יותר מכל זהו ספר שירה. ועל כן מוזר שאהבתי את הספר הזה, כי לרוב איני אוהב ספרי שירה. הספר הנו צמד נובלות, שהמשותף לשתיהן הנו אופן הגשת הסיפור – דמות אחת מספרת את סיפורה לדמות אחרת, והתהליך העמוק והעדין שעובר הן על מגיש הסיפור והן על המקבל. בנובלה הראשונה, "אטרוף" – גבר מיוסר שאשתו מנהלת רומאן לא ממש סודי, משתף את גיסתו באובססיביות החולנית שלו לגבי יחסיה של אשתו עם הגבר הזר. על אף החולניות שבדבר, יש כאן גם תמימות ויופי. בשנייה – "בגוף אני מבינה" – בת סוררת קוראת לאמה שעל ערש דווי ספר שכתבה אודותיה, יותר נכון – אודות תקופה מסוימת מאוד בחייה. שתי הנובלות כתובות בשפה אינטימית מאוד, יצרית, שלעתים גורמת לקורא לסמוק ולהאדים ולחוש כאילו נחשף לדבר מה חשאי שלא היה אמור להיחשף אליו. הכתיבה שונה מזו של ספרים עלילתיים רגילים, והיא מפלרטטת עם סגנונות כתיבה שירתיים ופואטיים. תחושתי בעת קריאת הספר העדין והרגיש הזה הייתה מענגת מאוד. הכתיבה מהפנטת ומתסכלת כאחת. דוד גרוסמן מתגלה כאן כאמן של מלים, שיכול להשתמש בהן לא רק לצורך העברת סיפור ועלילה כפי שהם, בצורתם הגולמית, אלא גם לפסל אותם ולעשות מהם משהו שהוא מעבר לנקרא, כמו ציור שמורכב ממלים. ספר פנטסטי שלוקח אל תוך תהומות של עצב וכאב וגם יופי.

לאחרונה נקלעתי למצב רוח פסימי ואף דיכאוני. קורה לי מדי פעם. בזמנים כאלה טוב לו לאדם לקרוא משהו שמרחיב את האופקים, שמראה שיש לעולם עוד תקווה. הספר הקטן הזה הוא דוגמא לכך. אפשר לבחון אותו ולתאר אותו מכמה נקודות השקפה, שכן ספרים, כמו כתמי רורשאך, ייראו שונה בעיני הקורא האינדיבידואלי. בעיניי, הספר טומן בחובו מוסר השכל חיובי ואופטימי עבור המין האנושי. זהו ספר מדע בדיוני. העלילה מתרחשת בתוך חללית עצומת ממדים, שנשלחה בעבר הרחוק למשימת חקר בחלל ומאז עברו הימים. דורות התחלפו והרבה מים זרמו מתחת לגשר. בחללית, צאצאיהם של צאצאיהם של צאצאיהם של החללאים הוותיקים, כבר אינם יודעים את מטרת המסע שלהם. הם נולדו לתוך עולם שכולו קירות מתכת, דלתות אוטומטיות, ברזים שכשפותחים אותם יש מים, תאורה מלאכותית שמתוכנתת לאשמורת יום ואשמורת לילה, ובטוחים שכך צריך להיראות העולם. הם אינם יודעים שהם בחללית ואינם יודעים דבר וחצי דבר על העולם האנושי ועל היקום. החברה שמתפתחת ביניהם היא חברה שבטית, עם דת מוזרה. הם ניזונים מצאצאיהם של בעלי חיים וצמחים שנלקחו במקור בחללית ומאז התרבו בה. מה שמניע את הסיפור הוא איש דת בעל חזון, שחושב שיש יותר לעולם ממה שנראה לעין. אף על פי שהוא נתפס כהוזה על ידי חלק מהאנשים, הוא מצליח לסחוף אחריו קבוצה שיוצאת יחד עמו לבחון את האמת. במובן מסוים זהו ספר של מחפשים. הוא מהווה מטאפורה לאותם אנשים, כמוני, שסובלים מדי פעם מדכדוך הולך ובא, ומחפשים את משמעות החיים והאם מה שנגלה לעין הוא כל מה שיש ותו לא, או שישנם דברים נסתרים ועמוקים יותר. הספר אינו ארוך והוא די ממוקד. אני ממליץ.

