האם יכול אדם לברוח מעצמו? האם הוא יכול למצוא מקום בו הוא ישתחרר מנטל באופן מוחלט? האם הוא באמת רוצה להשתחרר מכל מה שהוא עשה ומכל מה שהוא האמין בו? ומה לרכילות ולאדם כזה, האם היא יכולה לפגוע בו? זה מה שעומד בלב הסיפור הזה של גרהם גרין, שהפעם לוקח את קוראיו למעמקי אפריקה עם גיבור שרוצה להשאיר מאחוריו את הכל, את עבודתו ואת תשוקתו לנשים, כי פשוט הפסיק לרצות ולהאמין בהילך ובערך חייו. הגיבור שט למקום הרחוק ביותר שיכול לקחת אותו אל הנהר. הבחירה באפריקה, מתברר אחר כך, אפילו הייתה מקרית משהו. כשהוא מגיע בסופו של דבר למושבה לטיפול במצורעים בקונגו שמפעיל מסיון, מבחינתו זה בדיוק החור של האלוהים, מקום שמוכן לקבל אותו כמות שהוא ואולי אפילו מצליח להציע לו סיכוי להשיג את ההיעלמות לה הוא משתוקק, גם מול האלוהים וגם מול עבודתו. הבעיה היא שהחיים לא ממש פשוטים. אף פעם לא. התגלגלות עניינים, כזו שבה הוא מתנהל בעצם בדרך שונה ממה שהוא התכוון לה, מובילה אותו להתמודדות עם התושבים הלבנים של עיר המחוז. אז הוא מגלה שהרכילות ממנה נסע לקצה העולם לברוח, לא עוזבת אותו. אז הוא מגלה שהעולם שלנו קטן, וכל ניסיונותיו להתמודד עם כך לא צולחים לו, ומשם, למרות שבשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש מאושר, העניינים מדרדרים מאוד עד הסוף הטרגי והמיותר. גרהם גרין הוא סופר של אנשים. את האנשים שמסביב לגיבור קל ללמוד. כל אחד מהם משורטט היטב כדי שנבין מה מניע אותו ומה מרכיב את חייו. מצד שני תיאורי הנוף המעטים באים רק כדי לשרטט מפה כללית של אזור העלילה, כדי לתאר את התמונה אליה נכנס הגיבור, והם גם עוזרים לשמש את המסר. הבוש שמשנה צורתו ולא נותן לשבילים להתפתח בו למשך זמן ממושך מדי, הנהרות שעולים וגואים והופכים כל נסיעה למסע של כמה ימים, הספינות שמגיעות באיחור של שבועות, כל אלו לא מצליחים לעמוד כחומות מגן מול העולם כולו והעבר, ומול אנשים שלשונם קלה בפיהם ואין להם בעיה להפוך גוזמאות לאמת לאמיתה, מעין אמת שפוגעת בסוף בכולם אחד אחר השני. והמסקנה בסופו של דבר ברורה: אי אפשר לברוח מהעבר, ולעולם יש את המנהג הקבוע שלו שבו ממשיכים לצעוד קדימה, ולא משנה מה קורה. (נקרא בהדפסה הרביעית של מהדורת המקור מ-1974, בספריה לעם של עם עובד מספר 66)

אם צריך רק משפט אחד כדי לתאר את הספר הזה, אז לדעתי הוא צריך להיות 'ספר עבור אוהבי ספרים'. אבל, לשם שינוי כשנושא עולה על הפרק, הוא לא מוביל למאבק בין חובבי ספרי הנייר לבין חובבי הספרים האלקטרוניים. לידי דידו של המחבר, רובין סלואן, זה לא משנה איך קוראים את הספר, העיקר לקרוא, העיקר להיכנס לעולם שבוראים עבורנו, חובבי הקריאה, אותם סופרים עתירי דמיון ויכולת כתיבה, ואם אפשר גם בדרך לפתור תעלומה בת כמה מאות שנים, אז מה טוב. