מתוך איזו חיבה שיש לי לכריכות לא מרשימות- ההיתקלות הראשונה שלי בספר עוררה סקרנות. הרשום בכריכה האחורית רמז שזה שייך לסוג הספרים שאני מסוגלת לאהוב ( תנו לי בבקשה דמויות עמוקות, פצועות, מתמודדות, חינניות.  כאלה.) ועלעול בשני העמודים הראשונים כבר הוביל אותי לקנייה. עניין שלא מתרחש בכל יום. אז קראתי. הספר, שעוקב אחרי חייהם של ארבעה צעירים מבטיחים, קריא מאוד.  לא קשה לצלול לעולם של החבר'ה, להזדהות איתם בחיפוש אחר דירה, או אחר עבודה, או אחר משמעות. זה החיים יו נואו, כולנו שם. אבל החיים של ג'וד? צריך לדבר רגע על החיים של ג'וד. לא כולנו שם,  ואיזה מזל יש לנו. ג'וד-  למען האמת הדמות המרכזית בסיפור-  עבר חיים קשים. קשים כמו שהדמיון הכי פרוע שלכם מסוגל להגיע אליו: תדמיינו באופן אקראי שלושה דברים מאוד טראגיים שיכולים לקרות במהלך חייו של בנאדם- בינגו. זה קרה לג'וד. בשיעורי תסריטאות קוראים לזה פתיון ליצירת הזדהות. לי זה הרגיש כמו שימוש ציני ברגשות שלי. רציתי, באמת- אבל לא הצלחתי לחבב את ג'וד, אפילו לא קצת. רחמים? כן. אבל חיבה לא היתה שם. כן חיבבתי את וילם, אבל גם הוא- טהור ויפה כמו מלאך, עורר בי עצבנות. וילם, שמבחינת הבחירות שלו הוא גיבור הסיפור- כי הוא ויתר על כל כך הרבה בחיים למען החברוּת שלו, לא הצליח להעביר בי את עומק המשמעות של הויתור שלו. הוא מעולם לא נתן לי, כקוראת, להרגיש שהוא חסר את הדברים עליהם הוא ויתר, כך שהבחירות אותן עשה בחייו איבדו את משמעותן. עוד בסיפור: ג'יי.בּי, שממנו דווקא רציתי יותר. ומלקולם, אנמי לחלוטין. והרולד. ואיזה בחור יפה שהוא השטן בהתגלמותו.  נשים? הו לא. לא בעולם של האניה יאנגיהרה, אישה בעצמה. שלושים שנה (אם לא יותר) אנחנו עוקבים אחר חייהם של ארבעה חברים, מאז סיום לימודיהם בקולג' עד הסיום הטראגי שמתרחש אי שם על גבול גיל העמידה שלהם, ושום דמות נשית לא הצליחה להגיע לקדמת הבמה של הסיפור הזה. הן נמצאות פה ושם, בשורה השלישית אולי, באות ונעלמות, חסרות השפעה לחלוטין. וזה אולי חטא האמינות הכי גדול של הסיפור הזה,  שהיה עובר לי הרבה יותר חלק בגרון אם היו בו אישה או שתיים, או הרבה פחות עמודים. או גם וגם. כך אני מאמינה.

אני מסיימת את הספר, סוגרת אותו עם חיוך מרוח על הפרצוף, ואז אני שואלת את עצמי את השאלה שמוחקת לי את אותו חיוך:למה למה למה אריך קסטנר לא הספיק לכתוב ספרים נוספים כאלה? האיש היה צריך להמשיך לחיות לנצח, ולספק לנו את האירוניה וההומור שלו עד עצם הרגע הזה. הדבר הבא שצריך להיעשות, זה להעלות את הסיפור כמחזה, הוא ממש מתאים. ואני אקנה כרטיס בשורה הראשונה.

