אמנם הספרים הקודמים בסדרה שאחרי 'דרקון אדום', להלן: 'שתיקת הכבשים' ו'חניבעל' נכתבו בגלל שתומאס האריס רצה לספר סיפור, מבחינתו הוא סיים את הסיפור עם 'חניבעל' ולא התכוון להמשיך מעבר. מדובר בסופר שכותב ספר אחד ל-7-10 שנים, והוא פיתח כאן סאגה שהייתה עיקר חייו, או יש לומר - מפעל חייו. את הספר האחרון בסדרה - 'חניבעל: מקור הרוע' הוא כלל לא התכוון או רצה לכתוב. כיוצר המקורי של דמותו של חניבעל לקטר, הוא וגם רבים ממעריצי כתיבתו - האמין שדמותו של לקטר צריכה להישאר בגדר מסתורין. עם זאת, אולפני הוליווד חשבו אחרת. אם כבר, לאלו שטוענים שספר זה משמיד את זכרו של לקטר, מי שצריך להאשים, זה אותם בלבד. הוליווד, שהרוויחו כספים רבים על גבי האריס ורכבו על הגל של ההערצה העיוורת לדמותו של חניבעל (רואים את זה בעיבוד לספר 'דרקון אדום' שעשו בשנים האחרונות. דמותו של חניבעל בספר המקורי היא דיי שולית, ומופיעה לפחות מ-50 עמודים בספר שאורכו כ-400 באנגלית, ואילו בסרט, עקב הפופולריות של אנתוני הופקינס שגילם אותו, זמן המסך של הופקינס בסרט הוכפל, אם לא שולש), והציבו להאריס אולטימטום: "אנחנו (הוליווד) רוצים להפיק עוד סרט על חניבעל לקטר. אתה יכול להיות זה שיכתוב את הסיפור שלו, כי אתה היוצר המקורי של הדמות הזו, או שאנחנו נשלם למישהו אחר, פשוט יותר שלא ירצה יותר מדיי כסף שיכתוב אותו במקומך. הבחירה בידיך". כמובן, שהוליווד לא בוחלת באמצעי שכנוע, וכך נגזר על האריס לשבת ולכתוב ספר חדש שעליו יבססו את סרט ההמשך. ואם הייתי במקומו? סביר להניח שהייתי עושה בדיוק אותו דבר. רק לא לתת לאיזה נער זב חוטם להחתים את יצירת המופת הספרותית שלי - את מפעיל החיים שלי שעמלתי שנים כה רבות לברוא כיציר כפיי. בספר השלישי בטרילוגיה - 'חניבעל', הוזכר בקצרה, בצורה של פלאשבקים המקור שמאחורי חניבעל. אני זוכר שכשקראתי על מישה, אחותו הקטנה המשתכשכת באמבט בחצר האחורית של אחוזת לקטר בעת שהמטוסים הנאצים מפגיזים את היערות, לא יכולתי שלא לחוש תחושת צמרמורת. אני זוכר שאפילו ניסיתי לכתוב איזה שיר פרוזאי כושל שמעולם לא סיימתי, אודות מישה הקטנה. על כן, כששמעתי שהאריס כותב ספר חדש שיספר את העבר של חניבעל, שמחתי. שמחתי, לא בגלל שידעתי שעניין זה נכפה עליו, אלא בגלל שלא רציתי שאף אדם אחר, כולל הוליווד, לא ישכתב את סיפור חניבעל לקטר לפי רצונו. אף אדם, מלבד האריס עצמו. אני דווקא מאוד נהניתי מהספר. הוא לא היה מהחזקים של הטרילוגיה המקורית, אבל האווירה בו הייתה שונה, אירופאית, קסומה. בין אם היה זה סיפור ההישרדות של לקטר הילד ואחותו הקטנה בחורבות האחוזה מול החיילים המורעבים שאיימו על חייהם - והאירוע הטראגי שעיצב (ועיוות) את חייו והוביל להיותו קניבל, בין אם היה זה סיפור גידולו תחת כנפה המלומדת של ליידי מוראסאקי (גלגולה של מוראסאקי העתיקה), ובין אם היה זה גדילתו להיות סטודנט לרפואה מוכשר - עניין המסביר כיצד הפך להיות כה מיומן בביתור גופות. בעיניי, הספר הזה היה שילוב של 'הנערה שאהבה את טום גורדון' של סטיבן קינג, ו'הבושם' של פטריק זיסקינד - מבחינת האווירה הוויזואלית, הלוקיישנים, והניחוח המטריד של הרציחות. לעומת המבקרת הקודמת, שגם לא הבינה למה הספר הזה נכתב בכלל, שלא לדבר על כך שקיבתה הרגישה לא עמדה בתיאורים הקשים - אני דווקא מאוד נהניתי, וממליץ בחום, אך רק למי שקרא את כל שלושת הספרים הקודמים וקיבתו לא בוחלת לפניו).

