רחוב תרנגול הזהב, פריז, שבע בבוקר. צעקות זעם חנוקות מהרחוב. מדאם מוֹנְס, בעלת בית המלון הקטן שמול המלון שלי, עומדת על המדרכה ופונה אל דיירת אחת בקומה השלישית. רגליה היחפות תחובות בתוך קבקבי עץ, ושערה האפור מתנופף ברוח.
מדאם מונס: "Sacrée Salope! כמה פעמים אמרתי לך לא למעוך פשפשים על הטַפֶּט? חושבת שקנית את המלון, הה? למה את לא יכולה לזרוק אותם החוצה מהחלון כמו כולם? Espèce de traînée!" האישה בקומה השלישית: "Va donc, eh! vieille vache!" מיד קמה מקהלה רבגונית שלמה של צעקות, חלונות נפתחים בתנופה מכל עבר, וחצי הרחוב מצטרף למריבה. כעבור עשר דקות הם משתתקים בבת אחת, כשיחידה של פרשים עוברת ברחוב, והכול חדלים לצעוק ומסתכלים בהם. אני מצייר את התמונה הזאת רק כדי להעביר משהו מרוחו של רחוב תרנגול הזהב. לא שמריבות היו הדבר היחיד שקרה שם – ובכל זאת, לעתים רחוקות עברנו את הבוקר בלי התפרצות אחת לפחות כגון זו. מריבות, וקריאותיהם הנוגות של רוכלים ברחוב, וצעקותיהם של ילדים הרודפים אחרי קליפות תפוז על אבני המרצפת, ובלילה שירה קולנית והסירחון החמוץ שנדף מעגלות האשפה, אלה יצרו את האווירה ברחוב. הרחוב היה צר מאוד – נקיק של בניינים גבוהים מוכי צרעת הנטויים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בעיצומה של קריסה. כל הבניינים היו בתי מלון שהיו מלאים דיירים עד אפס מקום, רובם פולנים, ערבים ואיטלקים. בקומות הקרקע היו ברים זעירים שיכולת לשתות בהם לשוכרה תמורת סכום שווה ערך לשילינג אחד. בשבת בלילה היו כשליש מהגברים ברובע שתויים. תגרות פרצו בגלל נשים, והפועלים הערבים שהתגוררו במלונות הזולים ביותר ניהלו סכסוכי חמולות מסתוריים ונלחמו זה בזה בכיסאות ולפעמים באקדחים. בלילה לא היו השוטרים עוברים ברחוב אלא בזוגות. זה היה מקום פרוע ורעשני למדי. אבל בתוך ההמולה והזוהמה חיו להם חנוונים צרפתים רגילים ומהוגנים, ואופים, וכובסות וכיוצא באלה, מסוגרים בדל"ת אמותיהם ומצרפים בשקט פרוטה לפרוטה. זו היתה שכונת עוני פריזאית טיפוסית. בית המלון שלי, שנקרא "מלון שלושת הדרורים", היה מאורה צפופה, רעועה ואפלולית של חמש קומות, מחולקת במחיצות עץ לארבעים חדרים. החדרים היו קטנים ומזוהמים ללא תקנה, כי לא היתה שם משרתת, ולמדאם פ', ה"פַּטרונית", לא היה זמן לעבודות ניקיון. הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים חיפו אותם בשכבה אחר שכבה של נייר ורוד, וזה התרופף ושיכן בתוכו אינספור פשפשים. שורות ארוכות של פשפשים צעדו בסך כל היום סמוך לתקרה כמו טורי חיילים, ובלילה היו יורדים מזי רעב, והדייר היה נאלץ לקום ממיטתו אחת לכמה שעות ולטבוח בהם בהמוניהם. לפעמים, כשהמצב היה קשה מנשוא, היה הדייר מבעיר