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שסלואן, כנראה, הגיע לכתיבה דרך התמודדות עצמית עם השאלה האם ספר מיועד להדפסה או שאפשר לקרוא אותו באופן אלקטרוני, ומה בכלל החשיבות של הדפסת ספרים כיום, טכנולוגיה שנמצאת כ-500 שנה בלבד. לאורך כל הספר הוא מצעיד את הקוראים על הקו הזה, בין עולם קריאה ישן ולבין העולם המודרני בו גוגל סורקת ספרי נייר במטרה להפכם לדיגטליים, בו קוראים את החדשות במהירות בדפי אינטרנט שמתחלפים במהירות עוד יותר גדולה, שבאמצע נמצאת חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה שהיא מעין מקום אפל עם ספרים עתיקים ומשונים שקוראיהם הם בעיקר אנשים מבוגרים, אבל גם כמה צעירים עוד נמשכים לספרים שנמצאים בקדמתה כדי להצדיק את שמה כחנות ספרים. ובסופו של דבר זה גם מעין ספר שטומן בקרבו חידה שמקורה בימי תחילת הדפוס, חידה שלא בטוח שאפילו האמצעים המודרניים של ימינו מסוגלים להתמודד עמה, חידה שמראה שבסופו של דבר יש גבול גם לכוח מחשוב, גם לעולם שגוגל מנסה ומצליחה לעצב עבורנו. אחד המשפטים שמופיע לקראת סוף הספר אולי מתאר אותו יותר טוב מכל: "להקים יחידת מבצעים מיוחדים שתעבוד עם חברות הפועלות בצומת שבין ספרים לטכנולוגיה ותנסה לפתור את התעלומות שנאספות בצללי המדפים הדיגיטליים". אני לא רוצה לחשוף פרטים לגבי העלילה עצמה ולגבי החידה שנחשפת בספר, אבל אני כן יכול להבטיח לכם חוויית קריאה נהדרת. בלי להיכנס ליותר סיבוכים ובלי להשתמש במילים גבוהות, אלא בשפה יום יומית קלילה, מצליח סלואן להוביל את הקורא עד הסוף המפתיע משהו, תוך שהוא גם נוגע במערכות יחסים שנוצרות, נבנות ומתפרקות, בעבר ובהווה, כדי להזכיר לנו, שלא נשכח, גם חשובים החברים והאנשים שמלווים אותנו בדרך. ספר מומלץ שתתקשו להניח מהיד, במיוחד אם אתם באמת מגדירים את עצמכם כאוהבי ספרים.

אני לא יודע מה משך אותי מראש לספר הזה, לכך שהחלטתי לרכוש אותו למרות שזה קרה בעת בה החלטתי שיש לצמצם ברכישת ספרים חדשים עד לקריאת הערימות שלא קראתי, ובמיוחד של ספרי מתח חדשים.כנראה ששילוב ההמלצות של דייויד בלדאצ'י, לי צ'יילד, הרלן קובן וג'יימס פטרסון, לצד חותמת 'מחבר רב המכר פרויקט X' שברו את חומת ההגנה שלי לרסיסים. טעיתי, הייתי צריך להקשיב לאני העצמי שלי, שזה שגרם לי להסס רגע לפי שהעברתי את כרטיס האשראי בקופה בחנות החביבה עלי (שהיא בתוך כתלי בית חולים, דרך אגב, אבל זה כבר סאמת סיפור אחר). אז ככה. זה לא. לא עשה ועדיין לא עושה לי בכלל. זה ספר של ז'אנר שמשום מה מגדירים אותו כמתח. הוא ממש לא. היום, כשבמקרה נתקלתי במבצע בספר הראשון, ההוא שמוזכר בפסקה לעיל בתור אחד מהמניעים לפשע, גם הבנתי איך בדיוק אני יכול להגדיר אותו במשפט אחד ארוך: זה ספר בסגנון של סרטי ג'יממס בונד מהתקופה של רוג'ר מור החלקלק, אבל כשמקומו משלבים לתוך העלילה את הג'יימס בונד הנוכחי. כן, אסור להגדיר את 'האיש משומקום' ועוד אחרים שדומים לו כספר מתח. זה ספר פעולה, ספר אקשן, ספר שעושים ממנו משחק מחשב זול במיוחד, או סרט שמיועד ישר להפצה בכבלים ולא יותר מכך, עם כל הנרטיבים הכי מעצבנים וחהכי שחוקים שיש לגבי הגיבורים האלה: מלא מלא כסף, אי אפר להרוס את הנשמה שלהם שהרוסה גם כך ומאוד מעונה, יש להם את העבר האפל הזה, הם הולכים להציל את העולם, הוא מרסס ומחסל את אויביו בלי בכלל שהם רואים אותו, והוא נכנס לחדרים מבוצרים כי הוא יודע לעשות את זה בקלות - די, זה כבר באיזשהו שלב התחיל להעיק ולגרום לי להרגיש רע מאוד עם גופי הרופס, במיוחד שהגיע הקטע הבלתי נמנע בו הוא מסתתר באיזו בקשה בשום מקום ומטפל בעצמו, איך לא. מה שמרגיז במיוחד בספר הזה, שגם כספר אקשן ההתחלה שלו דווקא