את הספר הזה מצאתי בנבירות שעשיתי בארונות הספרים המאובקים מזה שנים בבית הילדות של אמא. נשפתי מעליו את האבק, ואחרי שסיימתי קריאת ההקדשה האוהבת, ניגשתי למלאכת הקריאה. קריאת שירה יכולה להיעשות בהיסח הדעת או בניתוח קפדני, ובחרתי לי דווקא את דרך השווה, האזור האפור, הלא אופייני לתחום. מצאתי את עצמי שוכבת על הגב בחדר בו גדלה אמי, כל מיטה זוגית חסרת מצעים, וקוראת שיר אחרי שיר אחרי שיר. ספק מזדהה וספק מתפעמת, או אולי שילוב של שניהם, הם שגרמו לי לעבור על המילים עד לעמוד האחרון, בכתב ידו של רון, "עד היום קטפתי פרח ממחר אקטוף ענן" האמת שמה שכן עצר אותי לרגע מחיי היום יום הוא דווקא סיפור החיים של אדלר עצמו. הוא התחיל לכתוב שירים בגיל שבע עשרה וחצי, והתאבד במהלך שירותו הצבאי, בעודו בן תשע עשרה. קראתי את השורות האלו, שהודפסו על החלק הפנימי של הכריכה האחורית של הספר, שוב ושוב, מסרבת להאמין שהבגרות המתפרצת ממילותיו היא של נער. התמלאתי בהמון הערכה אליו, ופתאום קיבלתי כלפי השירים שלו משמעות אחרת, לא של אדם מבוגר ויגע משנים שוחקות, אלא אחד שהבין את מקומו בעולם מוקדם, מוקדם מידי. "הרי תנסו תמיד לשבץ אותי בתשבצכם בעל הגבולות המוגדרים עד אימה. פשוט אין לי מקום בתשבצכם פשוט לא נברא מושג עבורי אצלכם משבצתי היא משבצת שחורה בה אין מכניסים אות ממנה מתעלמים."

זוהי הנובלה הראשונה שקראנו במסגרת מגמת ספרות - והנובלה הראשונה של זיסקינד שאי פעם קראתי, והיא השאירה לי טעם מתוק בפה. התמימות והכנות הילדותית, שני דברים שאני נורא אוהבת למצוא ביצירות ספרותיות, קרצו מהמילים וממה שמאחוריהן בכזה חן (וגם כן מהציורים הכל כך יפים, ששידרגו את הספר מאוד!) זה ספר שיש בו גם תהיות וגם תובנות, ומעבר לדברים שמבהירים את עצמם עם הזמן הוא כולל בתוכו גם שאלות שנשארות ללא תשובה. הוא גרם לי לחשוב, להיזכר, לתהות, לחייך. חייכתי המון תוך כדי קריאה. אפילו צחקתי קצת לעצמי. אנשים שישבו לידי באוטובוס הסתכלו עליי מוזר - טוב, את זה שמעתי רק בדיעבד, כי באותו הרגע הייתי בכלל בכפר אגם-דרום, בראשו של עץ גבוה במיוחד.

אם רק היתה לי אפשרות, הייתי מדרגת את הספר הזה כשישה כוכבים בלב שלם. ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון אם לא בכלל - מאיר שלו, מעבר להיותו אשף השפה העברית הידוע, השולט בדקדוקי השפה ובסודותיה, הוא גם טווה רעיונות יוצא מן הכלל. העלילות המרתקות, השונות והדומות ביניהן כל כך, אשר כמו בספרים רבים וטובים מתמזגות בסופו לאחת - גרמו לי ממש להוציא תהיות מפי בקול רם, להשתאות בשאיפת אוויר מופתעת ולאמור "כן!" או "לא!" לעצמי, בעוד היושבים סביבי (על הספסל, בתחנה, באוטובוס, בעיר וביער) שולחים לכיווני מבטים תמהים. אבל למה שיהיה לי אכפת? באותם הרגעים הרי הייתי שקועה עד קצה בתוך הספר, ככה שהקיום המוחשי שלי באותו הזמן היה השולי מבין השניים. "אחרי מכתב אהבה שהביאה יונה, שוב לא יסכימו השולח והמקבל להתפשר על כל דוור אחר. דבר לא ישווה לשילוחה, להיעלמותה מן העיניים המלוות, להופעתה - באותו הרגע ממש - לעיניים המחכות. הנה היא: צוללת ובאה, מעופה ישר כחץ, שאון טפיחת כנפיה מתערב בשאון הדם ברקות הלב. מה ישווה לאחיזה בה? לנוצות חזה הרכות? להוצאת המכתב מהטוטף? להלמות ליבה? ואיך יש לה את הכוח לשאת כל כך הרבה אהבה?" אתם מבינים, הספר הזה הקים אותי גם ברמת השפה והמילים וגם בסיפורים שלו, האוהבים והמתגעגעים, ההומים, החיים בעבר ובהווה ביחד, משתלבים עד שנמוגים הגבולות ביניהם. ספר כזה הוא ספר שאני מאושרת שיש לי עותק חתום (!!!!) שלו משלי.

