הפעם הראשונה שנתקלתי בספר הזה, היתה בסרט הצרפתי "שם פרטי" של מתייה דלארפור ואלכסנדר דה לה פאטאלייר. בסרט, שמו של הספר הוא שמניע את המהלך העלילתי, אבל אפשר לראות גם מעין הקבלה מגוחכת בין גיבור הסרט ובין דמותו של אדולף הספרותי. בגב הספר הרומן מתואר כסיפור אהבה, אבל זה לא כל-כך פשוט. האם הבחור הצעיר שמספר את סיפורו בגוף ראשון אכן מאוהב? ואם כן - איזו מין אהבה היא זו? מה המניעים שלה? השאלות שעולות מהסיפור עוסקות לא רק באהבה אלא באופן כללי במהות ובפן המוסרי של היחסים האינטימיים שבין אנשים, ורק אציין שלא צריך לקבל כמובן מאליו את מה שהגיבור מעיד על עצמו, כמו גם את מה שה'קולות' האחרים בספר מעידים עליו. הסיפור שנדמה בתחילה פשוט מאוד, מתברר כמורכב הרבה יותר ולכן גם כמעניין בצורה מפתיעה. אפשר לראות כאן את ההשפעה של "יסורי ורתר הצעיר" של גיתה (איתו היה הסופר בנז'מן קונסטן מיודד), ומעיין פרומו ל"גיבור דורנו" של לרמונטוב, אבל יותר מזה, נזכרתי במהלך הקריאה במערכת היחסים שבין הרוזן ורונסקי ובין אנה קרנינה בספרו של טולסטוי. אמנם "אנה קרנינה" נכתב כשבעים שנה לאחר ש"אדולף" פורסם לראשונה, ואיני יודעת אם טולסטוי קרא את הרומן של קונסטאן (סביר להניח שכן) והושפע ממנו, אבל דווקא הרומן הקצרצר והמוקדם הזה האיר עבורי באור חדש את היחסים שבין ורונסקי ואנה, חידד אותם והעמיק בי את ההבנה שלהם.

"מועדון הפיקוויקים", ספר הביכורים של צ'רלס דיקנס, פורסם בהמשכים בחוברות קטנות במשך כשנה וחצי, 1837-1836, וזכה בהדרגה להצלחה גדולה בקרב הקוראים. הספר תורגם לעברית ארבע פעמים: ב-1922-1921 על-ידי י"ח טביוב, ב-1955 על-ידי אריה סיון, ב-1990 על-ידי אהרן אמיר ואני קראתי את תרגומה הקולח והמצוין של דפנה רוזנבליט, שיצא לאור ב-2017. הספר הוא אוסף של פרוטוקולים פיקטיביים מתוך עיזבון פיקטיבי של מועדון חברים פקטיבי, שהם חסידים פקטיביים של אדון פקטיבי בשם סמואל פיקוויק. פקוויק הנ"ל הוא איש חביב וטוב מזג בגיל העמידה, סוחר לשעבר ובעל יומרות מדעיות, שיוצא למסע ברחבי אנגליה לחקור את הטבע האנושי, כשהוא מלווה בשלושה מחסידיו: מר סנודרגס הפיוטי (שלא כתב שיר מימיו), מר טרייסי טפמן הרומנטי (שנודעה לו הצלחה רומנטית כבירה בקרב אוכלוסיית הרווקות המזדקנות) ומר וינקל הספורטיבי (שלא עסק מעולם בספורט וגילה בורות מסוכנת לו ולסביבתו בתחום הצייד, הרכיבה על סוסים וההחלקה על הקרח). מדובר בעצם בארבעה עוברי בטל בני המעמד הבורגני, שסובלים מעודף כסף וזמן פנוי, ויוצאים לחפש הרפתקאות. הספר מזכיר ספרי מסעות כגון "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים; סטירות ופארסות חברתיות שנעות בין סרקזם חריף ובין חמלה אנושית קודרת. סגנונו המרושע של דיקנס בספר זה, בעיקר במחצית הראשונה של הספר, יוצר פער משעשע בין 'הערצתו' של המספר, 