“אני לא יודע אם סטיבן קינג הרגיש בכך או לא, אבל כשבאחד העמודים הדמות הראשית מכריזה: "זה סיפור מה-זה-דפוק!" כלפי סיפור חייה של דמות אחרת, ייתכן שזה נועד לומר משהו גם על הספר עצמו. מעין מחבר מובלע אירוני, אם תרצו. כי מכל ספריו של סטיבן קינג, זה אולי הספר הדפוק ביותר, ישר ולעניין. קראתי בערך 37 ספרים של סטיבן קינג, ואני מקווה שכבר סיגלתי לעצמי את היכולת להריח מתי מדובר ביצירת מופת של פעם בדור, ומתי מדובר בפלופ רציני.
אני לא מאשים את קינג, באמת שלא. הוא ניסה לעשות משהו מאד מסובך: לנסות להנגיש לקורא איך מרגישה חוויה טלפתית שמשותפת לשני משתתפים, כשחלק לא מבוטל מהעלילה מתרחש למעשה במוחותיהם של השניים. מין ניסיון נמהר לתאר פיצול אישיות. בפועל, יצא משהו שהוא בין להטוטנות מביכה שגוררת בחילה אמיתית מצד הקורא (רגע, זו אברה עכשיו? או שזה דן? זה דן, או שזה אברה? עד שבאיזשהו שלב, בעיקר לקראת סוף הספר המטורף, זה נהיה ממש מתיש), לבין עלילה נדושה ומעייפת, רוויות קלישאות ומפלצות בע"מ. כשאני הולך לקרוא את קינג, אני רוצה שהוא יביא אותי אל הפחד העמוק והטהור ביותר שיש (שרוט שכמותי), כפי שעשה ב'בית כברות לחיות שעשועים' וב'זה', משהו שהוא אפל באופן קוסמי, שנובע מהתהומות העמוקים ביותר של הקיום. אבל לא באתי בשביל איזה אפקטים של סרט הוליוודי זול! (כפי שרוב ספריו הטובים הפכו להיות אי-שם בשנות השמונים והתשעים, מלבד אולי 'הניצוץ', שהצליח לתרגם באופן לא רע את האימה שבתוך הספר).
סטיבן קינג הוא סופר שמסוגל להעניק משהו אחר ויוצא-דופן לקורא, וחבל על דמזדקנין ולא משתכחין...”
