אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.
גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.
זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו.
הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
