ורוד
מוזר שהיא פנתה אלי. כמעט ולא היה קשר ביננו. זאת אומרת, ידעתי שיש בחורה בארכיון ומיד פעם פניתי אליה כדי לבקש תיק או לאסן תיק. לפעמים לבשה חולצה ורודה או סוודר ורוד. נמוכה ורזה. שיער בהיר אסוף, מוקפד. עיניים מימיות כמו שני אגמים חבויים בין הרים.
"איך אתה מצליח להסתדר עם המנהל ?"
"אני מסתדר עם כולם" עניתי בלי להבין את אופי השאלה הלא צפויה, בדיוק אחרי שהדפסתי את כרטיס הנוכחות ובדרך אל החניון, הביתה.
"כל הכבוד, אני מעריכה אותך!"
"אם יש לך איזו בעיה אתו, אני יכול לעזור"
"לא, לא! באופן כללי אני לא מסתדרת עם אנשים קולניים מדי"
"אני מקווה שאני לא קולני מדי. גם אני לפעמים מתרגז, את יודעת.."
"הלוואי והיית אתה המנהל!"
תמרנתי ביציאה מהחניון. כולם מסיימים לעבוד באותו זמן וקשה לצאת אל הרחוב. אחר כך, כשכבר הייתי בפקקים נזכרתי בה.
היא לא מהבנות שצחוקן בפרוזדור חודר את הקירות ומפריע להתרכז בעבודה. גם לא מאלה שמחליפות לחשושים עם המזכירה ומשתתקת כשאני עובר לידן. עיניה לא ניצתות בתאווה נסתרת כשאני מגיע לארכיב ולא מגניבה פתק עם מספר טלפון יחד עם תיק המסמכים המבוקש. בכל זאת התעוררתי פתאום, שעה אחרי שהלכתי לישון, כשדמותה מרחפת במחשבותיי.
חבל שלא שאלתי אותה היכן היא גרה. הייתי יכול להציע לה לנסוע אתי ובדרך הייתי ממשיך את השיחה הנחמדה מאתמול. זה לא היה סתם פטפוט. אני אוהב בהירות וחשוב היה לי לדעת מה היא רוצה ממני.
אולי אשאל אותה בבוקר, אבל אז היא תיבהל כמו גור חתולים שנמלט דווקא כשמגישים לו פיסה של גבינה.
בבוקר אבקש תיק מהארכיב. סתם תיק. בצהרים אחזיר אותו, וכך תהיינה לי שתי הזדמנויות להיות לידה.
בבוקר ניגשתי לארכיב וביקשתי תיק. חייכתי אליה. הי חייכה בביישנות. יצאתי מאוכזב.
בחורה אמרה משהו ואני כבר בונה תלי תלים של השערות.
הנחתי את תיק הקרטון על שולחני ולא פתחתי אותו. הקרטון הורוד הזכיר לי אותה כשחישבתי חישובים וכשתכננתי את המיזם הבא. התיק היה שם כשהלכתי לאכול צהרים וגם כשחזרתי מההפסקה וניסיתי לשחזר את קו מחשבותיי.
חצי שעה לפני סיום העבודה ניגשתי להחזיר את התיק.
"היכן את גרה?" שאלתי לפתע.
סביב פיה הופיעו קמטים. היא חייכה חיוך קטן שלא המיס את נוקשות פניה. החיוך לא ניצח את הקמטים אך ראיתי את המלחמה הפנימית. ראיתי גם את הסומק הורדרד בלחייה כשאמרה לי את מקום מגוריה.
"זה בדיוק בדרך שלי" שיקרתי "רוצה טרמפ?"
עכשיו היו קמטים גם במצחה. אימה חזרה והזהירה אותה לא לנסוע בטרמפים עם גברים זרים.
"בסדר" אמרה אחרי שיקול.
"בסדר בסדר או שאת פוחדת?"
שוב הציף הסומק את פניה.
"אתה רוצה לקחת אותי טרמפ?"
"כן, למה לא?"
"כי אתה גר בכוון אחר בכלל!"
חשתי נבוך. היא יודעת עלי יותר ממה שחשבתי ואילו אני, עד אתמול לא ידעתי עליה דבר.
"ואם אני מתעקש להסיע אותך הביתה? הזדמנות להכיר אותך קצת יותר!" דווקא עכשיו, כשאמרתי אמת, חששתי שלא תאמין לי.
