קודם שאתחיל אביא משהו מתחושותיי האישיות. ספר זה מביא את אחד מהפרקים ידועים של סיפור השואה. לא, לא של העם היהודי אלא של עם אחר, העם הארמני. שואה זו אל אף היותה מוכרת וידועה, הנה שואה המוכחשת אף יותר משואת העם היהודי. אם השואה שלנו מוכחשת על ידי פרטים או ארגונים מטעמים של אנטישמיות, הרי שהשואה הארמנית זוכה להתעלמות של ממשלות משיקולים פוליטיים בלבד. יתר על כן. על אף שאנו תובעים מכל העולם למנוע את הכחשת השואה, כשמגיע הדבר לשואה הארמנית, הרי שמסתבר שאנו עצמנו טומנים את ראשינו בחול. ה"ארדואנים" יורקים בפרצופנו ואנו איננו מעזים לנגב את הרוק, פן יפגע הדבר חס וחלילה בכיסינו וביחסינו עימם, בעיקר בכיסינו. מסתבר שאת השנוא עלינו אין לנו בעיה לעשות לאחרים. מתאים לעם "נבחר" הלא כן?. מה נאמר? המראה המוצבת לנגד עינינו מציגה בין השאר שיש לנו לא מעט "כבוד לאומי" או יותר נכון: שבעבור כבוד לאומי איננו מוכנים לשלם מחיר. תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) זימנה לטורקים הזדמנות נוחה תוך שימוש בתירוץ של ענייני בטחון לאומי, להיפטר מכמה מהמיעוטים שחיו בארצם, ובמיוחד מהמיעוט הגדול מכולם, הארמני. עיקרו של המעשה היה בהחלטה של התורכים העותמנים למגר מתוך ארצם את המיעוט הזה באופן של טרנספר לשום מקום (אלא אם כן העולם הבא נחשב למקום המצוי עלי אדמות). הדרך שנבחרה הייתה בהגליית האוכלוסייה על ידי מסעות רגליים של קהילות שלמות לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שתוצאתם המכוונת הייתה להביא לכך שהצועדים שנשלחו לדרכם הארוכה ללא מזון ומים, יאבדו את חייהם לאורכן של הדרכים הארוכות. בשואה הזו לא נפקדו גם פעולות של מעשי רצח מאורגנים והוצאות להורג המוניות כמו גם קיומם של מחנות ריכוז. פרנץ ורפל טווה בכתיבה מרתקת את הסיפור תוך הסתמכות על אירועים אמתיים. בספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא מביא את אחד האירועים היותר ידוע, ואולי אף הידוע ביותר מאותם אירועים, בו הוא מביא את אשר אירע לארמנים שחיו בשבעה כפרים באזור הר משה (מוסה דאג) אשר היו מודעים למתרחש ולצפוי להם ולכן עלו על אותו שטח הררי ושם התארגנו כדי לקיים את עצמם ולהיערך להגנה עצמית כדי למנוע את קיום הגזרה הצפויה ליפול עליהם, תוך ציפייה לנס הצלה שאולי תבוא להם ממדינות ההסכמה. כמי שהיה חשוף לסיפורי השואה היהודית, התחברתי מאוד לתיאור תחושות של הפליטים הארמנים שהתאסף באותו מקום בהיותם במצבים שונים אשר הביאו אותם לחשוף את המתרחש נבכי נשמתם בטוב וברע בין אם בשעת האופוריה ובין אם בשעות של היאוש. באיגרא רמא ובבירא עמיקתא. בזמן הקריאה עלה בזכרוני סיפורם של ארבעת בני משפחת ביילסקי ביערות בלארוס. הנסיבות היו דומות למדי והמכנה המשותף – התנגדות ושרידות. לסיכום ספר מצוין וראוי בהחלט לתשומת לבכם וראות עיניכם, ולמי שמעוניין לדעת קצת יותר אני מצרף קישור שיאפשר הרחבת דעת. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%94%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99

זה לא סיפור, זו ביקורת. קראתי את הספר כאתנחתא לאחר ספרים שהביאו אותי להעמיק היטב במחשבותיי. בתחילה חשבתי לעבור הלאה ולהשיב את הספר למשאילו, אבל במחשבה נוספת חשבתי שבכך אחטא לכל מי שחיכה בקוצר רוח לביקורת הזו (אם אכן יש כזה). לאחר שהתגברתי על קשיי ההתאקלמות לאווירה ולהוויה הכלבית, השלמתי את הקריאה בלא שתהיה בי הנאה יתרה. רק מי שקרא את הספר יבין מדוע נכתבה הביקורת הזו כפי שנכתבה. התובנות שהשתכנו במוחי לאחר הקריאה הביאו אותי להבנה שיהיה זה למעלה מכוחי האינטלקטואלי לבקר ספר שתורגם משפת הכלבים במיוחד כשזו במקורה נכתבת בדיאלקט גרמני ברלינאי. אשר על כן זימנתי למשימה הזו את "קייזר", כלב טוב לב וחכם המוכר לי היטב מאז הגיע לביתי כשהוא מיוחם על "מיף" הזערורית ומאותו יום לא הצלחתי להיפטר ממנו, בעיקר מפני שצאצאיי הבטיחו רבות וקיימו בפרוטות. "קייזר" נבחר כדי לבצע את המטלה בידיעה שאין טוב ממנו לעשותה על הצד הטוב ביותר. לאחר שהתוודע לתוכן הספר, לקח "קייזר" לעצמו פסק זמן, נטל עימו את הספר בין