מבטיחה, כלומר אקשן, וזה בסדר. אבל פתאום מתברר ש-90% מהספר הופכים להתנהלות במקום אחד, מול רב רשע בסגנון הבונדי שיודע לחמוק מתחת לכל ראדאר עם מלא המצאות כאלה ואחרות, וזה נמשך, נמתח, עד שהוא כמובן מצליח להיחלץ ואף להגיע למשימה שהוא הבטיח לעצמו לבצע. אני מתקשה להבין כיצד הספר הה קיבל ביקורות טובות. באמת. אני מתקשה לחשוב על מצב שאני הייתי כותב דבר כזה, מי היה מפרסם אותו בכלל? וכמו בכל סרט אקשן נורמלי, משאירים מקום לפרק הבא: "מעברו לקו הטלפון הקטוע בקעה הברה בודדה: "כן". הוא זיהה את הקול בתוך חלקיק שניה. זה היה קולו של ג'ק. מבלי להרחיק את הטלפון מפניו, אוואן שמט את ראשו בהתנצלות ונסוג מהאור".

אני לא יודע מה משך אותי מראש לספר הזה, לכך שהחלטתי לרכוש אותו למרות שזה קרה בעת בה החלטתי שיש לצמצם ברכישת ספרים חדשים עד לקריאת הערימות שלא קראתי, ובמיוחד של ספרי מתח חדשים.כנראה ששילוב ההמלצות של דייויד בלדאצ'י, לי צ'יילד, הרלן קובן וג'יימס פטרסון, לצד חותמת 'מחבר רב המכר פרויקט X' שברו את חומת ההגנה שלי לרסיסים. טעיתי, הייתי צריך להקשיב לאני העצמי שלי, שזה שגרם לי להסס רגע לפי שהעברתי את כרטיס האשראי בקופה בחנות החביבה עלי (שהיא בתוך כתלי בית חולים, דרך אגב, אבל זה כבר סאמת סיפור אחר). אז ככה. זה לא. לא עשה ועדיין לא עושה לי בכלל. זה ספר של ז'אנר שמשום מה מגדירים אותו כמתח. הוא ממש לא. היום, כשבמקרה נתקלתי במבצע בספר הראשון, ההוא שמוזכר בפסקה לעיל בתור אחד מהמניעים לפשע, גם הבנתי איך בדיוק אני יכול להגדיר אותו במשפט אחד ארוך: זה ספר בסגנון של סרטי ג'יממס בונד מהתקופה של רוג'ר מור החלקלק, אבל כשמקומו משלבים לתוך העלילה את הג'יימס בונד הנוכחי. כן, אסור להגדיר את 'האיש משומקום' ועוד אחרים שדומים לו כספר מתח. זה ספר פעולה, ספר אקשן, ספר שעושים ממנו משחק מחשב זול במיוחד, או סרט שמיועד ישר להפצה בכבלים ולא יותר מכך, עם כל הנרטיבים הכי מעצבנים וחהכי שחוקים שיש לגבי הגיבורים האלה: מלא מלא כסף, אי אפר להרוס את הנשמה שלהם שהרוסה גם כך ומאוד מעונה, יש להם את העבר האפל הזה, הם הולכים להציל את העולם, הוא מרסס ומחסל את אויביו בלי בכלל שהם רואים אותו, והוא נכנס לחדרים מבוצרים כי הוא יודע לעשות את זה בקלות - די, זה כבר באיזשהו שלב התחיל להעיק ולגרום לי להרגיש רע מאוד עם גופי הרופס, במיוחד שהגיע הקטע הבלתי נמנע בו הוא מסתתר באיזו בקשה בשום מקום ומטפל בעצמו, איך לא. מה שמרגיז במיוחד בספר הזה, שגם כספר אקשן ההתחלה שלו דווקא מבטיחה, כלומר אקשן, וזה בסדר. אבל פתאום מתברר ש-90% מהספר הופכים להתנהלות במקום אחד, מול רב רשע בסגנון הבונדי שיודע לחמוק מתחת לכל ראדאר עם מלא המצאות כאלה ואחרות, וזה נמשך, נמתח, עד שהוא כמובן מצליח להיחלץ ואף להגיע למשימה שהוא הבטיח לעצמו לבצע. אני מתקשה להבין כיצד הספר הה קיבל ביקורות טובות. באמת. אני מתקשה לחשוב על מצב שאני הייתי כותב דבר כזה, מי היה מפרסם אותו בכלל? וכמו בכל סרט אקשן נורמלי, משאירים מקום לפרק הבא: "מעברו לקו הטלפון הקטוע בקעה הברה בודדה: "כן". הוא זיהה את הקול בתוך חלקיק שניה. זה היה קולו של ג'ק. מבלי להרחיק את הטלפון מפניו, אוואן שמט את ראשו בהתנצלות ונסוג מהאור".

