הכפייתיות שבה הורסת כל חלקה טובה במשפחתה הגרעינית אך במקביל גם שולחת זרועות מאיימות למעגלים הנרחבים יותר: אביה ואמה, חמה וחמותה, עבודתה וכן חבריהם המשותפים.
אנו מבחינים בהידרדרות מהירה לכיוון האבדון וכמו בספרה הקודם, הסוף ידוע מראש ובהחלט אינו אופטימי.
סלימאני מתמקדת בספרה זה בפן הפסיכולוגי. באישיות שהינה אובססיבית, היפר-סקסואלית שאינה יכולה לעצור בעצמה.
היא מתארת מצבים והתנהגויות חריגים ותוך כדי כך מגיע הקורא להבנה מהיכן הם נובעים.
אדל שונאת את עצמה ומשום כך בזה לכולם, היא משוכנעת שאיש לא יוכל לאהוב אותה כפי שהיא וחשה שאסור לה להיות תלויה בזולת שאם כן, לעולם לא תהיה מסופקת.
היא שק החבטות של עצמה, מוקצית מחמת המיאוס ומיותרת בעולם.
גם ביצירה זו קיימת מינימליות מבורכת; התמצות הינו לחם חוקה ובאמצעות משפטים קצרים היא מחזיקה את הקורא ״בביצים״ לאורך זמן.
היא מעוררת עניין ותהיות, משניאה ויוצרת אהדה לדמויות.
מסכסכת, מתווכת, מחנכת ולא מניחה לנו לעצור לרגע ולתפוס נשימה.
כשהגעתי לסיום הייתי מאוכזבת. כיצד זה ייתכן כי הוא כה בנאלי וחסר משמעות?
אך פתאום קלטתי שלכל דמות בעלילה הסוף שונה וכל אישיות קיבלה את אשר הגיעה לה.
אני אוכלת את הכובע ומודה;
סלימאני היא הרבה מעבר לסופרת מותחנים.
יש בה ראיה מחודדת ותובנות פסיכולוגיות עמוקות שגם אם נכתבו בעקבות מחקר, עדיין מרתק לקוראם וללמוד דבר מה על מהות האדם.
