עד גיל מסויים אנחנו חיים לנצח. עד אותו גיל אין לנו ספק שהחיים שלנו - והמראה שלנו - לעולם לא ישתנו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת הדומים לנו. אנחנו לא רואים זקנים. חולי וזיקנה לא שייכים לעולמנו. נערים יכולים לאתר את בן גילם בתוך המון הומה אדם. ראייתם מסננת את כל "המבוגרים" ומעלימה את המיותר. והנעורים מבזבזים בלי הכרה את נכסי הנעורים - את הכושר, הבריאות והיופי. רק כשאתה עובר גיל מסויים אתה מתחיל להבין שהחיים הם בני חלוף. פתאום אתה רואה חולים, תשושים, זקנים. לפעמים אפילו צריך להיות בקרבתם ומבין שככה גם החיים שלך יסתיימו.

הספר הזה כל כך אמריקאי. לאו דווקא בגלל המוסיקה, שמְתָאָרֶכֶת אותו וגם הופכת אותו ל"מגניב". הוא אמריקאי בגלל כל המסביב: כל ההתנהלות התזזיתית, הצורך הנואש להישאר צעיר ומעודכן, הרדיפה חסרת התוחלת אחרי הצעירים ועולמם התרבותי, ההבנה שאי אפשר לחיות אם אתה לא צעיר ומגניב. החשש מפני ה"לוזריות" ואי הגשמת החלום האמריקאי. הרדיפה חסרת הנשימה אחרי העולם התרבותי והגופני של צעירים, אחרי זכרונותיהם וחייהם.

בגלל הביקורת המצויינת של אלון הישגתי וקראתי את הספר (תודה!). אבל את הביקורת שלו אהבתי יותר מאשר את הספר. בתחילה ממש נשאבתי. הוא הצליח להפתיע ולרתק אותי במבנה חדש שלא היכרתי - מבנה שאינו כרונולוגי, והדמויות שלו אינן במרכז, כל דמות מוארת ממספר זוויות בתקופות שונות ולפעמים היא ראשית, לפעמים היא שולית או סתם זיכרון לא ממוקד. זה היה מרתק ושונה אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהסופרת מאד התאמצה לכתוב ספר "מיוחד" ו"שונה". והתחלתי להרגיש שהיא עושה מניפולציה. גם איכות האפיזודות מהן בנוי הספר היתה לא אחידה ברמתה. חלקן היו נפלאות וחלקן משמימות.

הכתיבה נהדרת לפעמים. היצירתיות מרשימה לפעמים. אבל בסופו של ספר נשארתי בהרגשה תפלה. לא מספיק, לדעתי, לעשות פירוטכניקה, לנפץ את ההקשרים הרגילים ואפילו לנבא את העתיד (נבואה חסרת שאר רוח ולא מפתיעה, כך הרגשתי...) אבל מסתבר שזה כן הספיק לועדת פרס פוליצר. שיהיה.

מידי שנה, עת מתפרסמים הזוכים לשנה זו בפרסי הנובל הנכספים, אני נדרך ומחכה במתח להכרזה על הזוכה בפרס נובל לספרות לשנה זו. כן גם אני נורא רוצה כבר לא מעט שנים שעמוס עוז יזכה בפרס המכובד. וכך יצא שאני יודע מי זכה בפרס נובל לספרות בעשר שנים האחרונות (ומי לצערי לא זכה), פרסים אחרים פחות מעניינים אותי. השנה הייתה זו אליס מונרו, הסופרת הקנדית שכותבת סיפורים קצרים מטלטלים, גזלה את הגאווה הציונית הפוטנציאלית. אני מאוד אוהב את אליס מונרו, ורשתות הספרים מהרו להדפיס מהדורות חדשות של "בריחה" "יותר מידי אושר" ועוד. בין ספריה גיליתי את "חיים יקרים" שטרם קראתי, ולשם כך התכנסנו כאן היום. גם בספר זה מורו מגישה לקורא רסיסי חיים משופעים ברגש אנושי, בכתיבתה הקולח והמרגשת. קשה, כבר אמרתי פעם, לכתוב חוות דעת על קובץ של סיפורים קצרים, בשל ההטרוגניות המובנית בו. אהבתי במיוחד את 4 הסיפורים האחרונים, אותם מבדילה מעט הסופרת מעיקר הספר, סיפורים אלה הם מעין ממוארים קצרצרים. זו לי הפעם הראשונה בה אני נתקל בממואר בפורמט של סיפור קצר. אותי הסיפורים האלה ריגשו יותר מכל האחרים, והרגשתי שאליס (אחרי 4 הסיפורים האמורים אני מרגיש שקיבלתי את רשותה לקרוא לה בשמה הפרטי) מכניסה אותי לעולם ילדותה, בלי ליפות ולצבוע בצבעים רומנטיים. בדיון עם חברה טובה ושותפה לאהבת הקריאה, היא ציינה שאלו היו הקטעים שהכי פחות אהבה... הרי לכם סובייקטיביות הקורא. אין ברירה, תאלצו לקרוא ולחוות דעתכם....
נהנתי מאוד ("אל מול אגם" פנינה כך גם "חיים יקרים")

על יו נסבו לא שמעתי.
כשנתקלתי בספר שלו בשם 'אדום החזה' החלטתי לקרוא כי אני חובב טבע.
ספר טוב, אפילו טוב מאד, אבל לא על הספר הזה אני כותב כאן.
ברור שאחרי התחלה כזו קראתי גם את הספר השני שלו. לא היה שווה הרבה, אבל אני סלחן מטבעי וקוויתי לטוב בספר השלישי.
התאכזבתי.
ב'ציידי הראשים' יו נסבו לא ממשיך את הסידרה שלו, אלא כותב ספר שלא קשור בכלל אל הקודמים, אבל ההתדרדרות נמשכת.
אין הגיון בעלילה. שום דבר לא נראה אמיתי. המתח נבנה בצורה מאולצת. הרצון להדהים בכל מחיר מעצבן יותר מאשר מדהים.
אבל אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות אפשר לקרוא את הספר בלי להשתעמם.
אני, מכל מקום, העברתי את יו נסבו למחלקה שבה שוכן הרוקי מורקמי. מצדי שימשיכו לכתוב ספרים - אני משוחרר מהם.