הייתי מוכן לנצל כל קלישאה, בכדי להזמין קוראים, יהודים, ישראלים, משכילים, לקרוא את הדבר הזה. או איך כתב יוצר הקלישאות האגדי צ'רצ'יל: "כשבתי הספר יהיו טובים יותר, הלימוד בספר יהיה חובה!". אז מה אתם אומרים חברים? כיצד ניתן לגרות עוד ועוד קוראים מהחברה שלנו, לקרוא בספר ולהחכים מנסיונו. לא, אני לא משלה את עצמי. זה לא בדיוק 'גונים של אפור'. הקורא הממוצע בן זמנינו, לא ממש מסוגל להבין או להתחבר לנחיתות היהודית של המאות הקודמות. ספק גדול כמה סטודנטים יודעים להבין מה המשמעות של חתן ו'שווער' 'שניער' ו'שוויגער', או כמה משכילים להבין את חומרת הפשע של האברך שהעז להציץ ב'ביאור' של מנדלסון בפרהסיה. ובכל זאת, גאונות ועמקות של צבע ואור, הרבה יותר מחמישים גוונים, מבליחים מהספר. תקופה שלמה שחלפה, ומצוקה עמוקה שעדיין, מקבלות בה בירור מטרף. כל בעיית הנחיתות היהודית, מהדהדת בין דפי הספר האלמותי הזה. פרשה אפלה של יחסי האוסט-יודן עם יהודי המערב. הבושה באחים הנבערים, הפוביה להתרחק מכל מה שרק מזכיר אותם, והגורל המשותף. יהודי גרמניה האומללים, שכל-כך הרבה עמלים לשרש מעצמם כל זיק של מזרח, ימצאו את עצמם עד מהרה במחנה משותף עם אחיהם שנואי נפשם. מבחוץ, קשה להבדיל ברזולוציות שכאלו. ועכשיו ההפתעות: למי שצלח את המונחים והתפאורה העתיקה, וירד להחכים מהתמה המרכזית, נכונה הפתעה. מסתבר ששום דבר מהותי לא השתנה. הקונפליקט גרמניה-פולניה, לא באמת השתחרר מאתנו במלחמת השחרור. (רגע-רגע, אל תברחו, גם אם באתם ממרוקו או מבגדד, גם אתם סובלים ממנו. ואם לא עכשיו, בעתיד. ראו הובטחתם). המבוכה הפרובינציאלית, מכל מה שמזכיר את העבר; הנחיתות מכל מה שנראה מערבי, והעובדה המצערת שהעבר הוא חלק אינטגרלי מאתנו, לא השתנתה. תחושת הזעם והכעס מהבושות שעושים הקיצוניים, הבריחה שמאלה בקיצוניות שמביישת שמאלנים, ועובדות השנאה והאנטישמיות המתנפצות בפנים ובבתים. הכל כבר היה ב'בית קרנובסקי'. אם שמעתם על הפרעת-אישיות של אתאיסטים קיצוניים, שלוחמים בבן או בת שמבקשים להינשא לגוי או גויה, אל תתפלאו. דוד קרנובסקי, כבר הסתכסך על כך עם בנו גיאורג. הקונפליקט, מונח שם, בשפה ההיא, בעומק העכשווי. כשזה מגיע ליצור המסוכסך, הנולד, זה נעשה חולני לגמרי, במובן הבריא ביותר של המילה. רק גאון כמו זינגר (שגאונותו, בעיני ובעיני אחיו, עלתה עשרות מונים על אחיו הנובליסט) מסוגל היה ליצור דמות קרועה של יודו-נאצי. דור שלישי לבריחה הגדולה, שחציו הנאצי מתעב את חציו היהודי. ושחלקו היהודי חרד מהחלק הנאצי. סכסוך, שבזמנינו גורם לעיתים לחזרה בתשובה או בגיור לחומרה, מביא את יגיר לנסיון התאבדות שלא צולח. וכמו כל הדברים האמתיים בספרות ובמציאות: לבעיות העמוקות - אין פתרון. גם זינגר המוכשר לא מצליח לפתור. לכל היותר, הוא מנסה להגלות אותה עמו, לארצות הברית. את הפתרון, כבר ימצא מישהו אחר לגמרי. הוא יקרא לו פתרון סופי. אלא שגם הפתרון הזה לא יוכל לקונפליקט שנותר. הפתרון גם הוא לא היה סופי. הנה ההוכחה. אנחנו. זינגר.