'מכנס הכתבים', לגיבורי ספרו, ובין מעלליהם המטופשים והמביכים ברובם. השליש הראשון של הספר לא משך את לבי. הכתיבה הנהדרת של דיקנס לא חיפתה מבחינתי על עלילה שנדמתה לי דלה מעט. סביר בהחלט שבני התקופה הבינו טוב ממני במה הדברים אמורים ומה הם מושאי הסטירה, אבל על פי אחרית הדבר של פרופ' טוקר, גם בזמנו התקבלו הפרקים הראשונים של הספר ללא התלהבות יתרה. למעשה, עד שהופיעה דמותו של המשרת האישי של מר פיקוויק, סם ולר, לא צבר הספר תאוצה בקרב הקהל. ואכן, ולר ואביו העגלון הם מהדמויות המקסימות, האנושיות והמצחיקות ביותר בספר, ובכלל. במחצית השניה של הספר כבר נסחפתי אחרי השינויים הרדיקלים בעלילה וקראתי אותו ללא הפסקות. אמנם יש בו חלקים שהזכירו לי באופן כללי רומנים בסגנון עדות ג'ין אוסטין שאין לי שום דבר טוב להגיד עליהם ועל כן אֶדֹּם; אמנם דיקנס גולש מדי פעם לרגשנות שעל גבול הפתטי (ומעבר לו), אבל מומלץ לקרוא את הספר הזה שהוא תיאור מעניין, חי, מאיר עיניים ומצחיק עד דמעות של החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה ה-19 (מינוס מעמד האצולה), על שלל גווניה ובעיקר - תחלואיה. הדמות של סמואל פיקוויק עוברת תהליך מעניין של התפקחות ואין ספק שגם הוא וגם הקוראים, לומדים שיעור חשוב על הטבע האנושי.

גם מי שמגלה בקיאות בסיסית בלבד בספרות המערב, יתקשה לדלג בשוויון נפש על השם שבחר מקס פריש לנובלה זו. "כחול הזקן" הוא אגדה ידועה שהועלתה על הכתב לראשונה על-ידי שארל פרו הצרפתי, ואשר נכללה בקובץ האגדות שלו, "אמא אווזה" (1697). הסיפור, שניתוסף מאוחר יותר לקבצי האגדות שאספו האחים גרים, מספר על אציל עשיר שזקנו כחול להבהיל, המתחתן עם עלמה צעירה ויפה, ולוקח אותה לטירה שלו. הוא מרשה לה לבקר בכל חדרי הטירה, למעט חדר אחד האסור לה באיסור חמור. בהעדרו, היא מתפתה להיכנס לאותו חדר, ומגלה את סודו של כחול הזקן: החדר מכיל את שרידיהן המדממים של נשותיו הקודמות, שבע במספר. הבעל חוזר, מגלה את 'פשעה' של אשתו, ורגע לפני שהוא מצרף אותה כדיירת לחדר הדמים, היא ניצלת ממוות על-ידי אחיה שהורגים אותו. מאז התפרסמה האגדה, נכתבו בהשראתה לא מעט ספרים, הולחנו אופרות ונוצרו הצגות, בלטים וסרטים; וכך, ב-1982 הצטרף לשורת היצירות הללו גם ספרו של פריש, אלא שבניגוד לחלק מהיצירות הקודמות לו, הזיקה שלו לתמה אינה ישירה, אינה חד משמעית ודורשת ברור. פליקס שאד, רופא פנימי מצליח מציריך, עומד לדין בחשד לרצח אשתו השישית (מתוך שבע). הוא יוצא זכאי בדין לאחר כשנה, בעיקר בגלל שבית המשפט לא הצליח להוכיח את אשמתו. הספר מתחיל לאחר הזיכוי והשחרור, ומכיוון שהמרפאה שלו ריקה מלקוחות, יש לו זמן פנוי רב, אותו הוא מקדיש למשחקי ביליארד ולטיולים. בספר הוא מתאר בגוף ראשון את חיי היומיום שלו, את חקירות התביעה ואת העדויות בבית המשפט. בהדרגה, מתברר