ארוחה עירומה... איזה ספר... אחד הספרים היותר קשים לקריאה, אך ללא ספק מהווה אבן דרך בנבכי הספרותה האמריקנית. וויליאם בורוז היה מסומם. הוא היה גם הומוסקסואל. הוא היה אדם משונה מאוד, אבל אף אחד מהדברים הללו לא מנע ממנו ליצור את אחת היצירות המבריקות ביותר שנכתבו אי-פעם. אף ספר לא משתווה לקנה המידה של הספר הזה. למה שבורוז ניסה לעשות כאן. מה כל-כך מיוחד בו? ראשית כל, אין לו עלילה לינארית בכלל. למעשה, כמעט ואין לו עלילה כלשהי. דבר שמאוד מקשה על הקריאה ואף על ההתחברות לספר. עם זאת, הספר נוגע בהמוני נושאים הזויים וחסרי כל פשר תוכני מדויק. למשל - בכתיבתו הוא נוגע לעיתים באפיוניים טוטליטריים סטייל '1984' של אורוול או 'הצלם' של דיק. הוא משייט בין הסימטאות המטונפות של טנג'יר (המכונה גם אינטרזון), שם בורוז שהה זמן מאוד ממושך בעת כתיבת הספר. הוא שוזר במילותיו הקרקסיות סגנון היאה לזה של הסוריאליסטיים, או אף תנועת הדאדא המפורסמת, טכניקת ה-Juxtaposition, שבה הוא מניח שני אובייקטים שלא קשורים זה לזה אחד ליד השני בכדי ליצור משמעות חדשה. בספריו הבאים, לאחר שניסה זאת בספר הזה, בורוז המשיך לההתנסות בטכניקות שהוא פיתח יחד עם בריאן גיסין בשם Fold-in ו-Cut-up שהינם אינטרפרטציה לטכניקות שהיו מיושמות על-ידי תנועת הדאדא, בהן טקסטים היו נחתכים מהדף ומסודרים באופן שונה בכדי ליצור משמעות חדשה, או לפי בורוז אף "נבואית" לגבי פשר הטקסט. כאשר ארוחה עירומה הכה בחנויות, הספר הוחרם במקומות רבים בטענה שהוא יותר מדיי בוטה וגס. ואכן, בספר מתוארות מספר סצנות פורנוגרפיות קשות ואלימות מאוד. הדמויות בספר הינם מטורפות וחסרי כל ביסוס של הגינות ומוסריות. בורוז אף עמד למשפט של גינוי, עקב בוטות הספר, הוא זוכה כשחבריו עמדו לצידו והעידו למענו. בארוחה עירומה - בורוז יצר מספר דמויות מיתולוגיות, כמו דוקטור בנוויי - רופא מנתח מטורף, וה-מאגוואמפ, יצור משונה שנהנה לחנוק את קורבנותיו בעת שהוא שוכב עימם. בנוסף, דמות המספר שמבליחה ברגעים-לא-רגעים בספר היא וויליאם לי, שם העט של בורוז. הספר גם עובד לסרט מבריק בידי דיוויד קרוננברג, שטען (כמו רבים אחרים) שארוחה עירומה במסגרתו הכתובה לעולם לא יוכל להיות מוסרט בצורה לינארית, ולכן קרוננברג בנה תסריט שמבוסס על אירועים מ-4 ספרים של בורוז וגם מהסיפור הביוגרפי של הסופר. הוא טען שכשכתב את התסריט הוא חש הליך סימביוזי בינו לבין בורוז כאילו היו שניהם אותו אדם. ארוחה עירומה הינו ספר שנוי במחלקת, אחרים יטענו שזה הופך אותו ליצירת מופת, נוספים יגידו שהוא בלתי קריא לחלוטין ומעולם לא יצליחו לצלוח אותו. בכל מקרה, זה ספר שלא ניתן להתעלם ממנו.