"המעניק" הוא נבואת זעם קודרת במיוחד. ומתוארת בו חברה סוציאליסטית עד להחריד, קיבוצית עד אובדן האישיות, וקומוניסטית עד כדי אי הבנה שמשהו בה לא בסדר. גיבור הספר שייך לאיזו מין קהילה, קומונה משגשגת, שבה, איך לא? כולם שווים, האחד חי למען הכלל, הכלל אמור לחיות למען האחד. ועוד מבחר קלישאות כאלה מימיו של סטאלין. אוטופיה של ממש. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין שיש עולם אחר, ששוויון היא רק מילה של נאומים, ושממולץ מאוד, עם כל הכאב, לצאת משם- ובדחיפות. וכל זה עוד כתוב בצורה שכל נער יכול להבין. יופי של ספר.

מתוך איזו חיבה שיש לי לכריכות לא מרשימות- ההיתקלות הראשונה שלי בספר עוררה סקרנות. הרשום בכריכה האחורית רמז שזה שייך לסוג הספרים שאני מסוגלת לאהוב ( תנו לי בבקשה דמויות עמוקות, פצועות, מתמודדות, חינניות.  כאלה.) ועלעול בשני העמודים הראשונים כבר הוביל אותי לקנייה. עניין שלא מתרחש בכל יום. אז קראתי. הספר, שעוקב אחרי חייהם של ארבעה צעירים מבטיחים, קריא מאוד.  לא קשה לצלול לעולם של החבר'ה, להזדהות איתם בחיפוש אחר דירה, או אחר עבודה, או אחר משמעות. זה החיים יו נואו, כולנו שם. אבל החיים של ג'וד? צריך לדבר רגע על החיים של ג'וד. לא כולנו שם,  ואיזה מזל יש לנו. ג'וד-  למען האמת הדמות המרכזית בסיפור-  עבר חיים קשים. קשים כמו שהדמיון הכי פרוע שלכם מסוגל להגיע אליו: תדמיינו באופן אקראי שלושה דברים מאוד טראגיים שיכולים לקרות במהלך חייו של בנאדם- בינגו. זה קרה לג'וד. בשיעורי תסריטאות קוראים לזה פתיון ליצירת הזדהות. לי זה הרגיש כמו שימוש ציני ברגשות שלי. רציתי, באמת- אבל לא הצלחתי לחבב את ג'וד, אפילו לא קצת. רחמים? כן. אבל חיבה לא היתה שם. כן חיבבתי את וילם, אבל גם הוא- טהור ויפה כמו מלאך, עורר בי עצבנות. וילם, שמבחינת הבחירות שלו הוא גיבור הסיפור- כי הוא ויתר על כל כך הרבה בחיים למען החברוּת שלו, לא הצליח להעביר בי את עומק המשמעות של הויתור שלו. הוא מעולם לא נתן לי, כקוראת, להרגיש שהוא חסר את הדברים עליהם הוא ויתר, כך שהבחירות אותן עשה בחייו איבדו את משמעותן. עוד בסיפור: ג'יי.בּי, שממנו דווקא רציתי יותר. ומלקולם, אנמי לחלוטין. והרולד. ואיזה בחור יפה שהוא השטן בהתגלמותו.  נשים? הו לא. לא בעולם של האניה יאנגיהרה, אישה בעצמה. שלושים שנה (אם לא יותר) אנחנו עוקבים אחר חייהם של ארבעה חברים, מאז סיום לימודיהם בקולג' עד הסיום הטראגי שמתרחש אי שם על גבול גיל העמידה שלהם, ושום דמות נשית לא הצליחה להגיע לקדמת הבמה של הסיפור הזה. הן נמצאות פה ושם, בשורה השלישית אולי, באות ונעלמות, חסרות השפעה לחלוטין. וזה אולי חטא האמינות הכי גדול של הסיפור הזה,  שהיה עובר לי הרבה יותר חלק בגרון אם היו בו אישה או שתיים, או הרבה פחות עמודים. או גם וגם. כך אני מאמינה.