לקורא שלפחות חלק מהעדויות, לא הופיעו כלל במשפט, אלא עולות בראשו של המספר. האם הוא באמת חף מפשע? ומה עם 'פשעים' אחרים? האם 'אשמה' היא מושג אובייקטיבי הניתן להוכחה, או שמא היא תחושה פנימית ואישית? האם, מרגע שאדם נאשם בפשע, אשמתו או זכאותו בדין באמת משנה את גורלו? הנובלה מגוללת את המהלך הנפשי של אדם נורמטיבי בנפילתו הבלתי נמנעת אל מחוץ לחברה. כאדם שנקלע למצב שבו הווייתו מעורטלת בפרהסיה, כשנשותיו לשעבר עולות בזו אחר זו לדוכן העדים, הוא נסחף לחשבון נפש בנוגע ליחסו מול הוריו, מול נשותיו, מול מטופליו, אולי בניסיון להבין היכן נעוצה טעות חייו. דווקא הכתיבה הקרה והאכזרית של פריש, שהיא כמעט מעין דוח, מעצימה את הרושם שמותיר האסון שניחת על דוקטור שאד, והסיום המחריד הותיר אותי המומה. מדובר בהחלט בנובלה ייחודית ששווה קריאה אשר מותירה חותם.

אובלומוביזם = הדוניזם, אסקפיזם, דחיינות, עצלות, הדחקה, הצטמצמות קיומית, SAD, היפוכונדריה, חששנות, נאופוביה, המנעות, מוות עם דופק על ספה. לסיכום - חרדת-חיים. הרומן התפרסם ב-1859, שנתיים לפני רפורמת האמנציפציה של אלכסנדר השני. בתחילתו אנו מתוודעים לאיליה איליץ' אובלומוב במצבו הטבעי והשכיח - נים ולא נים על הספה בביתו. אובלומוב הוא בן אצולה נמוכה, בעל אחוזה כפרית שחי כבר שנים בסנקט פטרסבורג ולא זז ממנה, אף על פי שכבר מזמן שכח מדוע. הוא רק בתחילת שנות השלושים לחייו, אך הוא כבר לא עובד, לא קורא, לא יוצא ובא בחברה ואין לו מושג מה מצב אחוזתו, צמיתיו ואדמותיו, וממילא, גם לא מה מצבו הכלכלי. כל זה לא מונע ממנו לחיות בדירה גדולה ומרווחת עם משרת אישי אידיוט ורשלן, לפזר כסף ללא הכרה, לאכול לשובע מאכלים דשנים, לפרנס חבורה של טפילים שנדבקים אליו, וחוץ מזה - לעצום עיניים ולב אל מול המציאות, ולא לעשות כלום. דיכאון? עצלות פתולוגית? מרד שקט ופסיוויות מתריסה כנגד המציאות והדרישות החברתיות? לא תמיד ברור לקורא, אבל זה כנראה קצת מכל דבר. שטולץ, חבר נעוריו של אובלומוב, הוא זה שמנסח את הפתולוגיה: אובלומוביות. אף על פי לא מתרחשים בספר ארועים דרמתיים גדולים, החיים מנסים מדי פעם לכפות עצמם על אובלומוב המסכן, אך אז מתגלה נחישותו בכל הדרה והוא משיב להם מלחמה שערה, הודף אותם (נו, הוא גם נעזר בחברו הנאמן והמעשי שטולץ), וחוזר לספה. וכך, למעט כמה דרמות חיים טורדניות, שנפתרות בדרך כזו או אחרת, חייו זורמים על מי-מנוחות. גונצ'רוב מפליא לתאר לפרטי פרטים את חיי היומיום של דמויותיו, את המורכבות הפסיכולוגית שלהן, ואת מחשבותיהם, הגיגיהם ומניעיהם. אובלומוב הוא דמות מלאת פגמים אבל הוא גם אדם ישר, טוב לב, לא טיפש ולא חסר מודעות באופן מוחלט, ויש לו רגעי הארה של תובנה עצמית וחברתית. לפעמים התובנות הללו נדמו לי כרציונליזציות, אבל גם אם כך הן - הן מנומקות בספר והגיוניות להפליא. למרות