“״מה שניתן להראות אינו ניתן להאמר״ לודוויג ויטגנשטיין, טרקטט לוגי פילוסופי, 4.1212
הבאתי את הציטוט של ויטגנשטיין (שויטגנשטיין עצמו ביקר לבסוף) משום שכתיבתו של קונראד דווקא מאופיינת בתיאורים המבקשים להעלות הלכי רוח לא דרך התמונה הסיפורית עצמה אלא בהבעת הלכי רוח דרך תיאורים מטאפיסיים ומופשטים, היוצאים וחוזרים מתוך הרצף העלילתי. כלומר, בניגוד למשפטו של ויטגנשטיין, הוא אומר ואינו מראה. אמנם הסיפור מתאר את קורות המסע של איש לבן אל לב אפריקה ואת קורותיו שם, אך קונרד משתמש רבות בסופרלטיבים כדי לתאר את הלכי הרוח והנפש. הנה למשל תיאור כזה:
״הספינה התנהלה לאטה הלאה, על גבולו של טירוף שחור לא מובן. האדם הפרהיסטורי קילל אותנו, התפלל אלינו, בירך את בואנו - מי חכם ויידע? היינו מנותקים מהבנת הסובב אותנו; גלשנו ועברנו כרוחות רפאים, תוהים ונפחדים בסתר לבנו, כדרך בני אדם שפויים לנוכח פרץ התלהבות בבית משוגעים. לא יכולנו להבין, כי היינו רחוקים יותר מדי, ולא יכולנו לזכור, כי נסענו בליל התקופות הקמאיות, התקופות שחלפו כמעט בלי להותיר סימן - ואף לא זיכרונות״. (עמ׳ 66- 67).
השימוש בכלי סיפורי זה, בצורה תיאורית זו, מעלה שאלות לגבי התוכן. נוטים לומר כי קונרד בסיפרו זה ביקר את הקולוניאליזם המערבי באפריקה. ועם זאת נדמה כי בשימוש ביציאה וכניסה מהרצף העלילתי על ידי מעבר לתיאורים מופשטים דווקא מחליש את תיאור המעשים והקורות עצמם וכך גם את צבעיהם החזקים. כלומר, התיאורים המטאפיסיים המשתרגים בעלילה ומביאים את הלכי הרוח שמבקש המספר להעביר פוגמים לטעמי בעוצמתם של התיאורים עצמם. תיאורי המסע מעלים איזו חוסר מובנות גדולה, עולם בעל חוקיות זרה ומשונה שכוונותיה קשות לפירוש ואולי די היה בתחושות אלו כדי להעביר את האבסורד. אך בשימוש במופשט נראה שקונרד ביקש להצביע או להגיע אל מה שמכנים תחושת הארה או התמזגות עם הנשגב. והנשגב הזה הוא באופן אירוני הדמות האפלה קורץ אליו נוסע המספר כדי להחזירו הבייתה.
קורץ הוא מנהלה של התחנה האחרונה בנהר, תחנה של חברת הסחר, שהמספר נשלח להחליפו משום שחלה. אך חולי זה אינו רק חולי פיזי אלא מוסרי. קורץ מתברר, על אף היותו נכס רב ערך עבור החברה, שכן הוא הגדיל ללא שיעור את תפוקת המסחר בשנהב, גם נקט באמצעים חסרי עקבות כדי להשיג שנהב זה. הוא הוציא להורג שבטים שלמים והפך למנהיג המגייס את הכריזמה שלו לטובת אגירת עוד ועוד הון ושלטון. ועם זאת, קורץ מבטא גם את הנעלה שבאדם, את ההכרה במורכבות הימצאותם של הטוב והרע בתוכו ובתוכנו, ופליאה זו מושכת את המספר לרדת לחקר אותה דמות. כלומר, אין כאן ביקורת חדה וברורה נגד הקולוניאליזם וסוכנו אלא מבט מורכב יותר על האדם ומעשיו. אם כבר, עולה ביקורת על הדרך בה פועל הקולוניאליזם, לא על מהותו, ובכל מקרה חוזקו של הסיפור הוא במורכבותה של נפש האדם ומה שמכוון אותה. בדומה לפידרוס של אפלטון, בה מיוצגת הנפש השולטת בשני סוסים - השחור - הייצר, והלבן - התבונה, גם דמותו של קורץ נעה בין שני קטבים אלו של התבוני והייצרי. על החוף מקוננת עליו טרם מותו אישה-אלילה שחורה ואילו באנגליה מחכה לו אבלה אישה לבנה וצחורה. ובין שני קצבות אלו עולה איזו הזדהות, רצון של המספר להאחדה עם הנשגב והנורא שמייצג קורץ, ההבנה שבכל היכולות יש גם פגם גדול, היכולת להמית ולצבור הון עתק.
ובכן מה בעצם אמרתי? הקריאה שקראתי את לב האפלה אינה כביקורת על הקולוניאליזם, לפחות לא כאסטרטגיה אלא אולי על הטקטיקה שנקטה. שכן אם זה היה כך יתכן שמספיק היה לקונרד לבטא זאת דרך תיאורי המסע והאבסורד. אך קונרד משתמש בתיאורים ״מחוץ לעלילה״ וגולש אל המטאפיסי והמופשט כדי לעסוק בנעלה ובנשגב המתקיים באופן מורכב באדם. ודווקא כאן מתגלה כוחו של הספר, לא בביקורת מוסרית ומוסרנית על האדם, שאולי תיאור ה״מראה״ זאת, כפי שאמר ויטגנשטיין, היה מספיק לשם כך, אלא בשימוש בדמות מורכבת, קורץ, כדי לבטא את חיבוטי הנפש ואת מורכבותה, בתנועה שבין הנורא והנשגב.
פרנסיס פורד קופולה הצליח להעביר את אותה תחושת זרות ואבסורדיות בסרט ״אפוקליפסה עכשיו״ שנעשה על פי הספר, אך לדעתי בנסיונו לחדור לעומק נפשו של האדם הוא לא הצליח באותה מידה כמו קונרד שכן בסאב-טקסט קיימת הייתה ביצירתו ביקורת כנגד מלחמת ויאטנם. דווקא יחסו המורכב יותר של קונרד כלפי הקולוניאליזם ומהות האדם מבטאת עומק יצירתי גדול יותר מזה שהשיג קופולה בעקבותיו.”