טוב, אני אוהבת סאגות ארוכות טווח. אתה פותח את הספר בעוד ההיסטוריה הכתובה אצלנו בספרי הלימוד מתרחשת, וסוגר אותו כשהיא כמעט-כמעט כבר פה. הילדה מגי היתה ילדה חמודה בת ארבע כשהסיפור שלה התחיל. כשהוא נגמר היא היתה אישה זקנה ולמודת תלאות. והוא לא נגמר טוב- בסופו של דבר נראה ששום דבר אמיתי לא נשאר ממנה ומכל משפחתה, וכשסגרתי את הספר שאלתי בעצב את הקיר: "למה?" הקיר שתק.

מתוך איזו חיבה שיש לי לכריכות לא מרשימות- ההיתקלות הראשונה שלי בספר עוררה סקרנות. הרשום בכריכה האחורית רמז שזה שייך לסוג הספרים שאני מסוגלת לאהוב ( תנו לי בבקשה דמויות עמוקות, פצועות, מתמודדות, חינניות.  כאלה.) ועלעול בשני העמודים הראשונים כבר הוביל אותי לקנייה. עניין שלא מתרחש בכל יום. אז קראתי. הספר, שעוקב אחרי חייהם של ארבעה צעירים מבטיחים, קריא מאוד.  לא קשה לצלול לעולם של החבר'ה, להזדהות איתם בחיפוש אחר דירה, או אחר עבודה, או אחר משמעות. זה החיים יו נואו, כולנו שם. אבל החיים של ג'וד? צריך לדבר רגע על החיים של ג'וד. לא כולנו שם,  ואיזה מזל יש לנו. ג'וד-  למען האמת הדמות המרכזית בסיפור-  עבר חיים קשים. קשים כמו שהדמיון הכי פרוע שלכם מסוגל להגיע אליו: תדמיינו באופן אקראי שלושה דברים מאוד טראגיים שיכולים לקרות במהלך חייו של בנאדם- בינגו. זה קרה לג'וד. בשיעורי תסריטאות קוראים לזה פתיון ליצירת הזדהות. לי זה הרגיש כמו שימוש ציני ברגשות שלי. רציתי, באמת- אבל לא הצלחתי לחבב את ג'וד, אפילו לא קצת. רחמים? כן. אבל חיבה לא היתה שם. כן חיבבתי את וילם, אבל גם הוא- טהור ויפה כמו מלאך, עורר בי עצבנות. וילם, שמבחינת הבחירות שלו הוא גיבור הסיפור- כי הוא ויתר על כל כך הרבה בחיים למען החברוּת שלו, לא הצליח להעביר בי את עומק המשמעות של הויתור שלו. הוא מעולם לא נתן לי, כקוראת, להרגיש שהוא חסר את הדברים עליהם הוא ויתר, כך שהבחירות אותן עשה בחייו איבדו את משמעותן. עוד בסיפור: ג'יי.בּי, שממנו דווקא רציתי יותר. ומלקולם, אנמי לחלוטין. והרולד. ואיזה בחור יפה שהוא השטן בהתגלמותו.  נשים? הו לא. לא בעולם של האניה יאנגיהרה, אישה בעצמה. שלושים שנה (אם לא יותר) אנחנו עוקבים אחר חייהם של ארבעה חברים, מאז סיום לימודיהם בקולג' עד הסיום הטראגי שמתרחש אי שם על גבול גיל העמידה שלהם, ושום דמות נשית לא הצליחה להגיע לקדמת הבמה של הסיפור הזה. הן נמצאות פה ושם, בשורה השלישית אולי, באות ונעלמות, חסרות השפעה לחלוטין. וזה אולי חטא האמינות הכי גדול של הסיפור הזה,  שהיה עובר לי הרבה יותר חלק בגרון אם היו בו אישה או שתיים, או הרבה פחות עמודים. או גם וגם. כך אני מאמינה.