שנות ה-90 המוקדמות בחיי היו ימים בהם התחלתי להתעניין בסרטי אימה. זכורים לי לטובה סרטים כמו "היצור" (John Carpenter's The Thing) - המבוסס על הסיפור הקצר של ג'ון ס. קמפבל או סדרת הסרטים של "פלישת חוטפי הגופות" -המבוססת גם היא על ספר מד"ב ישן. ויש עוד סרט, אותו ראיתי כשהייתי צעיר, אך לקח לי זמן להבין שגם הוא מבוסס על ספר. הסרט נקרא "שליטי הבובות", והוא תיאר פלישת חייזרים בסגנון "פלישת חוטפי הגופות" שמשתלטים על גופותיהם ותודעתם של בני האדם והופכים אותם לעבדים או "חיילים". כשגיליתי שהסרט המסתורי שכילד אפילו לא ידעתי את שמו, מבוסס על ספר, ועוד ספר של הסופר שכתב את "לוחמי החלל" (גם כן ספר שבעקבותיו יצאו סדרת סרטים בשם Starship Troopers וסדרת אנימציה ששודרה בערוץ הילדים, דאז, שלאחרונה רכשתי מארז מורחב שלה), התרגשתי מאוד לאתר אותו. הספר תורגם לעברית מזמן, ולכן כבר לא בחנויות. הוא אפילו תורגם פעמיים, כזכור לי, פעם תחת השם "השליטים" ופעם תחת השם "הפלישה לכדור הארץ". קשה שלא לאהוב את השפה המעט ארכאית של ספרי המדע-בדיוני\פנטזיה הישנים האלו, כשהריח החזק של הדפים הנרקבים נידף עם כל דפדוף. הספר מתאר את הפלישה של חייזרים שמתיישבים בשכמותיהם של בני האדם ומתחברים עם זרועותיהן התמנוניות הדקות לתוך מוחם וכך הם יוצרים סימביוזה ביניהם אך פסיבית מהצד האנושי. גיבור הספר, הוא סוכן שמקבל פקודות מהבוס שלו המכונה "הזקן" בפי אלו שתחתיו. בסרט שיחק את הזקן השחקן הותיק, דונאלד סאתרלנד, שגם שיחק באחד מסרטי "פלישת חוטפי הגופות". בסרט, כמובן שיש איזה סיפור אהבה בין הסוכן לשותפה שלו, אבל בספר זה אחרת. הסיפור אהבה-שנאה שמתחולל הזכיר לי מאוד את סיפורי היחסים המתוחים והחולניים בספריו של פיליפ ק. דיק. גם כאן, הדמות הנשית המתוארת כאדמונית שיער ודיי מפולפלת, מותחת את הגבולות של הגיבור ומהתלת בו מתוקף תפקידה. הספר סחף אותי מאוד, ואני חושב שצריך להודות מאוד למתרגם שעשה עבודת קודש ממש בימים ההם. אני מתגעגע לסוג הזה של תרגום. יש בו מתיקות גסה שמזכירה לי נוסטלגיה שהיום כבר לא מוצאים יותר מלבד בחנויות יד שניה.

לקרוא מלאבקרפט זו לא חוויה קולינרית ספרותית ממוצעת. אפילו רחוק מזה. מי שמגיע וצולח את כתביו זה אדם שעבר כברת דרך בעולם האופל, צלל עמוק בהתפלשות פנימית בביצות האבדון, הסתקרן מכתות מאגיות, קונספירציות פאגאניות מהבונים החופשיים ועד הBohemian Grove והמחקר הסודי של הקבוצות הפאראפסיכולוגיות של הנאצים. מראיית הנסתר, מימדים מקבילים, אלים עתיקים מפלצתיים המחכים להתעורר ולהשליט פה אנטרופיה שוב. בתי קברות נטושים ורדופים (או כברות, כפי שטבע זאת סטיבן קינג), עיירות אבודות אפופות מגיפה ורקבון, מוות, טירוף ואובדן השפיות. וזרועות תמנוניות, הרבה זרועות תמנוניות. מי שמגיע לקרוא מלאבקרפט הוא זה שההתעסקות המסורבלת שלו בתיאורים גותיים טרחניים לא תפריע לו לינוק לתוך חייו היצירתיים והדימיוניים את המחשבה הלאבקרפטית שתשנה את חייו. מכאן מתחילים לחפש סרטים וכתבים שנעשו בהשראת המיתוסים של קת'ולהו, והעולם כבר אינו אותו עולם, המציאות כבר אינה נבחנת באותם עיניים מערביות נאיביות, אלא דרך פארנויה המוזנת מאימה ספרותית משובחת.

מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות. על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים. בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית, האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם, טראגי ככל שיהיה.

לקרוא מלאבקרפט זו לא חוויה קולינרית ספרותית ממוצעת. אפילו רחוק מזה. מי שמגיע וצולח את כתביו זה אדם שעבר כברת דרך בעולם האופל, צלל עמוק בהתפלשות פנימית בביצות האבדון, הסתקרן מכתות מאגיות, קונספירציות פאגאניות מהבונים החופשיים ועד הBohemian Grove והמחקר הסודי של הקבוצות הפאראפסיכולוגיות של הנאצים. מראיית הנסתר, מימדים מקבילים, אלים עתיקים מפלצתיים המחכים להתעורר ולהשליט פה אנטרופיה שוב. בתי קברות נטושים ורדופים (או כברות, כפי שטבע זאת סטיבן קינג), עיירות אבודות אפופות מגיפה ורקבון, מוות, טירוף ואובדן השפיות. וזרועות תמנוניות, הרבה זרועות תמנוניות. מי שמגיע לקרוא מלאבקרפט הוא זה שההתעסקות המסורבלת שלו בתיאורים גותיים טרחניים לא תפריע לו לינוק לתוך חייו היצירתיים והדימיוניים את המחשבה הלאבקרפטית שתשנה את חייו. מכאן מתחילים לחפש סרטים וכתבים שנעשו בהשראת המיתוסים של קת'ולהו, והעולם כבר אינו אותו עולם, המציאות כבר אינה נבחנת באותם עיניים מערביות נאיביות, אלא דרך פארנויה המוזנת מאימה ספרותית משובחת.