אני לא יודע מה משך אותי מראש לספר הזה, לכך שהחלטתי לרכוש אותו למרות שזה קרה בעת בה החלטתי שיש לצמצם ברכישת ספרים חדשים עד לקריאת הערימות שלא קראתי, ובמיוחד של ספרי מתח חדשים.כנראה ששילוב ההמלצות של דייויד בלדאצ'י, לי צ'יילד, הרלן קובן וג'יימס פטרסון, לצד חותמת 'מחבר רב המכר פרויקט X' שברו את חומת ההגנה שלי לרסיסים. טעיתי, הייתי צריך להקשיב לאני העצמי שלי, שזה שגרם לי להסס רגע לפי שהעברתי את כרטיס האשראי בקופה בחנות החביבה עלי (שהיא בתוך כתלי בית חולים, דרך אגב, אבל זה כבר סאמת סיפור אחר). אז ככה. זה לא. לא עשה ועדיין לא עושה לי בכלל. זה ספר של ז'אנר שמשום מה מגדירים אותו כמתח. הוא ממש לא. היום, כשבמקרה נתקלתי במבצע בספר הראשון, ההוא שמוזכר בפסקה לעיל בתור אחד מהמניעים לפשע, גם הבנתי איך בדיוק אני יכול להגדיר אותו במשפט אחד ארוך: זה ספר בסגנון של סרטי ג'יממס בונד מהתקופה של רוג'ר מור החלקלק, אבל כשמקומו משלבים לתוך העלילה את הג'יימס בונד הנוכחי. כן, אסור להגדיר את 'האיש משומקום' ועוד אחרים שדומים לו כספר מתח. זה ספר פעולה, ספר אקשן, ספר שעושים ממנו משחק מחשב זול במיוחד, או סרט שמיועד ישר להפצה בכבלים ולא יותר מכך, עם כל הנרטיבים הכי מעצבנים וחהכי שחוקים שיש לגבי הגיבורים האלה: מלא מלא כסף, אי אפר להרוס את הנשמה שלהם שהרוסה גם כך ומאוד מעונה, יש להם את העבר האפל הזה, הם הולכים להציל את העולם, הוא מרסס ומחסל את אויביו בלי בכלל שהם רואים אותו, והוא נכנס לחדרים מבוצרים כי הוא יודע לעשות את זה בקלות - די, זה כבר באיזשהו שלב התחיל להעיק ולגרום לי להרגיש רע מאוד עם גופי הרופס, במיוחד שהגיע הקטע הבלתי נמנע בו הוא מסתתר באיזו בקשה בשום מקום ומטפל בעצמו, איך לא. מה שמרגיז במיוחד בספר הזה, שגם כספר אקשן ההתחלה שלו דווקא מבטיחה, כלומר אקשן, וזה בסדר. אבל פתאום מתברר ש-90% מהספר הופכים להתנהלות במקום אחד, מול רב רשע בסגנון הבונדי שיודע לחמוק מתחת לכל ראדאר עם מלא המצאות כאלה ואחרות, וזה נמשך, נמתח, עד שהוא כמובן מצליח להיחלץ ואף להגיע למשימה שהוא הבטיח לעצמו לבצע. אני מתקשה להבין כיצד הספר הה קיבל ביקורות טובות. באמת. אני מתקשה לחשוב על מצב שאני הייתי כותב דבר כזה, מי היה מפרסם אותו בכלל? וכמו בכל סרט אקשן נורמלי, משאירים מקום לפרק הבא: "מעברו לקו הטלפון הקטוע בקעה הברה בודדה: "כן". הוא זיהה את הקול בתוך חלקיק שניה. זה היה קולו של ג'ק. מבלי להרחיק את הטלפון מפניו, אוואן שמט את ראשו בהתנצלות ונסוג מהאור".