לעזאזל, בן אדם, מה נסגר איתך? 300 עמודים של חירבון? בעצם 302? נכון, אתה מודרניסט ואולי אפילו פוסט מודרניסט. יש לך הומור יהודי ופולחן של שחיטת פרות קדושות. כל זה טוב ויפה, אבל 302 עמודים? בסדר, התבדחנו על האושוויץ ברגן בלזן ואפילו הפכנו את אנה פראנק למכשפה. ועדיין, כל כך ארוך. תגיד, אתה לא חושב שאחרי כל מה שעברנו באושוויץ - סליחה בברגן בלזן - מגיע לנו כל כך הרבה חרא? איך אתם אומרים שם באמריקה. פאק? לאורך כל הספר חשבתי על המשפט האחרון שלך, בנאדם. בפעם הראשונה שכתבת מילים גבוהות כמו: מזוין, מחורבן, מושתן, מצמצתי. כשהעזת לומר אותן בהקשר הזה של השואה הגבורה והמחראה, אפילו התרשמתי. וואללה גבר חסר מעצורים. אמן אמתי. סופר מתודעה של תחת, היית קורא לו בוודאי. ושאף אחד לא ישמע, כשכרעתי על ברכי וניסיתי להתפטר מקצת מצות שגדשו לי את המעיים, ומעודף של קוגל שבתי נירוטי, אפילו החנקתי צחוק. וביננינו אתה הרבה יותר גבר, היית כותב את זה במפורש, פלוץ. נכון? אי שם בעמוד 202 - 100 עמודים לפני הסוף - איבדת אותי. זה היה נראה שאיזו אמא יהודיה נישולת צואה שה"בני זונות האלו דפקו לה תמוח" נתנה לך עונש של כתיבת 302 עמודים. "אתה אוהב גסויות", היא אמרה לך תוך כדי נגיסת געפילטע צ'יפס עם גזר גמדי, "אז תביא לי מהזבל הזה 302". היא צחקה והפליצה מצה, ואז אמרה לך, "נראה כמה חשק ישאר לך להתגסס". אני מקווה שצדקה. שאלה אחת טירפדה את כל החוויה, מתי לכל הרוחות החירבון הזה יגמר. חשבתי שאולי היו צריכים לעשות את זה שם במשפט נירנברג של עורכי הדין האמריקאים המזוינים, מסוגו של אלן דרשוביץ ואייב פוקסמן תבעו את האופטימיים האלו של היטלר. אולי במקום לחנוק אותם בקולר, יכלו פשוט לתת להם לקרוא 604 עמודים של גסויות יהודיות. אני רוצה לראות אותם אחרי זה מעיזים לומר "דויטשלנד איבער אללעס". פלוץ. אז אני לא מבין בדיחות? או שמה? אבל בינינו בן אדם, שאלי ויזל לא ישמע, אתה חתיכת כישרון מזוין. יהודי. לי אין את זה. מסתפק בעוד שורה אחת. זיון, מזוין, זנזונים. חרא, מחורבן, מחורין, צואה, שיט, ושואה. כל הכבוד גבר. לא יודע איך מדרגים את הספר שלך. ואגב, יש פרה אחת קדושה שלא שחטת: הצורך לשחוט פרות קדושות. נראה אותך. בשביל זה אני כאן. כישרון מזוין.

לעולם לא אשכח את הערב ההוא. הוא היה אמור להיות חווייתי. הוא גם היה כזה. רק אני לא. "זה בסך הכול ערב טעימות של יין לארבע כוסות", הסביר לי המפיק ששלח אותי לסקר. "זה אינטרס של העיתון. ישלמו לך. אתה לא צריך לעשות כלום. רק לשתות קצת יין. תאמין לי, הרבה היו מתים להתחלף איתך". האמנתי לו. בשעה היעודה נכנסנו אני והדפדפת לאולם מרשים וחמים אי-שם בדרום הגולן. התיישבתי, פתחתי דפדפת והמתנתי לסיום האיחור האופייני. הוא הסתיים באיחור אופייני. החדר מלא בחנוטי חליפות ומוגבהות עקבים, מגוהצי צווארונים לצד מקומיים בסנדלי שורש שמתעקשים להתקשר עם התנ"ך. מאחוריהם תלה שלט מודרניסיטי 'ברוכים הבאים' של הגוף המארגן שדאג לתרגם גם לאנגלית. לפניהם הציב דייל כוסות זכוכית בשלל גדלים, וביניהם נעמד מישהו לשאת דברי פתיחה שקישרו את היין הנכנס, הסוד היוצא, חג הפסח הבא ויציאת מצרים המתרחקת. הדפדפת ואני לא ממש הבנו, אבל