ביום שבת נסענו לחנות כלי בית יוקרתית על מנת לרכוש מכונת קפה ביתית.
השתנקנו מהמחירים והתפעלנו ממקבץ האופרציות שהאחרונה מסוגלת לבצע: להוסיף חלב וסוכר, להקציף, לחרוט בזיכרונה מה כל אחד מחברי המשפחה אוהב, לדבר, לשרוק, לעשות מסאז׳. וכל זאת תמורת 3,000 דולר בלבד.
כסף קטן, כמו שאומרים במחוזותינו. אך שותפי לחיים לא אמר נואש וכיאה להולנדי שהאמרה ״קייקן, קייקן ניט קופן״ (בהולנדית: להביט, להסתכל לא לקנות) יאה לו, המשיך לברר לגבי תעריפים, מותגים ומוסר העבודה של המערכות החכמות הללו.
הילדים הסתובבו בינות סירים ומחבתות; הגדול הפיק צלילים מתיפוף על קדרות והקטנה בחנה בהתפעלות ספלים וכוסות ותוך דקה קראה לי בהתלהבות: ״תראי אימא, מצאתי ספל עם המזל של סבא שימון״
ואמנם על הפנכה הייתה מצוירת בת ים חיננית ארוכת שיער נושאת זוג דליים מלאי מים, הסמל האסטרולוגי לציון הדלי או כמו שאבי אוהב לכנותו: מזל ספונג׳ה.
בתוך הספל שהזכיר בעומקו מגדל מים הוטבעו שלוש מילים באנגלית המייצגות את האקווריוס: Selfless, Compassionate, Imaginative
קראתי אותן שוב ושוב בתדהמה ותהיתי מי הוא אותו האחד שהשכיל לתאר את אבא שלי באופן מתומצת ומדויק כל כך.
ולא, אינני מקבלת את ההנחה שבכולנו קיימות התכונות הללו, פחות או יותר.
אולי פחות מאשר יותר.
אבי, שיבדל לחיים ארוכים, חושב קודם כל על סובביו: מה אתו? ואיך היא מסתדרת בלי עזרה? ואיך אפשר להקל על ההוא? כאבים זה לא משהו שצריך להתגאות בו ולכן אף פעם לא כואב לו הראש והוא אינו מתאונן או מקטר או מנג׳ס.
הוא רחום ורגיש עד מאוד אך רק כשהתבגרתי שמתי לב לכך: בעיני תמיד היה קשוח ועומד על שלו, לא מתפשר אך אני מניחה שהגיל עושה את שלו.
כשהתחפשתי לאחות רחמנייה בפורים הוא הכין לי כומתה מבריסטול לבן, עיטר אותו במגן דוד אדום מדויק ששרטט עם סרגל בעיפרון. צייר ומחק ותיקן עד שהגיע לתוצאה משביעת רצון. בעל דמיון.
ככל שעוברות השנים וחולף הזמן אני מבינה כמה הוא יקר ללבי ואיך זכיתי באב שכזה. דווקא הריחוק הפיזי ממנו גורם לי להביט בו באופן שונה, נדיר: לבחון את תכונותיו המקובעות ולהעריך אותן על יופיין וכיעורן.
זמן רב לוקח לנו להבין אנשים, לפצח אותם. מלאכת חיים היא להבין איש אחד מוערך בזכות מה שהוא.
את חיים באר התחלתי לקרוא כשרק הגעתי לאוסטין והייתי מוטרפת מבלבול וגעגועים.
רציתי הביתה, נמאס היה לי מהאנגלית. לא מצאתי את עצמי כי הלכתי לאיבוד בתוך ים של מבטאים ומנהגים שהיו זרים לי.
הייתי חייבת להיאחז במשהו מוכר, ישן וטוב אז הלכתי שבי אחר מילים ששמעתי פעם, כשהייתי קטנה: יידיש, ביאליק, בית כנסת, כיפורים, ספרים וזיכרונות; לא משנה שהם לא היו שלי, הסתפקתי גם במונומנטים שלו.
הם עזרו לי למצוא את עצמי מחדש.
וכך קראתי תחילה את: אל מקום שהרוח הולך ואת חבלים ולפני המקום ונוצות ועת הזמיר עד שסיימתי את כולם ובזה לא הסתיים העניין משום שבכל ספר שלו ישנן הפניות לספרים אחרים, לאירועים, לסרטים.
וכך יצאתי מושכרת ומלומדת: חורשת את האינטרנט, מאתרת תאריכים, אנשים ומקומות.
הייתי עסוקה, היה לי מה לעשות.
הספר שבו אני כרגע מעיינת נקרא: מלאכת החיים עיונים ביצירתו של חיים באר.
אסופה של 15 מאמרים מאת יידועי שם בתחום הספרות העוסקים בניתוח מרתק של יצירותיו הידועות.
הצורה שבה בחרו להתייחס לספריו ועל פיה הם מנתחים בדייקנות את אופיו מעוררת התפעלות ממש: אבנר הולצמן למשל מתייחס למה שקורה מתחת לפני השטח: מה מסתתר מתחת לכאב, איזה סוד אנו יכולים לגלות תחת כסות של מילים.
דברים רבים פתאום הובהרו לי, אמירות מסוימות שבעת קריאת ״עת הזמיר״ למשל, לקחתי כמובנות מאליו.
ואמנם, לא כל משפט או מעשה הינו לפי מובנו המילולי.
צריך להבין מעבר, לרדת לשורש הדברים משום שאצל באר אין מילים התלויות באוויר.
כל משפט מקפל בתוכו משמעות או סיפור או זיכרון.
והוא אוהב להיסחף, להרחיב ולנמק עד שאתה מקבל סחרחורת ולא זוכר מאיפה התחלת ולאן הגעת.
כל מסה נוגעת ביצירה אחרת, בנקודת מבט שונה ומעניינת ורואים שהיא נכתבה בהערכה רבה, בידע מוכח, עד כדי כך שלעיתים תהיתי אם אמנם לזה באמת התכוון הסופר חיים באר או שמא הגיעו המלומדים למסקנה הזאת בעצמם רק מתוך קריאה וידע והשוואת מקורות והרגשתי קצת מטופשת למען האמת שקריאתי אולי לא מספיק תבונית ואני רק נהנית מהמילים היפות ולא יורדת לקרקעית מחשש לחשיכה.
לא סיימתי את קריאתי.
ספרי עיון נקראים אצלי לאט ובהחלטיות.
רציתי לשתף בעיקר משום שאני מסופקת, שהספר ממלא אותי ועושה אותי שמחה.
הכרך מיועד לאנשים שכבר קראו את יצירותיו. למי שעדיין לא הספיק, אינני ממליצה להתחיל בספר זה; יש בו ספוילרים על ימין ושמאל אך עם זאת הוא נותן ביאור נפלא על אדם שניצח אותי במחבואים ומצא את המסתור שלי הרבה לפני.













![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




