הזמן- המאה ה19 המקום- אפוא שהוא באירופה (בעיקר איטליה וצרפת) הגיבור- יצור נאלח האווירה- מלאה גואל וסיאוב בצורה אמנותית כן כן, אובמרטו אקו הצליח לקחת את מיטב החסרונות האנושיים (שנאה, דעות קדומות תאוות שונות) וליצור מהם תמונת מצב מפורטת של אירופה האנטישמית שתי מאות לפני. אומנם התמונה אינה בדיוק משובבת, אבל מי אמר שאי אפשר להיות אומן שמתחה בציור רפש? גיבור הסיפור, סימונה סימונני התחיל את דרכו כאחד הטיפוסים המתועבים שיכולים להיות, כילד המטופל ע"י סבו שהיה נוצרי אדוק, ואנטישמי קיצוני. הילד (שאביו מת במהלך מלחמת האזרחים שפקדה את איטליה) הלך בעקבות סבו הן באנטישמיות והן בתאוות האכילה ההזויה שלו (שמתוארת בספר בצורה חולנית באופן מושלם). אך לא רק אל היהודים מפנה סימונני את שנאתו. גם הבונים החופשיים וקבוצות מיעוטים שונות סבלו מנחת זרועו (או עטו ליתר דיוק) כאשר הוא בוחר לעסוק לפרנסתו בזיוף מסמכים אשר מטרתם הרס חייהם של אחרים, לעתים רק לשם השעשוע. המצב רק מסתבך כאשר אל דמותו החולנית מצטרף פיצול אישיות של כומר אדוק ומתחסד. נשמע פשוט? ממש לא. כמה שהרעיון המרכזי פשוט (עוד גוי שטוען "היהודים הם הבעיה של העולם, רוצחי חזירים, אוכלי ילדים וכו' וכו') אוברטו אקו נחוש לסבך לנו את החיים כאשר הוא מלעיט אותנו בפרטים הסטורים שונים ורבים (ממולץ להריץ בגוגל לפני את גריבלדי, נפוליאון, ובונים חופשיים. גם מחקר מקדים על הקומונה הצרפתית, ועל הישועים לא יזיקו) ומסבך אותנו עם דמויות שונות ושמות רבים עד שבסוף הקורא המסכן מנסה נואשות להבין מי הדמות הראשית ומי הפיצול ומי זה לעזעזל דלה פיקולה? למרות האמור לעיל, הספר הוא מרתק, ומהווה חוויה לכל חובבי ההיסטוריה (ובתוכם אני) אומנם לעתים קצת קשה לעקוב, אבל מי אמר שספר טוב צריך להבין עד הסוף?

ראשית כל כדי להסיר אשמה עתידית- אזהרה! יתכנו ספולרים! (למי שלא קרא את הספרים הראשונים בסדרה כמובן) אז ככה, הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת על ספר כלשהוא שקראתי (ולא שעד עכשיו כתבתי הרבה כאלו). הסיבה לכך היא לא שלא קראתי מאז (מה פתאום) אלא העצלנות שדחפה אותי בכל פעם להשתמט מהעניין בטיעונים שונים... אז למה הפעם המצב שונה? אלף- כיוון שהפעם מדובר בספר אשר התאפיין בשילוב מיוחד של עלילה הנארגת בקלילות זורמת ובאומנות אמיתית מצד אחד, ומהצד השני במסר שפשוט נגע בי במקום עמוק ובית- אין לי מושג. אז מה יש לנו? ספינת הגורל הוא הספר השלישי בטרילוגיית סוחרי הספינות החיות של רובין הוב (לכל מי שלא קרא את שני הספרים הראשונים- ראו את הביקורת על כל סעיפיה כמתייחסת גם אליהם) אשר בה למעשה נסגרים (בחן רב לעניות דעתי) כל הקצוות הפתוחים הרבים אשר נוצרו במשך הספרים הקודמים. העלילה נמשכת מהנקודה שבה הסתיים הספר השני "הספינה המטורפת" ושוזרת דרכה את סיפורם של הפירט הנערץ והשנוי במחלוקת קניט על סיפונה של "הויואסיה", הצוות הנואש אך מלא התקווה של אליתאה וקפטן טרל על ה"פאראגון", הרפתקאותיהם המוזרות של מלטה והמושל המפונק, וכמובן סוף סיפורם של הנחשים ובראשם "זאת אשר זוכרת" אז כן- למי ששם לב בספר ובעצם בסדרה כולה יש מספר רב (אולי יש שיגידו רב מידי) של עלילות משנה. למרות זאת, רובין הוב מגלה יכולת מופלאה של להטוטנות בעודה מצרפת את חלקי הפאזל אט –אט אחד אל השני תוך כדי שמירה על ייחודה של כל דמות כדמות עגולה ומשתנה בתדירות גבוהה לאורך העלילה. מעטות הדמויות שאני, באופן אישי נותרתי אדיש אליהם (בין אם זה התבטא באמפטיה נלהבת או בבוז עמוק). יחד עם זאת יש לציין שהעומק הכמעט מופלא הזה המצוי בכל כך הרבה דמויות מאפיל במקצת על העולם שבו מתרחש הסיפור אשר לנוכח ההשקעה הרבה בעולמם הפנימי של הדמויות נותר חיוור במקצת (אם כי אי אפשר לטעון כנגדו על שטחיות) אבל מה שהרשים אותי יותר מכל היה השורה התחתונה- המסר העולה מהטרילוגיה- אפילו מהדרך שבה היא נרקמת לה. אני לא יודע מה הייתה בדיוק כוונת המחברת אך לי באופן אישי עלו מספר מחשבות פילוסופיות על יעוד ובחירה חופשית כאשר לקראת סוף הספר התחלתי להבין שגורלם של הדמיות מתמרן אותם בגאוניות חרף רצונם למטרה אחת ויחידה (אני לא אהרוס לכם את הסוף, פשוט תקראו ותבינו על מה אני מדבר) אין מה לומר- שמו של הספר לחלוטין הולם אותו... אתם עדיין שואלים אם אני ממליץ לקרוא? בואו נגיד שאלמלא פסקאות בוטות מידי שצצות בספר מידי ועליהם נאלצתי לדלג הייתי נותן לספר דירוג של חמש, בפועל הוא מקבל ממני ארבע- תסיקו בעצמכם.

טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד. כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק. מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו. ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו. אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת. ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.

טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד. כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק. מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו. ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו. אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת. ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.

טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד. כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק. מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו. ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו. אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת. ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.

טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד. כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק. מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו. ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו. אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת. ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.