הספר הזה מחולק לשני חלקים וכך צריך להיות גם הדירוג שלו - "ליידי סוזן" 5 ו"כתבי נעורים" 2.

בתי, בת ה- 10 כותבת סיפורים נהדרים וכאמא אני שואבת אינסוף הנאה מהכשרון שלה. האם צריך לפרסם אותם? לא בטח. אולי בעתיד היא תהיה ג'יין אוסטן הבאה, אבל בינתיים הסיפורים הם בוסר לחלוטין. גם ג'יין אוסטן בגיל 11 לא ידעה שהיא תהיה ג'יין אוסטן. ברור שגם בגיל 11 אוסטן כתבה טוב לגילה. האם היה צריך לפרסם את הסיפורים הללו? לא בטוח. גם הם בוסר לחלוטין, את חלקם לא הצלחתי לסיים, חלקם עשו לי כאב ראש ורובם סתם נטולי כל פואנטה.

לעומת זאת, החלק הראשון - רומן המכתבים "ליידי סוזן" אותו כתבה בגיל 18, היה מבחינתי הצלחה כבירה. בוגר, עגול ובעיקר משאיר אותך עם רצון להמשיך ולקרוא אותו - דבר שלגמרי לא של מה בכך כשמדובר ברומן מכתבים.
ליידי סוזן היא אלמנה פלרטטנית ומשחוררת כל רסן שמחפשת לעצמה ולבתה המתבגרת שידוך הולם. הדרישות שלה בשמיים (כשמדובר על עצמה, כשמדובר על בתה מספיק שהגבר ינשום ויהיה עשיר) וכך גם דעתה על עצמה. המכתבים שנכתבים על ידי אנשים סביבה מול המכתבים שהיא כותבת לחברתה, חושפים את הדיסוננס בין הפרסונה שלה בעיניי הזולת לבין מה שמתרחש בראשה היפה. הרומן הזה פמיניסטי מאוד לתקופה והגיבורה הראשית, שעל פניו אמורה הייתה להיענש על המוסר הקלוקל והעדר האינסטינקט האימהי, דווקא שורדת יופי וזה בעיניי המרד של אוסטן הצעירה במוסכמות התקופה.

חבל שסנדיק לא הוציאו לאור רק את החלק הראשון, בפורמט של ספר קטן (כמו של זיקית בזמנו) ובמחיר מתאים.

זה מוזר לקרוא ספר של אדם שאתה מכיר. יש את החשש שאולי לא תבין את הספר או גרוע מכך , לא תאהב אותו. ואז איך תסביר את זה והאם זה לא אתה זה אני באמת יעבוד.
אני לא באמת מכיר את רינת קליין, אני מכיר את האושיה האינטרנטית שלה שנמצאת פה באתר , אבל זה יצר מספיק קרבה כדי שמחד סקרנותי תתעורר לקנות את הספר ומאידך תגרום לו לשבת חצי שנה על המדף. כבר תכננתי לספר איך נפל מאחורי המדף לחלק המאובק שיד אדם לא תיגע בו עד למעבר הדירה הבא
לשמחתי דאגתי לשווא, אהבתי את הספר. מאוד.
אני לא מהקוראים המהירים אבל סיימתי אותו בסוף שבוע אחד, תודות לחורף שקצת התלהב השנה ולקצב של הספר.
אני מסכים כמו קודמי שזה לא ספר מתח אבל הוא משתמש בהרבה אלמנטים של ספרות מתח ויוצר דרמות\ שיאים לאורך הסיפור. למרות ריבוי הזמנים והדמויות קל לעקוב אחרי העלילה ולא ללכת לאיבוד בין עלילות המשנה.
הספר מסקרן כמעט לכל אורכו ועונה על רוב השאלות שעולות בו אבל לעיתים בצורה ישירה מדי ונקיה מדי. יש מקומות בספר בהם נראה שכדי לשמור על מקצב מהיר הורדו חלקים שהיו , אולי , מכבידים עליו אבל יכלו לעבות יותר את העלילה ולקרב יותר להזדהות עם הדמויות. זה הורגש בדיאלוגים מסויימים בהם דמות עוברת מספר רגשות\התנהגויות אבל לי היה קשה להזדהות או להבין מה אופייה ( לדוגמא , גליה בתחילת הסיפור או תמרה לאחר עץ הפירות ) וגם בפתרונות מהירים מדי כמו הסיפור של יורי.
עכשיו הסקרנות רק גדלה לגבי הספר השני.

אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.

גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.