גופרית ומגרש את החרקים אל החדר הסמוך; על כך היה שכנו מגיב בהבערת גופרית משלו ומגרש אותם בחזרה. זה היה מקום מטונף, אבל ביתי, כי מדאם פ' ובעלה היו אנשים טובים. דמי השכירות של החדרים נעו בין שלושים לחמישים פרנק בשבוע. הדיירים היו אוכלוסייה שהשתנתה תדיר, רובם זרים, שהיו מופיעים בלי מזוודות, שוהים במקום שבוע ואחר כך שבים ונעלמים. הם עסקו בכל המקצועות: סנדלרים, בנאים, סתתים, פועלים שחורים, סטודנטים, זונות, סמרטוטרים. כמה מהם היו עניים במידה שלא תיאמן. באחת מעליות הגג התגורר סטודנט בולגרי שייצר נעליים מהודרות בשביל השוק האמריקאי. משש בבוקר עד חצות היום היה יושב על מיטתו ומתקין תריסר זוגות נעליים ומרוויח שלושים וחמישה פרנק; בשאר שעות היום שמע הרצאות בסורבון. הוא למד לימודי דת, וספרי תיאולוגיה היו מוטלים הפוכים על רצפת חדרו הזרועה פיסות עור. בחדר אחר התגוררו אישה רוסייה ובנה, שקרא לעצמו אמן. האם עבדה שש-עשרה שעות ביום, הטליאה גרביים תמורת עשרים וחמישה סנטימים לגרב, ואילו הבן, לבוש בגדים טובים, היה מבלה את זמנו בבטלה בבתי הקפה במוֹנפַּרנָס. חדר אחד הושכר לשני דיירים שונים: האחד עובד יום והאחר עובד לילה. בחדר אחר חלק אלמן את מיטתו עם שתי בנותיו הבוגרות, שתיהן חולות שחפת. היו במלון טיפוסים תימהוניים. שכונות העוני של פריז מקבצות אליהן תימהונים – אנשים ששקעו בשגרת חיים של בדידות וטירוף למחצה ולא ניסו עוד לחיות חיים נורמליים ומהוגנים. העוני משחרר אותם מכללי ההתנהגות המקובלים, כשם שהכסף משחרר אנשים מעבודה. כמה מדיירי המלון שלנו חיו חיים מוזרים שיקשה לתארם במילים. היה הזוג רוּז'יֶה, למשל, זוג זקנים בלים זערוריים שעיסוקם יוצא דופן. הם מכרו גלויות בבּוּלוָור סן מישל. הדבר המוזר היה שהגלויות נמכרו בחפיסות סגורות בתור גלויות פורנוגרפיות, אבל לאמיתו של דבר לא היו אלא תצלומים של טירות בלוּאר; הקונים לא גילו את האמת אלא כשהיה מאוחר מדי, ולא התלוננו מעולם, כמובן. בני הזוג הרוויחו כמאה פרנק בשבוע, ובאמצעות משטר חסכנות חמור הצליחו להיות מורעבים למחצה ושתויים למחצה כל הזמן. חדרם היה מטונף כל כך שריחו נדף עד הקומה שמתחתיו. לדברי מדאם פ', ארבע שנים תמימות לא פשטו בני הזוג את בגדיהם. והיה אנרי, שעבד בתעלות הביוב. איש גבה קומה ועגמומי, מתולתל שיער, שמראהו רומנטי למדי במגפי הביוב הגבוהים שלו. המוזרות של אנרי היתה שימים תמימים לא הוציא הגה מפיו אלא לצורכי עבודתו. רק שנה לפני כן הרוויח יפה בתור נהג וחסך לו כסף. יום אחד התאהב, וכשהבחורה השיבה את פניו ריקם, יצא מגדרו ובעט בה. כיוון שבעט בה, מיד התאהבה בו אהבה עזה, ושבועיים ימים חיו השניים יחד וביזבזו אלף פרנקים מכספו של אנרי. אחר כך