את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, עוד כשהייתי ילדה קטנה שרצתה לחוות קצת עצמאות. לעותק שלי יש כריכה עם סימנים של השנים עליה, ודפים עם ריח ישן שהחוטים שמחברים ביניהם כבר מבצבצים בעקשנות. בעותק שלי, תמצאו בין המצרכים ממרח אנצ'ובי, ביסקוויטים גדולים של פעם , סוכריות כרמית וגלידה שקונים בקרטונים מלבניים. בין הכלים תמצאו נפה ומכשיר סודה. העותק שלי הוא עותק היסטורי: בעמוד השלישי של הספר, בו כותבת סירקיס "מילים מספר לילדים", יש לי סיפור מיוחד. סבי זכרונו לברכה, אשר אהב להשתעשע עם ילדיו, קנה את הספר לאימי ואחיה כשהיו ילדים, והוסיף בעמוד המדובר חוק משל עצמו, בכתב ידו ובניסוח הבא: "ילדים זיכרו! יש לאכול את המנות בארוחה לפי סדר ההגשה. מי שלא אכל מנה אחת בארוחה, לא יקבל קינוח!" ולכן, מעבר להיותו ספר קסום שליווה את הילדות של אימי ואת שלי לאחריה, יש לספר הזה ערך סנטימנטלי אצלנו במשפחה. ומה יותר טוב מזה?

בכנות, הפעם הראשונה שראיתי את הספר הזה היתה בחנות ספרים, קצת לפני שבוע הספר, מסודר בערמה מסודרת כיאה לרשת גדולה, מחכה שמישהו ירים ויקרא. אז הרמתי. וקראתי - את הכריכה האחורית. ביקשתי מהמוכרת פתק ועט ורשמתי לעצמי את השם, לא לשכוח. אחרי כן, עוד קיבלתי לגביו המלצה מעמיתיי לבלוגיספרה, ולקחתי אותו לידיי בביקורי הראשון בחנות ספרי יד שניה מספקת. כשסיימתי לקרוא את הספר האחרון שהיה ברשותי, עמדתי מול מדף הספרים השואף לאינסוף שלי, ומשהו בי נמשך לבחור דווקא בו כבא בתור. או, כמה שאני שמחה שעשיתי את זה. "בדידותם של המספרים הראשוניים", מספר בראש ובראשונה על בדידות. מכיוון שזהו רגש המקנן בכל ישות חיה שהיא, אני סבורה שכל אחד יכול למצוא את מקומו על ספקטרום ההזדהות הבלתי נמנעת עם הדמויות האנושיות להפליא של הספר הזה. לאנשים אשר בדידות נהיתה חלק משגרת יומם, הספר הזה הוא מעין אישור, חותמת הבנה, אשר תשאב אותם לקרוא עוד ועוד אל אלו שמסיבות אלו או אחרות גם הם כמותם. בין אם תבחרו להתעמק בסיפורי האהבה שלו או בסיפורים האנושיים של כל אחת מהדמויות (לא רק מתיה ואליצ'ה הראשיות, אלא גם דניס, מיקלה, הצלם קרוצה, ויולה באי, נדיה, אלברטו, ועוד ועוד ועוד) - תמצאו כאן חוויה יוצאת מן הכלל, ותמצאו את עצמכם מזדהים עם סלידתה של אליצ'ה ממזון, אם תשוקתו של מתיה לכאב, עם תשוקתם האצורה זה לזו ולאנשים אחרים. עם המצבים המביכים וחסרי המוצא, עם פחדים והתממשותם, עם לחצים מכל החזיתות ועם הפער בין המציאות לאידאל. יש כאן חווית קריאה שאסור לפספס.

זוהי הנובלה הראשונה שקראנו במסגרת מגמת ספרות - והנובלה הראשונה של זיסקינד שאי פעם קראתי, והיא השאירה לי טעם מתוק בפה. התמימות והכנות הילדותית, שני דברים שאני נורא אוהבת למצוא ביצירות ספרותיות, קרצו מהמילים וממה שמאחוריהן בכזה חן (וגם כן מהציורים הכל כך יפים, ששידרגו את הספר מאוד!) זה ספר שיש בו גם תהיות וגם תובנות, ומעבר לדברים שמבהירים את עצמם עם הזמן הוא כולל בתוכו גם שאלות שנשארות ללא תשובה. הוא גרם לי לחשוב, להיזכר, לתהות, לחייך. חייכתי המון תוך כדי קריאה. אפילו צחקתי קצת לעצמי. אנשים שישבו לידי באוטובוס הסתכלו עליי מוזר - טוב, את זה שמעתי רק בדיעבד, כי באותו הרגע הייתי בכלל בכפר אגם-דרום, בראשו של עץ גבוה במיוחד.