חג הפסח הבא עלינו לטובה הנו אחד משלושת הרגלים, ובו על פי המסורת נערכה עלייה לרגל לירושלים. וזוהי דרכי המתוחכמת לפתוח את הביקורת אודות הספר "היפריון". מדע בדיוני מתעסק בדרך כלל בהתפתחות טכנולוגית מעניינת, כזו שמשנה את המציאות האנושית ואף גורמת לשאלות מוסריות חדשות שעד להיווצרותה לא נדרשו בני אדם לעסוק בהן. אך בנוסף, ישנם גם ספרי מד"ב אשר בוחרים להתמקד בדת ובתיאולוגיה, ולחקור כיצד שינויים והתפתחויות בתחום הדתי, בשילוב עם טכנולוגיה עתידנית, ישפיעו על האנושות. כזה הוא הספר הזה. העלילה, המורכבת מאוד, מתרחשת בתוך עולם בדיוני שבו האנושות נטשה את כדור הארץ, והיא מתפרשת על פני עשרות פלנטות. חלקן עובדו בידי האנושות כך שיתאימו לצרכיה וייעשו דומים, פחות או יותר, לתנאים בכדור הארץ, בעוד שאחרים העדיפו להותיר את העולמות כפי שהם ולהתאים את גופם ואת הטכנולוגיה שלהם לתנאים החדשים. בני האדם נחלקים לשני מחנות - אלו שמנסים לשמר את התנאים הארציים, לעומת אלה שמוכנים להשתנות (מכונים בספר "מנושלים") ומלחמה ניטשת בין השניים. אחד העולמות שהותאמו ועובדו לתנאים אנושיים וארציים הנו פלנטה בשם היפריון, שולית למדי, בה התיישבה קומונה גדולה של אמנים, מונהגת בידי מלך הזוי. בהיפריון מתרחשת תופעה מוזרה מאוד - יצור אימתני ומוזר, בעל צורה אנושית אך עשוי מתכת וסבך קוצני, מופיע בפתאומיות במקומות שונים ברחבי העולם הזה וקוטל את קורבנותיו. הוא נוהג לשפד אותם על עץ דוקרני ועל כן זוכה לכינוי "שרייק" (ציפור שניזונה מחרקים ומשפדת אותם על זרדי עץ לפני שהיא ניזונה מהם). היצור האימתני והמוזר זוכה לפולחן שלם מצד בני האדם אשר רואים בו אל וסוגדים לו, מקימים לכבודו כנסייה שחורגת מתחום היפריון ומקימה שלוחות בכל רחבי היקום, ואף פותחים במנהג של עלייה לרגל אליו - בכל שנה עולים אליו שישה אנשים, ולפי המסורת, הוא קוטל באכזריות חמישה מהם ומגשים את משאלתו של השישי. הציר עליו נע הסיפור הנו עלייה לרגל שכזו, שישה גיבורים, כל אחד מרקע אחר, סיפור חיים שונה ואף דת ולאום שונים, ומסעם אל עבר השרייק. הם מגוללים זה בפני זה את סיפורי חייהם וכך בנוי הספר, על שש נובלות שכל אחת יכולה להתקיים בזכות עצמה. קסמו של הספר הוא במורכבות שלו - עולם