שכאמור לא קורה הרבה, הספר לא משעמם כלל-וכלל, להפך, לפרקים הוא מצחיק ובדרך כלל מייאש ומעורר מחשבה. לא נעים למצוא בעצמך עקבות של איזה אובלומובצ'יק מנומנם... לפעמים שאלתי את עצמי, האם זה באמת פסול לחיות כמו אובלומוב (כלומר, אם אדם יכול להרשות זאת לעצמו)? נזכרתי בכתבה שקראתי לפני כמה שנים על אנשים שעובדים חודשים בודדים בשנה, חוסכים קצת כסף ואת ייתרת זמנם מבלים במנוחה, בקריאה, בחלימה, בטיולים. הם לא פרזיטים, אין להם דרישות גדולות מהחיים, הם חיים בצמצום ולא רודפים אחרי 'השילוש הקדוש', קריירה+משפחה+בית פרטי. כמובן שהכלכלה לא יכולה להבנות על שכאלה, אבל מצד שני, הם נדירים ולא מזיקים ואני יכולה להבין אותם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להישמט "ממרוץ הכרכרה המשתקשקת" כדרך חיים, אבל לפעמים כן מתחשק לי לעשות איזו הפסקה, לנוח, להתבטל ולקרוא כאוות נפשי ללא רגשות אשם. אז איליה איליץ' הוא דוגמת קיצון, ולמרות שלפעמים הוא מעורר רחמים ושאט נפש, קשה שלא להיזדהות איתו; ובאמת, באופן קצת מפתיע, מתברר שהדמות הזו הפכה עם פרסום הספר, לדמות אהודה. אני ממליצה מאוד על הספר הזה, למי שיש סבלנות לקריאה איטית ומהורהרת. כמו כן, כדאי לצפות בסרטו של ניקיטה מיכאלקוב מ-1979, "אובלומוב", שמציג חלקים מהרומן, וזכור לי כסרט נהדר.

אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתיבה יוצאי הדופן. בהתאם לכך הייתה גם חווית הקריאה: קראתי לאט, נדרשתי לרמות ריכוז קיצוניות, חזרתי וקראתי פסקות ופרקים מסוימים, נעזרתי ב"מדריך ליוליסס" של חזי ועפר שלח ולא פעם מצאתי את עצמי בצד הדרך, מנסה להחזיר לעצמי נשימה סדירה. אני אקרא את הספר הזה פעם נוספת. מתי - אני לא יודעת, אבל אני משוכנעת שבפעם השניה אסתכל עליו ואבין אותו באופן שונה לחלוטין. כמה הצעות לחלק מכותבי הביקורות על "יוליסס" ובכלל על ספרים: 1. לא כל ספר שלא נהניתם לקרוא, שלא הבנתם או שלא צלחתם, הוא ספר גרוע. לא כל ספר מתאים לכל אחד, ולא שמעתי על מישהו שקצת צניעות הרגה אותו. 2. הקריאה ב"יוליסס" דורשת לפעמים תמיכה והסבר, וכן קריאה מקדימה של ספרות רקע. כאן יש לי כמה המלצות שהן לא מבחינת 'קביים' בלבד, אלא גם מעשירות ידע: אפשר להיעזר, כמו שכבר הזכירו כאן, ב"המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח, אף על פי שהוא רחוק מלהיות מספק (ודורש עריכה). כדאי ומומלץ להאזין לסידרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר שמופיעות ב-Youtube. ההרצאות בעברית והמרצה לא רק משכיל בצורה פנטסטית אלה גם יודע להרצות. האודיסאה / הומרוס המלט / שייקספיר (וכל השייקספיר, הרי זה משובח) הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי דקמרון / בוקצ'ו גן העדן האבוד / ג'והן מילטון דבלינאים / ג'יימס ג'ויס דיוקן האמן כאיש