"טוב בסדר" הסכימה כמי שנכנע ללחצים אדירים. הקמטים חזרו לאסור את החיוך והסומק חזר להחוויר.
אמה צדקה. טרמפים עלולים להיגמר במקום אחר מזה שהוסכם לפני הנסיעה. אני הייתי אותו נהג זדוני שחטף את הנערה בורוד, שקטף את הפרח המוגן, אנסתי אותה לפתוח את סגור לבה ולומר לי בכנות מה היא רוצה מעצמה ומהחיים.
הייתי נהג אדיב ונחמד. לקחתי אותה אל הרחוב ואל הבניין הנכון. הייתי מוכן להשיאה בידי אל הקומה השלישית שבו התגוררה.
כך גם למחרת, וגם בשאר הימים המרגשים שבאו אחריכן.
עד שעברנו לגור ביחד, למורת לבה של אמה.
אויר
הרגשתי כמו אויר.
אחרי הצבא רציתי להכיר מישהו, שיאהב אותי. רציתי לפרוח. לפרוץ החוצה מהבית.
במקום זה באה השגרה. מהבית לעבודה, מהעבודה חזרה לאימא. מחנק.
בעבודה הייתי צריכה לעבוד ולשתוק. עומדת שעות ליד מכונת האריזה ומעבירה קופסאות מכאן לשם. בלילה חלמתי על הקופסאות. מי שלא שותקת חוטפת, כמו הרגזנית ההיא שפוטרה.
גם אני הייתי על הכוונת. מנהל האריזה אמר שההספק שלי נמוך אך במקום לפטר אותי העבירו אותי לארכיון.
"הרווחת!" אמרו החברות "עבודה קלה ונקיה!"
קלה? כל היום ליד מכונת צילום מצלמת מסמכים ותיקים. כן אדוני ולא גבירתי, סליחה בבקשה ולשתוק. עכשיו הייתי חשופה לכל המנהלים ועלי להיות נבונה. הקודמת, שהייתה כאן, הייתה פטפטנית וצחקנית ובגלל זה הורידו אותה חזרה למכונת האריזה.
כמו אויר. בבית הספר עשו לנו פעם ניסוי. דחסנו אויר בשפופרת זכוכית שקופה. דחסנו בכל הכוח עד שאי אפשר היה יותר. האוויר הפך מנוח לקשה. מבחוץ לא ראו כלום אבל בתוך הזכוכית הנקיה היה האוויר לחוץ, מאיים להתפוצץ.
ראיתי את עצמי מתפוצצת, מעיפה רסיסי זכוכית קרה לכל עבר.
עם הזמן התחלתי לראות גוונים דרך הזכוכית השקופה. שמתי לב לבחור השקט. עובד אצל ההוא, הרע. הוא מהנדס, ידעתי איפה הוא גר ושאין לו אף אחת.
תמהתי אם גם הוא מרגיש כמו אויר דחוס. אם גם הוא חש להתפוצץ. אם גם הוא נחנק מלבוא כל בוקר לאותן ארבע קירות?
יום אחד זה קרה. שאלתי אותו שאלה מקרית. טוב שלא שמע איך לבי דופק ואיך אני נשארת בלי נשימה.
הוא כן מרגיש כמוני !
למחרת בא לארכיון לבקש תיק. ידעתי שרק בשבילי הוא בא.
איך יכולתי לפתוח חריץ אליו מבלי שיתפרץ הלחץ בקול ניפוץ חד? איך אני מחייכת אליו בלי לעורר כעסים? הייתי חייבת לחייך אליו. לתת לו קצת מעצמי.
כשחייכתי אליו הבנתי שהוא כמו מים. מים לא נדחסים. מים נלכדים. בסוף אמר שהוא רוצה להסיע אותי הביתה, אפילו שזה לא בדרך שלו. הסטתי את כיוון זרימתו.
כשתמרן עם המכונית כדי לצאת מהחניון ואני ישובה לידו ידעתי שאני יכולה כבר לא לשתוק. להוציא את מה שבפנים החוצה. ידעתי שלא יפגע בי. הוא לא כמו אש ששולחת זרועות צורבות.
פתאום היו לי כוחות להניעו. לאוויר דחוס יש הרבה כוח. מים זורמים אם נושבים עליהם והוא זרם אתי בגלים קטנים.
אחר כך, כשהתרגלנו זה לזו כבר היינו כמו אש ואדמה, זריעה ונביטה. שמש כתומה זרחה בשמיים שלי שהיו תכולים מתמיד.