אני לא יודע מה משך אותי מראש לספר הזה, לכך שהחלטתי לרכוש אותו למרות שזה קרה בעת בה החלטתי שיש לצמצם ברכישת ספרים חדשים עד לקריאת הערימות שלא קראתי, ובמיוחד של ספרי מתח חדשים.כנראה ששילוב ההמלצות של דייויד בלדאצ'י, לי צ'יילד, הרלן קובן וג'יימס פטרסון, לצד חותמת 'מחבר רב המכר פרויקט X' שברו את חומת ההגנה שלי לרסיסים. טעיתי, הייתי צריך להקשיב לאני העצמי שלי, שזה שגרם לי להסס רגע לפי שהעברתי את כרטיס האשראי בקופה בחנות החביבה עלי (שהיא בתוך כתלי בית חולים, דרך אגב, אבל זה כבר סאמת סיפור אחר). אז ככה. זה לא. לא עשה ועדיין לא עושה לי בכלל. זה ספר של ז'אנר שמשום מה מגדירים אותו כמתח. הוא ממש לא. היום, כשבמקרה נתקלתי במבצע בספר הראשון, ההוא שמוזכר בפסקה לעיל בתור אחד מהמניעים לפשע, גם הבנתי איך בדיוק אני יכול להגדיר אותו במשפט אחד ארוך: זה ספר בסגנון של סרטי ג'יממס בונד מהתקופה של רוג'ר מור החלקלק, אבל כשמקומו משלבים לתוך העלילה את הג'יימס בונד הנוכחי. כן, אסור להגדיר את 'האיש משומקום' ועוד אחרים שדומים לו כספר מתח. זה ספר פעולה, ספר אקשן, ספר שעושים ממנו משחק מחשב זול במיוחד, או סרט שמיועד ישר להפצה בכבלים ולא יותר מכך, עם כל הנרטיבים הכי מעצבנים וחהכי שחוקים שיש לגבי הגיבורים האלה: מלא מלא כסף, אי אפר להרוס את הנשמה שלהם שהרוסה גם כך ומאוד מעונה, יש להם את העבר האפל הזה, הם הולכים להציל את העולם, הוא מרסס ומחסל את אויביו בלי בכלל שהם רואים אותו, והוא נכנס לחדרים מבוצרים כי הוא יודע לעשות את זה בקלות - די, זה כבר באיזשהו שלב התחיל להעיק ולגרום לי להרגיש רע מאוד עם גופי הרופס, במיוחד שהגיע הקטע הבלתי נמנע בו הוא מסתתר באיזו בקשה בשום מקום ומטפל בעצמו, איך לא. מה שמרגיז במיוחד בספר הזה, שגם כספר אקשן ההתחלה שלו דווקא מבטיחה, כלומר אקשן, וזה בסדר. אבל פתאום מתברר ש-90% מהספר הופכים להתנהלות במקום אחד, מול רב רשע בסגנון הבונדי שיודע לחמוק מתחת לכל ראדאר עם מלא המצאות כאלה ואחרות, וזה נמשך, נמתח, עד שהוא כמובן מצליח להיחלץ ואף להגיע למשימה שהוא הבטיח לעצמו לבצע. אני מתקשה להבין כיצד הספר הה קיבל ביקורות טובות. באמת. אני מתקשה לחשוב על מצב שאני הייתי כותב דבר כזה, מי היה מפרסם אותו בכלל? וכמו בכל סרט אקשן נורמלי, משאירים מקום לפרק הבא: "מעברו לקו הטלפון הקטוע בקעה הברה בודדה: "כן". הוא זיהה את הקול בתוך חלקיק שניה. זה היה קולו של ג'ק. מבלי להרחיק את הטלפון מפניו, אוואן שמט את ראשו בהתנצלות ונסוג מהאור".