מאוד התרשמנו. רשמנו. ואז הגיע החלק שלשמו התכנסנו. במאצ'ויות שיש רק לאלו עם הסנדלים, חולצו פקקי השהם וכוסות החלו להימזג. הכול היה עשוי בקלאסה שממש לא הכרתי. אפילו הכוסות. כל אחד מהגברים ואחת מהגברות מגלגל באצבעות פסנתר את רגל הכוס, בוחן בעין קפדנית את הקוטר ויכולת הקיבול, ורק אז המלצר עם המחוטב מוזג לתוכה מהאדום הבורדו הזה. אחרי שגמעתי רוב רביעית, אני שם לב שאף אחד עוד לא שותה. הדרך עוד ארוכה, רשמתי לעצמי בדפדפת ששתי טיפות יין הכתימו אותה. דבר ראשון בוחנים את הצבע. אחרי זה, בחיי שאני לא משקר, תוחבים את האף אל הכוס ומרחרחים. כן, פשוט מרחרחים. אחרי זה, כמו בשולחן סדר של גרים רפורמים, כולם מגביהים את הכוסות בתנועה סיבובית שמערבבת את היין. ("תכתוב 'מערסלים'", מסביר היחצ"ן שלצדי, "ככה קוראים לזה במקצועית". כתבתי). ורק אז אחרי "שאנחנו פותחים את היין", כל החברים מעזים לשפוך ממנו מעט על הלשון. כאן מתחיל הקטע האמתי. פרצופים, הבעות, מצמוצים וקולות גרגור. ואחריהם קולות של הנאה עם קורטוב של אי נחת. ואז שפע של מילים 'עפיצות', 'מלאות', 'עפרוריות' וכמובן 'נגיעות פלפל'. ולחשוב שכל זה היה בתוך מיץ הארגמן שמקושקש לי על הדפדפת. ושבקבוק אחד מהדבר הזה עולה יותר מהתגמול שלי על הכתבה. להתפלץ. * למה אני מספר לכם את זה? דבר ראשון, כי זה נוגה. וחוצמיזה כי השבוע קראתי את 'הזקן והים' של המינגוויי ומצאתי את עצמי חוזר שוב לאותו חדר גולני בשעת הדמדומים. לומר שלא נהניתי, יהיה שקר. בסך הכול האיש כתב טוב, המתרגם גם הוא ניסה, והנושא לא ממש רע. אלא שהרגשתי בדיוק כמו באותו יום. הבנתי שיש עומק מסוים, שאני עדיין לא זוכה לטעום. לא בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי, איזה בלוטות טעם יש לחברי האקדמיה של הנובל? או איך לעזאזל, מצליחים לכתוב משהו שברגעים מסוימים מאבד אותך, אבל מצליח לטעת בך את התחושה שאתה בעצם זה שנאבד. אז אמשיך לשבת לי בצד ולשתות לי פפסי-מקס דיאטטי, ולתת לרחרחנים לשלם כליה בעד בקבוק אחד שדעת זקנים וימאים נוחה הימנו.

הכול התחיל מחיפוש גוגל על אריסטו. אז לא ממש אריסטו, אבל משהו חכם אחר. ואז, איכשהו הגעתי למדור רכילות עם הרבה צבע וטוקבקים. אם כל הכבוד לאריסטו, האייטם שהופיע שם, הוא 'החיים עצמם'. סופר שם על איזו שחקנית מצודדת במיוחד, שגילמה בסדרה כלשהי את דמות האנטגוניסט הרע. לפי מה שהבנתי, בסצנה האחרונה, היא - כלומר הדמות ששיחקה - דרסה את שני הגיבורים הראשונים שעמדו באמצע לטוות את הסוף הטוב. אחרי שהסירה את האיפור ויצאה מהסט, הופתעה השחקנית לקבל לתיבת הדואר שלה גידופים ואיומים קשים. "איך יכולת לעשות את זה?!", הטיח בה גבר מתוסכל. "רעה! מכשפה!" ולא רק. חובבי טריוויה באשר הם, יספרו לוודאי על הרגע שבו הפגינו מאות לונדונים מול ביתו של הסופר קונן דויל, כשזה האחרון התפתה להרוג את דמותו של שרלוק הולמס הבלש. הדבר הכי נחמד, היה הטוקבקים בכתבת הרכילות. היו שם כעסים על הכועסים. "פחחח חיים בסרט", טען מישהו. כולם החרו והחזיקו אחריו. אבל בעיני, זו המחמאה הכי גדולה לסופר ויוצר באשר הוא. אם הצליח לחולל כזו מעורבות בנפש קהלו, כל הברכות מגיעות לו. בלי להישמע מטיף, גם השחקנית