דניס רודמן היה שחקן כדורסל אגדי, שזכה בכמה אליפויות בליגה הטובה בעולם. הוא אפרו אמריקאי בגובה 2 מטר ומשקל 103 ק"ג. עד כאן תיאור יבש שיכול להתאים עם שינויים קלים לשחקני כדורסל רבים. רק שדניס רודמן גם אהב להתייצב על המגרש עם שיער בצבע אחר כמעט בכל משחק, ועם כל המראה שלו, הוא גם אהב להתלבש בחלק מהזמן בבגדי נשים. הוא סיפר פעם שזה התחיל בילדות ובבגרותו הוא פשוט אמר שכך הוא מראה עוד צד באישיות שלו. במקום להיצמד באדיקות לתוויות שהחברה מצפה שיממש, כאתלט מצטיין וקשוח, אימת השחקנים היריבים, רודמן פשוט החליט לשחרר קצת ולהיות יותר עצמו. רק על כך הוא אמור להוות דמות לחיקוי.
נורמות חברתיות, טאקט, היגיון שרואה כמה צעדים קדימה ומבין שיהיו השלכות לכל מעשה – כל אלה יוצרים לנו מחסומים ומגבלות בכל רגע נתון. כבר בילדות מתחילים להציב לנו גבולות. אומרים לנו לא לעשות ולא להגיד דברים כי זה מסוכן, זה לא יפה, זה לא בריא. ועדיין לילדים יש יתרון על מבוגרים. הם מאושרים יותר משום שהם נותנים דרור למחשבותיהם, לדמיון. משחקים עם כל הלב, מספקים את היצרים במהירות. הם חולמים בגדול, הכל עוד אפשרי, הם יכולים לקחת אינספור כיוונים בחייהם. הם עוד מתעצבים, משתנים, לא לגמרי צפויים. אחרי הילדות רובנו לומדים (או לא) ומתחילים לעבוד, משתלבים בחברה. שומרים על החוק, משלמים מיסים, יוצרים קשרים חברתיים, מקימים משפחות. רובנו הולכים לפי הנוסחה הזאת. יש אנשים שמטילים על עצמם יותר מגבלות ויש כאלה שפחות, אבל בסופו של יום כולנו מיישרים קו עם משהו, קודם כל עם האישיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. אין אף אחד שבאמת עושה כל הזמן רק מה שהוא רוצה – אנשים כאלה לא יצליחו להחזיק שום דבר יציב בחייהם במקרה הטוב ויאושפזו במוסד לחולי נפש במקרה הרע. כולנו מטילים על עצמנו מגבלות כי אחרת היינו חיים באנרכיה. גם חבר ארגון פשע שמצפצף על החוק עדיין יציית לראש הארגון. ראש הארגון עצמו יעשה מה שמתחשק לו, עד שאשתו תטיל וטו, או עד שזה יגיע לילדיו או להוריו. לכל אחד יש את הגבול שלו. חוץ מלוק ריינהארט, שהתמסר באופן מוחלט ליישום גחמותיו כל עוד הקובייה החליטה על כך.
גיבור הספר לוק ריינהארט הגיע למשבר אמצע החיים שלו קצת מוקדם. בגיל 30 וקצת, עם קריירה כפסיכיאטר מצליח, נשוי לאישה שהוא אוהב ועם שני ילדים, הוא חווה שעמום ומרגיש שהוא לא מתרגש מכלום. הוא לא מאושר, הוא מקנא בעמיתו הקרוב והוא מרגיש שהוא לא מסכים עם חלק מהפרקטיקה שהוא מיישם בעבודה. יום אחד הוא מחליט לתת סיכוי של 1:6 לרדת קומה אחת למטה (אזהרת טריגר **** אונס) ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו. כך הקוביה גזרה, כך הוא עשה (לא בדיוק אונס. אפשר לומר שהייתה שם מידה רבה של הסכמה ואח"כ גם מתפתח רומן ביניהם) ומשם חייו עוברים תפנית וטלטלות רבות. הוא בוחר לחיות את חייו לפי תוצאות גלגולי קוביה. לפעמים הקוביות קובעות האם לענות את האמת לשאלה של חוקר משטרה. לפעמים הן קובעות האם הוא יגיע למשרד בפיג'מה. לפעמים הן קובעות האם עליו לעזוב את אשתו וילדיו. הוא זה שבוחר מראש את האפשרויות לפני ההטלה והוא זה שמחליט מה הסיכויים שכל אפשרות מקבלת. כך בעיקרון הוא יכול לתת סיכוי למימוש מאווים כמוסים, שהוא מפחד להכיר בהם, אבל בוחר מראש רק דברים שבאמת היה רוצה לתת להם סיכוי כלשהו לקרות. מרגע שמתגלה תוצאת ההטלה – אין ערעור. לוק מקבל את ההכרעה והולך איתה עד הסוף. הקוביות הופכות מבחינתו לסוג של אל, שהוא מאוד שמח לעבוד. כפי שאפשר לשער, דרך החיים הזאת מזמנת לו הרפתקאות רבות.
מטרתם של חוקים ומגבלות היא ליצור סדר. קשה לחיות באנרכיה ובחוסר וודאות. יציבות נותנת ביטחון ורובנו מסתפקים בחופש פה ושם או מנות מאוד קטנות של "יציאה מעצמנו" כדי לשבור את השגרה שנוצרה. הבעיה לדברי לוק היא שיש בכל מאיתנו עריץ פנימי, קול מוביל שמדכא את כל שאר הקולות והחלקים המודחקים בנו. לחיות באמת זה לתת מקום לכולם. דמוקרטיה ולא עריצות. אני יודע כמה מגבלות אני שם לעצמי וכמה קשה לי עם החוקים שקבעתי ובכל זאת נאבק שלא להפר. אני יודע כמה לפעמים אני מרגיש את העריץ הפנימי שלי.
אני מבין קטן מאוד באופנה, אבל יש דבר שלמדתי דרך אקסית מיתולוגית ומאז אני מצטט מדי פעם את הסמליות שבו: בתצוגות האופנה של הענקים החזקים ביותר בתעשייה, יוצגו אלמנטים מוגזמים עד כדי גרוטסקה, שאף אחד לא באמת ילבש – אך תמצית האלמנט תאומץ, תחלחל ותשמש כמוטיב אצל חברות אופנה רבות, במידה עדינה יותר. כך למשל אם בתצוגת אופנה של גוצ'י יופיעו כפתורים ענקיים על כל החולצה ולא רק במרכזה, יש סיכוי גדול שבקסטרו שלנו נראה פתאום באותה שנה כפתורים בגודל סטנדרטי ובכמות קטנה יותר, אך עדיין במקומות בלתי שגרתיים על החולצה. הנמשל שלי הוא שכולנו יכולים ללמוד מאיש הקובייה. לא צריך להפוך את זה לדרך חיים. לא צריך לתת סיכוי של שישית או 1:12 לתקיפה אלימה. רק צריך לזכור שלפעמים אנחנו מאוד עוצרים את עצמנו, אולי קצת יותר מדי – ושאף אחד לא ייפגע אם רק הפעם נרשה לעצמנו קצת יותר, נעיז ונתחבר למיעוט שלא מקבל מספיק ייצוג בממשלה שהיא המוח שלנו. להיפך – אנחנו רק נרגיש קצת מאושרים יותר לעתים יותר קרובות.