בגדה בו הבחורה; אנרי תקע סכין בזרועה ונשלח לכלא לשישה חודשים. משנדקרה התאהבה בו הבחורה אף יותר מקודם, והשניים התפייסו והחליטו שאנרי יקנה לו מונית כשיצא מהכלא והם יתחתנו ויקימו בית. אבל כעבור שבועיים שבה הבחורה ובגדה בו, וכשיצא אנרי מהכלא היתה בהיריון. אנרי לא דקר אותה שוב. הוא משך את כל חסכונותיו ויצא לסיבוב סביאה שהסתיים בחודש נוסף בכלא; אחר כך הלך לעבוד בביוב. דבר לא הניע את אנרי לדבר. כששאלת אותו למה הוא עובד בביוב, היה שותק ורק מצליב את מפרקי ידיו לסמן אזיקים ומטלטל את ראשו כלפי דרום, אל עבר בית הכלא. דומה כי המזל הרע הפך אותו לרפה-שכל בתוך יום אחד. והיה ר', אנגלי שהתגורר שישה חודשים בשנה עם הוריו בפּאטֽני ושישה חודשים בצרפת. בזמן ששהה בצרפת, היה שותה ארבעה ליטרים של יין ביום ושישה ליטרים בשבתות; פעם אחת אף הרחיק עד האיים האזוריים מפני שהיין שם זול יותר מבכל מקום אחר באירופה. הוא היה יצור עדין ומבוית, מעודו לא התפרע ולא התקוטט, ומעודו לא היה פיכח. עד צהרי היום היה שוכב במיטה ואחר כך יושב לו בפינתו בביסטרו עד חצות הליל ושותה לשוכרה בשקט ובשיטתיות. בזמן ששתה, היה מדבר, בקול נשי מעודן, על רהיטים עתיקים. חוץ ממני, היה ר' האנגלי היחיד ברובע. והיו רבים אחרים שחיו חיים תימהוניים לא פחות: מסייה ז'ול, הרומני, שהיתה לו עין מזכוכית, אף שלא הודה בכך, ופוּרֶה, סתת האבן ממחוז לימוזן, ורוּקוֹל הקמצן – אם כי הלה מת לפני בואי – ולורן, הסמרטוטר הזקן, שהיה מעתיק את חתימתו מפיסת נייר שנשא בכיסו. היה נחמד לכתוב כמה מהביוגרפיות שלהם, אילו היה לי זמן. אני משתדל לתאר את אנשי הרובע שלנו לא רק כדי לספק את הסקרנות, אלא מפני שהם כולם חלק מהסיפור. העוני הוא מה שאני כותב עליו, ומגעי הראשון עם העוני היה בשכונה הזאת. השכונה, על זוהמתה ודייריה התימהוניים, היתה תחילה שיעור לדוגמה בנושא העוני, ואחר כך הרקע לחוויותי שלי. משום כך אני מנסה לתת לכם איזה מושג על החיים שם.
2
החיים ברובע. הביסטרו שלנו, למשל, בקומת הקרקע של "מלון שלושת הדרורים". חדר זעיר שרצפתו עשויה מלבנים, חציו מתחת לפני הקרקע, ובו שולחנות ספוגי יין ותצלום של הלוויה שכתוב עליו "Crédit est mort", ופועלים באבנטים אדומים פורסים נקניק באולרים גדולים; ומדאם פ', איכרה נפלאה ממחוז אוּבֶרן שפניה פני פרה עקשנית, שותה יין מָלָגה כל היום "בשביל הקיבה שלה"; ומשחקי קובייה תמורת אפריטיפים; ושירים על "Les Fraises et Les Framboises" ועל מדֵלון שאמרה, "Comment épouser un soldat, moi qui aime tout le régiment?"; והתעלסויות פומביות באורח יוצא דופן. חצי מלון היה נפגש בביסטרו בערבים. הלוואי שהיה אפשר למצוא בלונדון פאב אחד עליז ולו ברבע מזה.
