אני די בטוחה שלו ניתן לי לבקר בביתה של <mark>דונה טארט</mark> הייתי מוצאת בו המון חפצים. בטח הוא גדול, המון חדרים (בכל זאת הגברת כותבת רבי מכר שנמכרים היטב ומעשירים אותה) מן אגרנית כפייתית כזאת, שלא זורקת שום דבר כי אולי פעם היא תצטרך. יש לה מן הסתם המון תיאורים של אנשים במצוקה. חלק מהתיאורים האלה מצאו את דרכם לספר הזה, אבל אני בטוחה שיש לה עוד הרבה. למה? כי כך היא כותבת. עמודים על גבי עמודים של תיאורים של מצו

לפעמים מתחשק לי שאנשים מסוימים פשוט יעלמו. אנשים שמציבים בפני בעיות להתמודד עמן, אנשים בעלי תביעות טורדניות, אנשים שמזכירים לי חוויות לא נעימות, אנשים שמארגנים ערבי קריוקי בבית ממול ונותנים למתבגרים בעלי קול מתחלף לזייף שירים שלא היה בכוונתי להכיר בשעות שבהן העולם אמור להיות שקט.
היה נחמד אם הם היו נעלמים.

אולי בגלל השאיפות הנסתרות שלי יכולתי להזדהות עם הרצון להיפטר מבאני (זה לא ספויילר, זה כת

מרופא השינים שלי למדתי דבר חשוב לחיים. לא, לא לצחצח שינים. הוא לימד אותי להגדיר.
לבנאדם יש כנראה עסק עם הרבה פציינטים מפונקים, ולכן תגובתו לכל תלונה מצידי היא פתיחת עינים באיום ושאלה נוקבת: "כואב או לא נוח???"
כשבאתי להגדיר את הספר הזה, הרגשתי שאני צריכה להשתמש שוב בדיוק של הרופא שלי: הספר הזה באמת כואב או רק לא נוח?
הרגשתי שאני נשאבת לתוך בור שחור עמוק. הכל קרה אבל שום דבר לא קרה. הפרקים היו א

ספר מצוין. ארבעה וחצי כוכבים לפחות. אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון.
מאז שגיליתי את 'סימניה', והתחלתי לנבור בתוככי עצמי כשאני מסיימת לקרוא ספר, כדי לנסח מה אהבתי ומה לא אהבתי בו, הבנתי על עצמי שני דברים: קודם כל, אני מעדיפה ספרים שמתמקדים במספר מצומצם של דמויות ומפתחים אותן לעומק, על פני ספרים שמרפרפים להם בקלילות על פני עשרות דמויות, מספקים עליהן אינפורמציה למכביר, אך לא באמת הופכים אותן לבשר ו

בגדול, באני זה שם של מנייאק.
באני הוא סוג של פלייבוי/ג'יגולו/נער שעשועים מתעלק ומוצץ דם - בעיקר לאנשים עשירים כי להם אפשר למצוץ גם כסף. וגם את לשד החיים אם במקרה יוצא שזה אקסטרה באני. זה לא סתם שבאני מתחרז עם מאני.
באני הוא מישהו כזה שייטפל למישהו מקובל, יפה, מוכשר או עשיר ממנו (מוצלח, במכלול) וינסה לטפס במעלה הסולם החברתי באמצעותו, דרכו או עליו. אבל באני שכזה תמיד יישאר קרצייה טפילית והכי גבוה

כתבתי פעם שצריך הצדקה טובה מאוד כדי שרומן יתפרס על פני יותר מחמש מאות עמודים. זאת הכללה, אבל תשימו לב שהיא נכונה. אם ספר הוא סאגה המתפרסת על פני מספר דורות, יכול להיות שצריך הרבה עמודים בשביל לספר את זה. אם ספר שייך לסוגת הפנטזיה, שבה על המחבר ליצור עולם או כמה עולמות זרים, לתקשר אותם לקורא, לעשות זאת בצורה סיפורית ולבנות תוך כדי כך עלילה, ובכן, זו יכולה להיות הצדקה. אני מניחה שיש עוד כמה יוצאים מ

את רוצה לקרוא על נער שגנב ציור במקום לעבד טראומה, ועכשיו תקוע עם שניהם?

החוחית – <mark>דונה טארט</mark>

הציור היה פעימת הלב הסודית של חיי

עלילה:
בניו יורק של תחילת המאה ה-21, נער נאחז בציור גנוב מן המאה ה-17, ועובר מסע התבגרות פתלתל.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה ורקע

דמויות מעוררות: אינסטינקט-מגונן, היקשרות-טראגית, מגניטיזם-הרסני, קונפליקט-מוסרי

וייב:

לא ברור לי איך גיליתי את "ההיסטוריה הסודית" רק עכשיו. נשאבתי אליו החל מהמילה הראשונה ונשארתי מרותקת לאורך כל 600 העמודים שלו. זהו סיפורו של חוג ללימודים קלאסיים בקולג' יוקרתי וקטן בוורמונט. הסיפור מסופר מנקודת המבט של ריצ'רד פאפן בן ה-19, שמגולל את השתלשלות העניינים בדיעבד. הוא מגיע לקולג' ולאחר שמציג את עצמו כבן טובים, הוא זוכה להתקבל לחבורה האליטיסטית שמרכיבה את החוג ללימודים קלאסיים. החבורה מונ

רציתי לכתוב על הספר הזה, למרות שבדרך כלל אני לא ממש אוהב לעשות את זה, ולמרות שידעתי גם שזה יהיה קצת קשה לכתוב עליו בעברית אחרי שקראתי אותו באנגלית, וכל זה בגלל שהוא מיוחד כל כך בעיניי. אז הנה זה למרות הכול:

״המוות הוא אביו של היופי.
ומהו יופי?
-אימה.״


<mark>דונה טארט</mark> היא גאונה ספרותית שלדעתי אין בדורנו כמעט מי שיוכלו להשתוות לה- לא קשה להבין את זה אחרי קריאה של עשרת העמודים הראשונים בספר, וגם