בדיוני אינסופי ומפורט לפרטי פרטים, עם התייחסות נרחבת לנושאים דתיים ותיאולוגיים. ששת הסיפורים חולקים אמנם מכנה משותף ברור - כולם מובילים אל העלייה לרגל אל השרייק וכולם כוללים אלמנטים רבים של מדע בדיוני ופנטסיה, אבל כל אחד מהם מייצג תת ז'אנר בתוך הספרות המד"בית - מדע בדיוני מלחמתי, פנטסיה, סייברפאנק, פנטסיה רומנטית ועוד. הספר הנו הראשון מתוך סדרה של ארבעה. מומלץ בעיקר לחובבי מד"ב, כמו גם לקוראים המחפשים חוויה ספרותית לא שגרתית. עוד 3 ספרי מדע בדיוני העוסקים בשאלות דתיות ותיאולוגיות: חולית - פרנק הרברט אקסלרנדו - צ'רלס סטרוס העמדה - סטיבן קינג

עוני זה לא לאכול כמה ימים ברציפות. עוני זה לשפשף שום על פרוסת לחם, כי ככה הבטן חשה מלאה יותר. עוני זה לבהות בריר של עצמך, שמזכיר לך את הנוזל הסמיך שהחילזון משאיר אחריו. עוני זה לעבוד כמו חמור בשביל כמה פרוטות. עוני זה למשכן את כל מה שיש לך. עוני זה להבין שהעולם מחולק למעמדות, והחזקים תמיד ינצלו את החלשים. עוני זה לוותר על הכבוד העצמי שלך. כמה אני שמח שאני אינני עני. אמנם גם עשיר אני לא, אלא חלק ממעמד הביניים השחוק והעייף. ג'ורג' אורוול ידוע בעיקר בזכות הקלאסיקות "1984" ו"חוות החיות". אז הנה עוד ספר, שהוא מעין יומן אישי על חוויותיו כעני מרוד ומסכן בפריז ובלונדון. מלבד תובנות בודדות בסגנון של "העוני משחרר אותך מדאגות היומיום", הספר הוא די בנאלי ולא מחדש הרבה. אמנם נכתב בתחילת המאה העשרים, אבל כנראה שגם אז וגם היום היו עניים וגם תמיד היה מי שינצל אותם. כנראה שגם יהיו עניים בעתיד ואנחנו נמשיך לנצל אותם, וחזונו של מרקס בדבר נפילת בעלי ההון עוד רחוק מלהתממש. השורה התחתונה והבלתי נמנעת היא שעוני זה חרא. ובזה הסופר לא מחדש כלום. בקיצור – ספר קטן מאת סופר גדול, תחנה בתחילת הקריירה שלו, כאשר בהמשך הוא יוציא ספרים הרבה יותר טובים ובהם יבטא את רעיונותיו באופן יותר משכנע – אם לא קראתם את "1984", אז בבקשה לרוץ ולעשות זאת. הערה לסיום: הספר משובץ בהערות אנטישמיות לא מעטות, מעצבנות מאוד, שככל הנראה משקפות את הלך הרוח הנוראי ששרר באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאוד התאכזבתי לגלות את הדעות הללו אצל הסופר שנחשב לאחד מהמוערכים.

