"ספר יפהפה שמזמין את הקורא לצעוד לתוך עולמו המופלא ולצאת ממנו כמה ימים אחר כך בן אדם שונה". הציטוט מהדיילי ניוז. בדרך כלל אינני קוראת כלל את מה שאנשי השיווק של ההוצאה לאור מחליטים לכתוב על הספר. הפעם קראתי גם הסכמתי.

שנות השישים של המאה הקודמת. שנים ספורות אחרי מלחמה נוראה, שכאילו לא הספיקה: המלחמה הקרה מבצבצת לה, כאילו בני האדם אינם יכולים לחיות בלי אויבים. החיים בבסיס חיל האוויר הקנדי טובים מאד לקצינים ולמשפחותיהם: הגברים עובדים הנשים מטפלות בבית ובילדים, יפות ומטופחות ואינן לובשות את "בגדי העבודה" שלהן דקה אחרי השעה 4, שהבעלים לא יראו אותן בלי מחוך ואיפור. ויש חלוקה ברורה בין עולמות של גברים לנשים. Comme il faut . מדליין בת ה 8 היא בת למשפחה מעורבת (ומדוגמת): אביה קנדי-אנגלי, אמה קנדית-צרפתייה. יש לה אח גדול, היא מעריצה את אביה והוריה עושים הכל כדי לשמור עליה מדאגות ופחדים. היא מסתגלת במהירות למקום מגורים חדש מדי תקופה, חברות חדשות ושפה חדשה. אבל יש תחומים בחיי ילדה ששום דבר לא מכין אותה אליהם, לא משנה כמה הוריה מסורים, ואליהם אי אפשר להסתגל.

הספר עב כרס - 855 עמודים, מרתק לכל אורכו למרות שהקצב שלו לעתים איטי. הוא פורש את עלילתו הגאונית על מצע בנוי היטב של רקע, המורכב מסממני התקופה, מגישות ואמונות, מתמימות ורצחנות, מצדק ועוול. הסיפור בנוי כך שהקורא יודע - או חושב שהוא יודע - על המתרחש יותר מהגיבורים.

הספר כתוב מעולה ונוגע באופן אמין ביותר בשלל נושאים שמטרידים אותנו תמיד. מי שעדיין לא קרא - ומוכן לצלול לספר מטריד וקשה ונפלא - כדאי.

השנה היא 1962. קנדי הוא נשיא ארצות הברית. חרושצ'וב הוא שליט ברית המועצות. בברלין קמה חומה שחילקה את העיר לשני חלקים. המזרחי והמערבי.
משבר הטילים בקובה בשיאו. האמריקאים חוששים מהצטיידותה של ברית המועצות בנשק אטומי. החשש ממלחמה גרעינית מרחף באויר. והפחד ממלחמת עולם שלישית נוכח וקיים. פושעי מלחמה נאצים עורקים למערב. מרגלים מוחדרים לקנדה, כשזו משמשת כתחנת מעבר לאמריקה, במסווה של אנשי אקדמיה וחוקרים. כולם מחכים בסקרנות לראות מי האדם הראשון שיצעד על הירח.

על הכביש נוסעת מכונית רמבלר סטיישן. זהו שיאו של הקיץ, בעוד שבוע תסתיים חופשת הקיץ ויתחילו הלימודים. בתוך המכונית יושבת משפחת מקארת'י. האב ג'ק הוא איש חיל האויר בשירות חיל האויר הקנדי המלכותי. לידו יושבת אשתו היפה מימי. מאחורה יושבים הילדים. מייק בן השתים עשרה, ומדלן בת השמונה.מדלן עומדת להתחיל את כיתה ד'.

בני משפחת מקארת'י סיימו זה עתה שליחות בגרמניה, ועכשיו עושים דרכם אל תחנת חיל האויר סנטראליה שבקנדה. כמו חצרים אצלנו. בבסיס יש מגורי משפחות,מועדון קצינים, מועדון הנשים, בית ספר.במדשאות הבתים מונחות אופני ילדים. פססטורליות. חיי קהילה שלווים והדוקים של שיתוף וחברות.ברביקיו בחצרות הבתים, שיחות עצלות על בקבוקי בירה צוננים, ברקע צהלת קולות הילדים המשחקים. הבסיס עדיין חצי ריק, המשפחות עושות דרכן לפה, כל משפחה חותמת פרק בחייה, אורזת חפציה ושמה פעמיה לסנטראליה.
כי אם אבא שלך מחיל האויר, אנשים שואלים אותך מאין את וקשה לך לענות. כי את עוברת ממקום למקום מדי כמה שנים. "מאין את?" "אני מחיל האויר הקנדי המלכותי" חאק"מ. כמו מדינה שחלקיה פזורים ברחבי העולם. (עמ' 21)

כל משפחה חדשה המגיעה לבסיס זוכה לקבלת פנים בדמות שכנה ותיקה יותר המצלצלת בפעמון הדלת ובידה מחזיקה עוגה חמימה שנאפתה זה עתה, בליווי חיוך רחב תוך כדי מילות ברכה. קהילה חיה ופועמת. מגוננת.

דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה.
הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על היעדר תחושות ומאפיינים אנושיים אצלו גורם לתחושת כאב נוראית בקרב הקורא. למרות שבסך-הכל מדובר באדם פסיכופת ברמות שקשה לתאר, מדובר באדם שמדי פעם קל להבין את מחשבותיו בנוגע לחברה הסובבת אותו.
מדובר ביצירת מופת, שרק לאחר קריאתה ניתן להבין עד כמה העלילה כל כך חזקה ועד כמה הדמות המרתיעה, המפלצתית והאומללה שיצר ברט איסטון אליס מהווה דמות כל כך חזקה, שמלווה את הקורא במהלך חייו היומיומיים.
אין בספר עלילה של ממש, יותר נכון מציאות חייו של אדם פסיכופת ואומלל, שכל מה שברצונו להיות זה אדם נורמלי, אך מצד שני אין באפשרותו לוותר ולשלוט ביצר החולני והמטורף שלו.
זהו הספר הראשון שהצליח להגעיל אותי ברמה כזאת שנאלצתי להסתיר את המילים ולהאבק בצורך להקיא. התיאורים בספר זה מזעזעים כל כך, שלא נראה לי שאי פעם כשאסתכל על פה של מישהי או על מסמרים לא תעבור בגופי צמרמורת ובחילה של ממש.
הכתיבה נהדרת. הבונוס הקטן הנוסף הוא שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של פטריק, דבר שמקנה לקורא את ה"אפשרות" לדעת את דעותיו ומחשבותיו של פטריק אודות דברים מזעזעים, כמו דם, כאשר עבור פטריק, זה מהווה דבר מפתה ואירוטי של ממש.
ממליצה בחום לאנשים שבטוחים שיוכלו לשלוט בעצמם כשיקראו על כמה "מענג" המראה של אישה שותתת דם ומעוותת לחלוטין.