אמורה להתפאר בקללות הללו, הן מעידות על כישרון משחק יותר מאוסקר. ואז הגעתי אל הספר 'סדרה' של נתן שחם. האיש הזה גורם לי אושר שקשה להסביר במילים. לא יודע להסביר, אבל הכתיבה הכל כך אינטילגנטית שלו שובה את ליבי שוב ושוב. אחרי שהוא שבה את ליבי ב'רביעת רוזנדורף', כשהצליח לשפוך צלילים לתוך אותיות מתות. באתי מלא סקרנות וציפיה ל'סדרה'. הפעם, הגאונות הייתה של קולנוע. לא מדבר על הידע הקולנועי המרהיב שנשפך, אלא על הוירטואוזיות שהופכת את הספר לסדרה של ממש. כל פרק עומד בפני עצמו, וכל דמות מתפתחת לעומק בקצב מיוחד משלה. איכשהו מבלי ששמת לב, אתה מתחיל לאהוב את הדמויות, לחשוש לגורלן וממש לרצות שלא יאונה להם רע. אלא שבדיוק כמו בסדרה טובה, מגיע איזשהו רגע שחייבים לסיים אותה. סוף טוב, בנלי מדי. סוף רע, קשה מדי. אבל הסופר חייב להתפטר מהדמויות. כמו בהרבה סדרות, ברוב המקרים הסוף הרבה פחות מהסדרה עצמה. אבל למי איכפת. העלילה הרבה פחות חשובה, העיקר זה החוויה של כל לילה. העומק, הקצב. אז אם אני ממליץ? לא יודע. בעצם כן, למי שאוהב סדרות. ושבסוף לא תכתבו טוקבקים רעים.

- אני לא מסכים איתך. זה ממש לא 'מתנשא'. - גם לא פלצני. - תקשיב-תקשיב. זה בדיוק כמו אופרה. - זה כן קשור. גם אופרה כבדה. אתה צריך מצב רוח מיוחד כדי לסבול אותה. - נכון שזה לא שלמה ארצי, אבל בכל זאת, מי שמבין משלם על זה מיליונים. - אתה צודק. ספר עשוי בשביל הנאה ולא רק בשביל גימיק. אבל כשמאסטר עושה גימיק, זה בהחלט שווה. - בדיוק. - אבל ההשוואה לעמוס עוז לא ממש נכונה. חוץ מזה ששניהם ישראלים, מה הקשר. אם כבר הייתי משווה למאיר שלו. - אל תצחק. תחשוב על התחקיר המטורף. א.ב.יהושע מכניס אותך לתקופות שונות בהיסטוריה. אם אתה קצת מכיר, אתה פשוט נפעם. הוא מדייק בפרטי הפרטים. שמות של מטבעות, אנשים, שפות והלכי רוח. מדהים איזו שליטה פנומנלית. - כן, והכול בצורה של שיחה. - לא יודע למה הוא עשה את זה. זה גימיק. אבל לפעמים זה קצת מרגיש מאולץ. - כל כמה משפטים הוא צריך להזכיר עם מי מדובר. הוא כל הזמן מזכיר עם מי הוא מדבר. כזה 'את שומעת סבתא', 'אבל למה אבא', 'כן אדוני המפקד', וכשזה חוזר על עצמו כל שורה, זה לפעמים לא אמין. אבל עזוב שטויות, הידע, יכולת הסיפור. הוא פשוט גאון היהושע הזה. פשוט גאון. אופרה. - בדיוק. - אם אני ממליץ לך? לא יודע מה להגיד. - אם אני נהניתי? - זה דורש הרבה התמסרות. בא נגיד שזה לא זורם. לא ספר טיסה. אבל בהחלט ספר. ואתה רוצה שאספר לך משהו? שישאר ביננו? - תבטיח לי. - גם אני לא קראתי את הספר... - כמו שאתה שומע. - שמעת על 'אייקאסט'? - כן-כן, יש להם ספרים מוקלטים. - בדרך כלל אני לא מבין מה ה'גליק' להקליט ספר שצריך לקרוא. אבל בספר הזה 'מר מאני', שכל כולו שיחות, זה בהחלט רעיון פצצה. כבר חודש שאני יוצא להליכות עם השיחות האלו. אנשים כמו איתי טיראן ועוד מוכשרים משוחחים, ואתה פשוט הולך שבי אחרי הסיפור. רק כשאתה שומע מישהו אחר שמקריין את זה, אתה קולט שיש שם גאונות. כמו של 'אופרה'. אבל זה תענוג קצת יקר. לא ממש רם אורן. - קיצר, לא יודע. תלוי אם יש לך מוזה ואהבה להיסטוריה. - יאללה, בוא ננסה לתמלל את זה, אולי החברה של סימניה יאהבו. - צ'או.

