הם הרימו כוסית לחיי מזג אויר טוב כל עוד הם ביחד, כמו חברים טובים מזה עידנים. כשנאלצו להפרד מסיבות מובנות ולחזור לשגרה, הגשם התחיל לטפטף. כמו מחוסר בית בחיפוש אחרי מחסה או חולה צליאק שעומד במבט מתוסכל מול מדפון המוצרים נטולי הגלוטן במכולת, הוא ניסה להבין את טיבו של העולם הזה, את סיבותיו, את סודותיו. הוא תהה על קנקנו. עמד, בהה באוויר, ותהה על קנקנו. אמנם לאחרונה הוא לא כותב הרבה, וגם כשכן כותב הוא איננו ברור כלל, אבל תמיד ידע שהמילים שימשו לו נחמה מסוימת. אפילו נחמה מהשמחה, שהיא כשלעצמה יכולה להיות מעייפת. תמיד יהיו דברים שיגרמו לו להתגעגע - שלטי דרכים, התחלות של שירים, חיילים במדי ב', המהום השקט של הלילה לבד. אז הוא רק יצטנף בתוך עצמו, בשקט, לאט, וינשום. יתלטף עם עצמו בראשו, יתכרבל אם סיפור אהבה מתקתק על זוג מחייך אחר, ועם כמה תרופות טובות נגד כאב ראש. במכנסי טרנינג מהוהים, מהסוג שמותר ללבוש רק בבית, הוא יתקפל מתחת לשמיכה הנוטה להכביד בנוחות את משקלה עליו, ויחכה ביקיצה מוקדמת לשעון המעורר שיצלצל בעוד ארבע דקות וחצי. יהיה לו זמן להביט באור שבוקע מהחלון, לתהות לגבי המקום בו השאיר את נעליו, להרגיש את החותם שראשו השאיר בכרית אחרי הלילה הארוך, ואפילו להרהר בדיוקי שפת אימו. אחרי ארבע דקות הוא יקום, ויכבה את השעון שטרם הספיק למלא את תפקידו. הוא יצא מהבית, בטרנינג, בשעה חמש חמישים ואחת לפנות בוקר, וילך ישר, פשוט ילך ישר. יזכר בשיחת אליס עם הזחל אפוף העשן, ויאמר בליבו שאכן אין לו יעד מוגדר אליו חייב להגיע. אז הוא הולך, ואז הוא רץ. עוצר להתנשף, שעון על ברכיו. אסור לו לבזבז את כל כוחותיו מיד עם ההתחלה. מסע ארוך לפניו. הוא תולש את השעון מהיד. הוא ממשיך ללכת.