שיחות מוזרות נשמעו בביסטרו. לדוגמה, קבלו את שַרלי, אחד התימהונים המקומיים. שרלי היה עלם בן טובים בעל חינוך טוב שברח מהבית וחי ממענקים מזדמנים. ציירו לכם אותו ורוד מאוד וצעיר, בעל לחיים רעננות ושיער חום רך של נער קטן נחמד ושפתיים לחות ואדומות אודם עז, כמו דובדבנים. כפות רגליו זעירות, זרועותיו קצרות שלא כרגיל, כפות ידיו זרועות גומות ככפותיו של תינוק. בשעת דיבור הוא מרקד ומפזז כאילו הוא מאושר מדי או מלא חיים מכדי לעמוד בשקט רגע אחד. השעה שלוש אחר הצהריים, הביסטרו ריק מאדם, חוץ ממדאם פ' ומובטל אחד או שניים; אבל לשרלי לא אכפת עם מי הוא מדבר, כל עוד הוא יכול לדבר על עצמו. בלהט, כמו נואם על בריקדה, הוא משמיע את דבריו, מגלגל את המילים על לשונו ומנופף בזרועותיו הקצרות. עיניו הקטנות החזיריות נוצצות מרוב התלהבות. משום-מה מראהו מעורר סלידה עמוקה. הוא מדבר על האהבה, הנושא החביב עליו. "Ah, l'amour, l'amour! Ah, que les femmes m'ont tué! אבוי, רבותי וגבירותי, הנשים הרסו אותי, הרסו אותי מעבר לכל תקווה. בגיל עשרים ושתיים אני גמור, מחוסל. אבל אילו דברים למדתי, לאילו תהומות של חוכמה צללתי! איזה דבר כביר הוא לקנות את החוכמה האמיתית, להיות לאיש תרבותי במובן הנעלה ביותר של המילה, להיעשות raffiné, vicieux," וכו' וכו'. "רבותי וגבירותי, אני רואה שאתם עצובים. Ah, mais la vie est belle – אסור לכם להיות עצובים. תהיו עליזים יותר, אני מתחנן בפניכם! Fill high ze bowl vid Samian vine," Ve vill not sink of semes like zese!
"Ah, que la vie est belle! הקשיבו, רבותי וגבירותי, מתוך ניסיוני העשיר אדבר איתכם על האהבה. אני אסביר לכם מה משמעותה האמיתית של האהבה – מה הם הרגישות האמיתית, העונג הנעלה והמזוקק יותר הידוע רק לגברים בני תרבות. אספר לכם על היום המאושר בחיי. אך אבוי, חלפו עברו הזמנים שיכולתי לדעת אושר שכזה. הוא חלף לבלי שוב – עצם האפשרות להשיג אותו, אפילו התשוקה אליו, נעלמו ואינם.
"הקשיבו אפוא. זה קרה לפני שנתיים. אחי היה בפריז – הוא עורך דין – והורי אמרו לו למצוא אותי ולהזמין אותי לארוחת ערב. אנחנו שונאים זה את זה, אחי ואני, אבל הוא העדיף לא להמרות את פי הורינו. הלכנו לאכול, ובשעת הארוחה הוא שתה שלושה בקבוקי יין בורדו והיה שיכור מאוד. לקחתי אותו בחזרה למלון שלו, ובדרך קניתי בקבוק ברנדי, וכשהגענו שיכנעתי אותו לשתות כוס מלאה – אמרתי שזה יסייע לו להתפכח. הוא שתה את הברנדי ונפל מיד ארצה כמו באיזה התקף, שיכור לגמרי. הרמתי אותו והשענתי את גבו על המיטה; אחר כך חיטטתי בכיסיו ומצאתי אלף ומאה פרנק, לקחתי אותם ומיהרתי לרדת במדרגות, זינקתי לתוך מונית וברחתי. אחי לא ידע את כתובתי – הייתי בטוח מפניו. "לאן הולך גבר כשיש לו כסף? לבורדֵלים, כמובן. אבל נראה לכם שהתכוונתי לבזבז את הזמן שלי באיזו הוללות גסה והמונית שמתאימה רק לפועלים שחורים? לכל הרוחות, אני בן אדם תרבותי! הייתי בררן, exigeant, אתם