צעיר / ג'יימס ג'ויס התנ"ך הברית החדשה כדאי גם לקרוא קצת על ההיסטוריה של אירלנד, או לפחות את הערך בוויקיפדיה (רצוי באנגלית, יותר אנפורמציה). זאת רשימה חלקית בהחלט, תובענית כשלעצמה אבל מתגמלת מאוד (גם בלי קשר ל"יוליסס"), אך בשביל לקרוא את המונומנט הספרותי הזה צריך בעיקר סבלנות מרובה, ריכוז-על, שמירה על ראש פתוח והתמסרות טוטלית. ג'ויס לא מתנדב להתחבב על הקורא, ונראה שהוא כתב את הספר מפני שהוא היה חייב לכתוב אותו, בין אם ימצאו לו קוראים ובין אם לאו. במהלך הקריאה הרגשתי שג'ויס עשה את המאמץ שלו, ועכשיו תורי, כקוראת, לעשות את המאמץ שלי. וזה השתלם. אנקדוטה: בסרט "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד, יש סצינה שזוג הדוגמנים יושב על סיפור הספינה, והגבר קורא ספר. כמובן שלא יכולתי שלא לבדוק מה הוא קורא... אז זה "יוליסס" :) אגב, החלק האחרון של הסרט, על האי, מרפרר לסיפור קירקה מ"אודיסאה".

לא הגון להשוות בין סופרים, אבל כשהחך הספרותי מתעדן, קשה שלא להתאכזב קצת גם מספר טוב. בזמן הקריאה, נזכרתי בסיפור על היהודי שעזב את העיירה שלו בפולין והצטרף לקרקס. אחרי שנים של עבודה קשה ופרסום עולמי כלוליין-אמן, הוא חוזר אליה ומעניק לבני העיירה מופע בחינם: הוא מותח חבל באורך של עשרה מטר ובגובה של עשרים מטר, מזנק עליו עם חד אופן, רוכב עד לאמצעו ואז שולף ממעילו כינור ומנסר להם את הפתיחה של "קיץ" של ויואלדי במהירות כפולה! מזיע מהתרגשות הוא יורד אל פרנסי הקהילה ושואל, "נו, איך הייתי?", עונים לו, "מה נגיד?! מנוחין - כבר לא תהיה". "אבות ובנים" מתאר צמד צעירים שעם סיום לימודיהם באוניברסיטה, חוזרים לבתי משפחותיהם בקיץ. בזארוב, הניהיליסט היהיר, למד רפואה ומדעי הטבע ובז לכול ולכולם. הוא דוחה את כל האמיתות והקונבנציות שבהם מחזיקים הן אבותיו והן בני כל המעמדות האחרים, אך כאשר הוא נאלץ להתמודד ביושר מול רגשותיו, הוא מוצא עצמו מול שוקת שבורה. לעומת זאת, ידידו קירסנוב, שבתחילה דבק בדמותו ובאמונותיו של חברו הכריזמטי והמבוגר ממנו, מתרחק ממנו ומוצא לעצמו נתיב חיים אחר. טורגנייב טבע ברומן הזה את המונח "ניהיליזם", אבל אני חושבת שלמרות דמותו של בזארוב הבנוייה לתלפיות, מסקנותיו הרבה פחות מהפכניות וממה שייחסו לו השלטונות ברוסיה של אותה התקופה. "אבות ובנים" כתוב יפה, עדין ומעודן, רומן רוסי קלסי. הסיפור נטוע בנוף הרוסי, בחברה הרוסית ובאקלים הפוליטי ברוסיה באמצע המאה ה-19, אבל למרות שהוא מתאר ברגישות את הדמויות שלו, את הקרע האידיאולוגי הבין דורי, את אנוכיות הצעירים מול האהבה ההורית שאין לה גבול... טולסטוייבסקי - הוא לא. הוא קריא, לפעמים מרגש ובקטעים מסוימים - אפילו שובר לב ממש, אך אני לא מצאתי בו את שאר הרוח, את האלמנט החמקמק הזה שהופך, עבורי, יצירה טובה לניצחית, וכתיבה מהוקצעת - למפעימה.