ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

חיים באר כתב סיפור אהבה לספר היהודי. אהבה שדן מירון ב"אחרית דבר" שלו לא ירד לפישרה.
הכל התחיל לפני ארבעים שנה, כשבאר מצא בחנות ספרים משומשים ירושלמית עותק של "ספר חסידים", פאר יצירתה של יהדות אשכנז בימי הביניים. אלא שבתוכו הוסלק אי מתי ספרון ביידיש הנושא את השם "יום ברגנסבורג", אותו כתב יוסף אופאטושו ב-1932, לא במקרה השנה שלפני עלות היטלר לשילטון. מכאן מתחילה חקירה ספרותית רבת שנים של באר המספר, המתחקה אחרי המידע הרב והמקורות שמהם ליקט אופטושו לצורך הכתיבה. העלילה הצבעונית מתרחשת כולה במשך יום אחד ערב פורים שנת 1519, היום שלפני צו גרושה של הקהילה העתיקה שנופל עליה ללא התראה מעכשיו לעכשיו. תוך כדי החקירה המסועפת של באר נזכרים ולא במקרה, החרדה שאחזה בישוב העברי בארץ כשצבאות רומל התקרבו מלוב לגבול מצריים, חורבן הקהילה השני בשנות השואה, והאזעקות של חרבות ברזל תוך כדי מהלך הכתיבה. שלוש פעמים ביקר באר ברגנסבורג, והשיטוט הקדחתני שלו בחיפוש אחר מצבות בית העלמין העתיק שנבזזו ונשארו קבועות בבתים וחצרות אלמוניות בעיר העכשווית הם משיאי הסיפור. בתוך הגורל היהודי החוזר ונשנה, עולם הספר היהודי לדורותיו הוא מקור הנחמה, עוצמת הרוח, הבית שאינו נחרב לעולם גם בחורבנו. זה לא רומן ולא ספר עיון, זה סיפור אהבה לספר, לסופר ולסיפור.
כהרגלו באר מפליא לעשות שימוש בשפה העברית ומקורותיה ואין כיום בקרית ספר העברית מי שישווה לו בידענות ובבקיאות.

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.