אתם וודאי מכירים את הדוברים האלו. הם בדרך כלל לבושים בפשטות, רחוקים מכל ברק נוצץ, והם תמיד צועדים למיקרופון בשפת גוף שלוחשת "קטונתי". הם לא ממש שנונים, ונכון, אל תחפשו אותם בין מנחי הריאליטי. בשלוש דקות הראשונות, שהם לוחשים בקול דקיק ומחוספס, הקהל יוסיף לפטפט ולפהק וממש לא להבין "למה, לעזאזל, התפתנו לבוא לכאן". אלא שאז, בלא כל הודעה מוקדמת, אתם מבחינים לפתע במפנה הדרמטי. השקט, מהדהד פתאום באוזן. בכל רגע נאבד עוד מישהו מעדת המפטפטים לטובת השותקים המאזינים בפליאה. מסתבר שיש מרתקים שלא פותחים בפומפוזיות, ולא מביאים אותה ב'הפוכה'. יש אנשים שדבריהם עומדים מרתקים בפני עצמם. מעטים. אז ככה, את הפתיחה המשונה הזו נאלצתי לכתוב, בדיוק מהסיבה שאני לא חיים סבתו. (כן-כן, הרב). ואני ממש לא יודע כיצד ניתן לפתוח בפשטות של "פעם היה איש", ובכל זאת להצליח לפתות אותי להמשיך בקריאה. הוא עושה את זה, ובכל פעם מחדש אני מכיר את המסלול. יקח לי 2-3 עמודים, עד שאשאב פנימה, במורד המילים הפשוטות, הכנות והישירות הללו. לקראת הסוף, איכשהו המילים הפשוטות הללו יזחלו אל תוך שקיק הדמעות שלי ויוציאו כמה וכמה כאלו מלוחות לשפתיים ומתוקות לנשמה. אני מתחיל לקרוא. לכאורה, עוד ילד מעברה, שהממסד הלבן המפוטם שבא לכאן שזוף ורענן מאושוויץ ומיידאנק, החליט להעלות אותו ממרוקו-תוניס-עיראק-איראן ולהפלות אותו. להדיר אותו מהתקשורת, מהמשפט, מההון ומהשלטון. שם הוא היה משהו אצל המלך, וכאן הוא יושב בפחון משועבד לאדם הלבן, שדובר אידיש מעשן קובנים ומגלגל דולרים. בהחלט מרתק, אבל מה לעשות, קצת מוכר והרבה נדוש. סבתו, לא נופל למקום הזה. נכון, הוא בא מקהיר. נכון, לא היה שם רע, ונכון מאוד, כאן לא משהו. אלא שהוא, כמה משונה, מתעקש לא לקרוא לזה קיפוח. במקום להתקרבן פנימה, הוא פוקח עין חוצה. נשמת הסופר שלו, המורעבת והסקרנית, המבקשת להעמיק ולהתחקות אחר השורש, מתחילה לנסות להבין על מה הלבנים האלו מדברים כשהם לא מדברים על 'שם'. בספרות העברית, בכל אופן במעט שטעמתי ממנה, לא מצאתי תקדים לעולה מזרחי, שהקדיש ספר מלא אמפתיה ונסיון הבנה כנה למצוקתם של העולים ממזרח אירופה. וכשזה קורה, מסתבר שאי אפשר לעמוד בפני זה. את מצוקת הדור הראשון והשני, קראנו מעטם של פולנים-מפולפלים, הונגרים-מתלוצצים, גליצאנים-בוכיים ורוסיים-מעמיקים, רק קול אחד לא נשמע, קול הפשטות והכנות המזרחית. כשפייטן קהירי מוכשר, מתחיל לסלסל א-ל מלא רחמים ומבקש למצוא נכונה לנשמתו של פרקש ההונגרי, זהו תמהיל שאי אפשר לעמוד בפניו. זה לא קצ'טניק, זאת לא 'פלנטה אחרת'. אבל זה כן סבתו, שמצליח להביא לפלנטה שלנו מעט ממה שהרגישו אלו שעברו בזו האחרת. הי, ולמי שאוהב אידיש ולא מוכן להתפשר על אזור הנוחות של המוכר והביתי, לא תאמינו איך הילד הקהירי השכיל להבין אותנו טוב יותר ממה שאנו מבינים את עצמנו. אני בכל אופן, לא הצלחתי לעמוד בפני הספר הזה. נשכתי שפתיים, אך זה לא הועיל לעיניים. הן זלגו מבלי בושה, והטביעו את הלב בעונג אין-קץ.