מבינים, עם אלף פרנק בכיס. בחצות עדיין לא מצאתי את מה שחיפשתי. פגשתי צעיר אחד אלגנטי מאוד בן שמונה-עשרה, לבוש סמוקינג ומסופר בתספורת à l'américaine, ושוחחנו לנו בביסטרו שקט רחוק מהבולוורים. הבנו יפה זה את זה, הצעיר ההוא ואני. שוחחנו על דא ועל הא ודנו בדרכים שיש לאדם לבדר את עצמו. כעבור זמן קצר לקחנו מונית יחד ונסענו משם. "המונית נעצרה ברחוב צר ונידח שמנורת גז אחת היבהבה בקצהו. בין אבני המרצפת היו שלוליות כהות. בצדו האחד של הרחוב התמשכה חומה גבוהה חשופה של מנזר. הלכתי בעקבות המדריך שלי אל בית גבוה וחרב עם תריסים מוגפים, והוא דפק על הדלת כמה פעמים. מיד נשמעו קול צעדים וצלילי הזחת בריחים, והדלת נפתחה מעט. יד הופיעה מעבר לקצה הדלת, יד גדולה, מעוקמת, הכף פתוחה כלפי מעלה מתחת לחוטמינו, תובעת כסף. "המדריך שלי תחב את רגלו בין הדלת למדרגה. 'כמה זה?' אמר. "'אלף פרנק,' אמר קול אישה. 'שלם מיד או שלא תיכנס.' "שמתי אלף פרנק בתוך היד ואת המאה הנותרים נתתי למדריך שלי: הוא אמר לילה טוב והלך לו. שמעתי את הקול בפנים סופר את השטרות, ואז הוציאה את חוטמה זקנה כחושה אחת דמוית עורב, לבושה בשמלה שחורה, הביטה בי בחשדנות ונתנה לי להיכנס. בפנים היה חשוך מאוד: לא ראיתי דבר, חוץ מלהבת גז מהבהבת שהאירה קטע של קיר גבס והטילה את כל שאר הדברים לתוך צל עמוק עוד יותר. באוויר היה ריח של עכברושים ושל אבק. הזקנה הדליקה בשתיקה נר בלהבת הגז ואחר כך צלעה לפני במסדרון אבן עד לקצהו העליון של גרם מדרגות אבן. "'Voilà!' אמרה; 'רד למרתף ותעשה מה שאתה רוצה. אני לא אראה כלום, לא אשמע כלום, לא אדע כלום. אתה חופשי, אתה מבין – חופשי לגמרי.' "אח, רבותי, האם יש צורך שאתאר לכם – forcément, אתם מכירים את זה בעצמכם – את הרטט הזה, ספק מאימה ספק משמחה, שעובר בך ברגעים כאלה? ירדתי לאט, מגשש את דרכי; שמעתי את קול נשימתי ואת חיכוך הנעליים שלי באבנים, חוץ מזה, הכול היה שקט. בתחתית המדרגות נתקלה היד שלי במתג חשמלי. סובבתי אותו, ונברשת גדולה של שנים-עשר כדורים אדומים הציפה את המרתף באור אדום. ראיתי שלא במרתף אני, אלא בחדר שינה, חדר גדול, עשיר וצעקני, אדום כדם מלמעלה למטה. תדמיינו את זה לעצמכם, רבותי וגבירותי! שטיח אדום על הרצפה, טפט אדום על הקירות, קטיפה אדומה על הכיסאות, אפילו התקרה אדומה; אדום בכל פינה, צורב בעיניים. אדום כבד, מחניק, כאילו האור זוהר מבעד לקערות מלאות דם. בקצה המרוחק עמדה מיטה מרובעת עצומה, עם שמיכות אדומות כמו כל השאר, ונערה בשמלת קטיפה אדומה שכבה עליה. כשראתה אותי התכווצה וניסתה להסתיר את ברכיה תחת שמלתה הקצרה. "נעמדתי בדלת. 