לפעמים נראה לי שאני מכור לטכנולוגיה. אחד מהתענוגות של העידן הנוכחי הוא לפרסם איזה קשקוש ברשת ולקבל עליו לייקים, ולהיות חלק מקהילה וירטואלית. בספר הנוכחי, המחבר (שהוא כנראה פריק רציני מאוד של טכנולוגיה) לוקח את זה עשרה צעדים קדימה, אם לא עשרים – אפשר להעלות לרשת תודעות של בעלי חיים, וחתולים וחיות ים מסכנים מנסים למצוא את עצמם בין ים של אתרים ופרסומות למשחת שיניים. ניתן לקבל תגובות מהרשת ישירות אל קליפת המוח, בכל זמן ובכל מקום. העלילה מאוד מורכבת, מלאה בשטיקים טכנולוגיים ותיאוריות קונספירציה, ועוקבת אחרי שושלת של שלושה דורות, במשפחה שמכורה לאמצעי הטכנולוגיה בעידן שבו הטכנולוגיה היא בעצם הכול. הספר בנוי כסדרת סיפורים קצרים, שממשיכים זה את זה. הסיפור הראשון – "לובסטרים", הוא פנטסטי בעיני. אני פשוט מת על מדע בדיוני, וכמה שהוא יותר מוזר ופרברטי כן ייטב. ככה שהסיפור הזה עונה על צרכיי היטב. בהמשך לדעתי הספר מתדרדר מעט. המדע הבדיוני נתון בתקופתנו במשבר – ספרים שהיו פעם קלאסיקות הם היום מיושנים מאוד – קצת מגוחך לקרוא ספר של אסימוב שמתרחש באיזו ספינת חלל, כאשר האינטרנט לא הומצא, המחשב מדבר עם בני האדם בעזרת פלטי נייר ואין בכלל מכשירים ניידים. לכן "אקסלרנדו" הוא ניסיון מעניין להשיב את הז'אנר לחיים. הפעם האינטרנט מככב, ובגדול. הבעיה היא שזהו מוצר קצת קשה לבליעה – עמוס בדמויות, וכן גדוש בפרטי מידע ותיאוריות מתחומים שונים (כלכלה, היסטוריה, תיאולוגיה) עד כדי כך שבשלב מסוים כבר קשה לעקוב. אני, שסובל מהפרעת קשב וריכוז (לא מאובחנת) מסתדר עם העניין הזה, אבל מי שאוהב ספר מסודר וסולידי יחווה תסכול רב. בכל אופן, ניסיון מעניין להחיות את המד"ב. ללא ספק ספר מגניב ביותר, אבל בעיקר למי שאוהב להתנסות בדברים חדשים.

עוני זה לא לאכול כמה ימים ברציפות. עוני זה לשפשף שום על פרוסת לחם, כי ככה הבטן חשה מלאה יותר. עוני זה לבהות בריר של עצמך, שמזכיר לך את הנוזל הסמיך שהחילזון משאיר אחריו. עוני זה לעבוד כמו חמור בשביל כמה פרוטות. עוני זה למשכן את כל מה שיש לך. עוני זה להבין שהעולם מחולק למעמדות, והחזקים תמיד ינצלו את החלשים. עוני זה לוותר על הכבוד העצמי שלך. כמה אני שמח שאני אינני עני. אמנם גם עשיר אני לא, אלא חלק ממעמד הביניים השחוק והעייף. ג'ורג' אורוול ידוע בעיקר בזכות הקלאסיקות "1984" ו"חוות החיות". אז הנה עוד ספר, שהוא מעין יומן אישי על חוויותיו כעני מרוד ומסכן בפריז ובלונדון. מלבד תובנות בודדות בסגנון של "העוני משחרר אותך מדאגות היומיום", הספר הוא די בנאלי ולא מחדש הרבה. אמנם נכתב בתחילת המאה העשרים, אבל כנראה שגם אז וגם היום היו עניים וגם תמיד היה מי שינצל אותם. כנראה שגם יהיו עניים בעתיד ואנחנו נמשיך לנצל אותם, וחזונו של מרקס בדבר נפילת בעלי ההון עוד רחוק מלהתממש. השורה התחתונה והבלתי נמנעת היא שעוני זה חרא. ובזה הסופר לא מחדש כלום. בקיצור – ספר קטן מאת סופר גדול, תחנה בתחילת הקריירה שלו, כאשר בהמשך הוא יוציא ספרים הרבה יותר טובים ובהם יבטא את רעיונותיו באופן יותר משכנע – אם לא קראתם את "1984", אז בבקשה לרוץ ולעשות זאת. הערה לסיום: הספר משובץ בהערות אנטישמיות לא מעטות, מעצבנות מאוד, שככל הנראה משקפות את הלך הרוח הנוראי ששרר באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאוד התאכזבתי לגלות את הדעות הללו אצל הסופר שנחשב לאחד מהמוערכים.