי נערות. השתמשתי בהן כעת. הוא החליק באיטיות את אגדול על צדי שפתיי, מרפרפות על השפה התחתונה. עורי הרגיש קליל יותר שהוא הסיר את ידו. "בקרוב" לחש, קולו עמוק. הנהנתי. הוא התרומם באיטיות, מבטו חלקלק על גופי ואז עזב את תאי העבדים. ששמעתי את חריקת הדלת, שחררתי את הנשימה שאחזתי בריאותי. נשימות עמוקות. קול רשרוש קל נשמע מכיוון ימין. שמעתי את יד ימיני התרומם. לא הבטתי בו. שיזפתי את עיניי באור הירח שנפל על הרצפה. שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, נעצר ואז משחרר אותה במרות רוח.
"אין לי ברירה, זאת הדרך היחידה" עניתי לשאלה שלא נשאלה בקול רם. "זה סיכון גבוה, אני בטוח שיש משהו אחר, איזו דרך אחרת שלא מצריכה ממך לעשות את... את זה" ענה.
"זה כל מה שיש לנו כרגע. במשך שנים קראו לי ריקונו, שד. מי ידע כי קללתי תהפך לברכה?" השבתי.
"חזר לישון, עלינו לצבור כוחות, בקרוב נכנס לעגלות אטומות, נשתמש בזה לטובתנו." סובבתי את ראשי לעברו. מבטו היה מלא כאב, חסר אונים כנגד טענותיי. הוא ידע שהאמת בידיי, שזאת הדרך הכי טובה, אך המשיך לנסות להתווכח.
"מה אם הוא יסרב לשחרר אותך? הוא עלול לכעוס שיגלה מה עשינו, אתה תהיה בסכנה ולא תוכל לההשתלב בנינו." חייכתי עליו, על טוב ליבו ועל דאגתו עליי.
"אם כך אני, הריקונו, יחשב לגיבור, לא כך?" השבתי במתיקות. הוא הביט בי במבט חסר מנוח. מובס, הוא סובב את גופו ונשכב שגבו מופנה עליי. הבטתי על אור הירח המלא. הוא גבוה בשמיים, חצות הלילה.
עליי לישון. נשכבתי שפני משקיפות על הלבנה. בשקט הלילה, מחשבותיי נדדו לאחותי. לפני שני מחזור ירחים הצלחתי לעזור לה לברוח. זכרתי את מראה גופה הרזה מחליק בין הסורגים, את האופן שהיא התגלגלה במהירות מתחת לדוכן הנטוש, את צללית גופה מתאחדת עם צללי הלילה של פסטיבל. קיוויתי שהיא כבר בארמון, שלחתי אותה עם החותמת, אין ספק שהיא הצליחה, היא חזקה ועקשנית מכדי למות. הרגעתי את ליבי.
סגרתי את עיניי שפני הלבנה המחייכות הן הדבר האחרון שאני חוזה, לפני שאני מוצא את עצמי במכירה פומבית בשוק עממי, צופה באנשי נמכרים.