'בואי הנה, פרגית שלי,' קראתי לה. "היא פלטה יבבת פחד. בקפיצה אחת הגעתי אל המיטה; היא ניסתה לחמוק ממני, אבל אני תפסתי אותה בצוואר – ככה, רואים? – חזק! היא נאבקה, היא התחילה להתחנן לרחמים, אבל אני החזקתי אותה בכוח ומשכתי את הראש שלה לאחור והסתכלתי בפנים שלה. היא היתה בת עשרים, אולי; היו לה הפנים הפשוטות הרחבות של ילדה טיפשה, אבל הן היו מכוסות בצבע ובפודרה, ובעיניים הכחולות הטיפשיות שלה, שנצצו באור האדום, היה מבט המום ומעוות שלא רואים בשום מקום חוץ מבעיניים של נשים כאלה. אין ספק שהיתה בת איכרים שהוריה מכרו אותה לעבדות. "בלי אף מילה נוספת משכתי אותה מהמיטה והטלתי אותה על הרצפה. אחר כך הסתערתי עליה כמו נמר! אח, השמחה, ההתרגשות שאין דומה לה של הרגעים ההם! רבותי וגבירותי, זה מה שאני רוצה להציג בפניכם; voilà l'amour! זאת האהבה האמיתית, זה הדבר היחיד בעולם ששווה להיאבק בשבילו; זה הדבר שכל האמנויות והאידיאלים שלכם, כל הפילוסופיות והאמונות שלכם, כל המילים היפות והרגשות הנעלים שלכם נראים לצדו חיוורים וחסרי ערך כמו אפר. כשאדם מתנסה באהבה – באהבת אמת – האם יש עוד משהו בעולם שהוא יותר מסתם צל של שמחה? "תקפתי אותה שוב בפראות גוברת והולכת. שוב ושוב ניסתה הנערה להימלט, התחננה לרחמים, אבל אני צחקתי לה. "'רחמים!' אמרתי, 'את חושבת שבאתי הנה להראות רחמים? את חושבת שבשביל זה שילמתי אלף פרנק?' אני נשבע לכם, רבותי וגבירותי, שלולא החוק הארור הזה שגוזל מאיתנו את חירותנו הייתי רוצח אותה בִן רגע. "אוי, איך שהיא צרחה, אילו זעקות כאב מרות. אבל לא היה איש שישמע אותן; שם למטה מתחת לרחובות פריז היינו בטוחים כמו במעמקי פירמידה. דמעות זלגו על פניה של הנערה ושטפו את הפודרה שלה במריחות ארוכות מלוכלכות. אח, הזמן ההוא שלא ישוב! אתם, רבותי וגבירותי, שלא טיפחתם את התחושות המעודנות יותר של האהבה, בעיניכם עונג כזה הוא כמעט מעבר להשגה. וגם אני, עכשיו שנעורי חלפו – הה, הנעורים! – לא אראה עוד לעולם חיים נפלאים כאלה. זה נגמר. "כן, זה חלף – חלף לעולם ועד. אח, הדלות, המחסור, השמחה האנושית הנכזבת! כי לאמיתו של דבר – car en réalité – כמה זמן נמשך הרגע העילאי הזה של האהבה? כלום, הרף עין, שנייה אחת אולי. שנייה אחת של התעלות, ואחר כך – עפר ואפר, שום כלום. "וככה, רק לרגע אחד, זכיתי באושר הנשגב, ברגש הנעלה והמעודן ביותר שבני אדם מסוגלים להרגיש. ובאותו הרגע עצמו זה נגמר, ואני נותרתי – עם מה? כל הפראות שלי, להט התשוקה שלי, התפזרו כמו עלי כותרת של ורד. נותרתי קר ותשוש, מלא חרטה חסרת טעם; בחילה מילאה אותי, ואפילו מין חמלה כלפי הנערה הבוכייה שעל הרצפה. כמה זה מחליא ליפול טרף לרגשות נקלים כאלה, לא? אני לא העפתי עוד שום מבט בנערה; מחשבתי היחידה היתה להסתלק משם. עליתי במהירות במדרגות המרתף ויצאתי לרחוב. היה חשוך וקר מאוד, הרחובות היו ריקים, האבנים הידהדו תחת עקבי נעלי בצלצול נבוב וגלמוד. כל כספי אזל, אפילו למונית לא היה לי כסף. הלכתי ברגל לבדי אל חדרי הקר והשומם. "אבל זה, רבותי וגבירותי, זה מה שהבטחתי להציג בפניכם. זאת האהבה. זה היה היום המאושר בחיי." טיפוס משונה הוא היה, שרלי. אני מתאר אותו רק כדי להראות אילו דמויות שונות ומשונות משגשגות להן ברובע תרנגול הזהב.