שיניו, ובהגיע הרגע הביא לי את התוצאה המפתיעה: "הייתה זו לי משימה קשה, אך לא יכולתי לסרב לבן אסתר לאחר שכל שעותיי הטובות לאחר שנאספתי מהרחוב, עברו עלי בביתו. הוא היה איתי בטוב וברע. הדבר היחיד שיש לי טענה כלפיו היא שחינוכי ומקורות המידע המוקדמים שהעמיד לרשותי, לא הכינו אותי מעולם למה שלמדתי על קורותיו של הכלב היהודי. כל ימי מאז אותו יום בו אסף אותי לחיקו, עסקתי בלימודים בסיסיים של התנהגות מקובלת ובהיענות להוראות כגון: "שב", "תפוס", "רגלי", "תביא" וכדומה. מזלי, "מזל של כלב", הביא לכך מעולם לא נחשפתי למה שעבר על מי מאבותי או בני גזעי שנקלעו לעולם במקום ובזמן הפחות מתאימים. אתחיל בכך שהקושי העיקרי לעשות את שהתבקשתי היה שהתרגום משפת המקור היה איום ונורא. גם כך בהיותי במקור מאלזס לוריין, נטמעה בגנים שלי מודעות פנימית שבאה מתרבות שונה, והכלבית שלי היא "הוך ברקען". (נביחה גבוהה). ולגופו של עניין. סיפורו של "כורש" מסופר בגוף ראשון היישר מפיו, ומביא אותי לחשוב שוב ושוב על תסמונת הדלתות המסתובבות שעל פיהן יכולים החיים לשנות כיוון ולהתהפך לכיוונים לא צפויים. דבר שאני יכול להעיד עליו מגוף ראשון. גיבורו של הסיפור, "כורש", עבר בדרכו מהפכים לא קלים. הוא החל את חייו כשהשתגר עם עוד כמה גורים לאימו הורתו "ברוריה" בביתה של משפחה יהודית שאחד מבניה יהושע היה נחרץ דיו לשכנע את הוריו להשאירו בבית. את ההישג הזה מימש בעזרת גניבת האפיקומן במהלך סדר פסח וסחיטת ההסכמה לדרישתו תמורת החזרת הגניבה. כל נסיון להמיר הסכמה זו בתחליף מקובל כמו ממתק או תשר, נדחה בקש וגבבה. הימים היו ימי שלטונו של היטלר והגזרות שבאו עם זאת היו רבות. האחת מהן כפתה על היהודים להיפרד מכלביהם. מאז אותו הרגע של הפרידה המאולצת, חווה "כורש" בעלויות מתחלפות במשפחות שונות, תוך שינוי שמותיו, ותוך שהוא מגלה יכולות השרדות ייחודיות. לאחר שנמלט מהמשפחה האחרונה שבהן, מצא את עצמו בצוק העיתים בתוך להקת כלבים משוטטים שהתקיימו משאריות מזון מזדמנות כשבתוך הלהקה מתקיימים מעמדות היררכיים. לאחר שחלפו עליו כך זמנים קשים במיוחד, ניראה היה שחייו של "כורש" עומדים לעבור מהפך חיובי. הוא נלכד על ידי תופסי כלבים וגוייס לשרות ב"אס אס". לאחר שעבר קורס אילוף ואף הצטיין בו, נשלח "כורש" (כאן בשמו החדש אך הזמני "בליץ"), לשרת עם מפעילו לא פחות ולא יותר מאשר במחנה הריכוז טרבלינקה. "כורש" מוצא בטרבלינקה את יהושע בעליו הראשון שהתגלגל אף הוא לאותו מקום, ולאחר שיהושע מתגלה למפעילו של "כורש" כמי שמבין את נפשו של "כורש" ומבלי שיגלה את הסיבה לכך, הוא מתמנה לעובד בכלביה וכך חוברים השניים מחדש לאחר כל התלאות שעברו בנפרד. המרד בטרבלינקה מביא את השניים להמלט מהמקום ולהצטרף לפרטיזנים ביער. "כורש" ממלא אף הוא את חלקו במשימות, כשבאחרונה שבהן נפצעים השניים אך ניצלים בזכות אלמנה כפרית המסתירה אותם בביתה עד תום המלחמה, שלאחריה מתגלגלים השניים בדרכים עד הגיעם לארץ ישראל. לפני שאסיים את דבריי כשפרוותי סמורה מזעזוע ותסכול, אזכיר את ימיי בטרם מצאתי לעצמי את ביתו החם של בן אסתר. סיפורו של "כורש" החזיר אותי לתקופה שבה הבעלים הראשון שלי העביר אותי לחברו על מנת שיאלף אותי לקרבות כלבים. בקרב הראשון הוצבתי אל מול כלב קרבות מנוסה שהשאיר אותי פצוע וזב דם מפצעים שנפערו בעור פרוותי ורגל פגומה מנשיכה עמוקה. אני חושב שרק מאחר ובעליי רצה לחסוך מעצמו את הצורך לסחוב אותי למקום כל שהוא כדי להפטר ממני, נבעטתי מהמקום כשאני פצוע וכאוב כדי לשוטט ברחובות לבדי ולמר גורלי, כשאני צולע וזב דם. המפגש הראשון שלי בייצור על ארבע באותם ימים, היה אל מול חתול רחוב שניצל את חולשתי ושרט אותי בחוטמי על אף שפניתי אליו בכוונת שלום כדי להיעזר בעצתו. מהחתול האחר שפגשתי לאחר מכן ניסיתי להימנע, אלא שדווקא זה התגלה כמשת"פ, וכשבחר להתרחק ממני במהירות כנמלט מפניי, השאיר מאחריו את מזונו, אותו בלעתי בשקיקה מבלי שאטרח ללעוס אותו. בניגוד לבן אסתר אני חושב שהסיפור אכן מעניין ובמקומות מסוימים אפילו משעשע, אבל בעיקרו, אין טוב ממנו כדי להציף מעלה את המשמעות של חיי כלב, ועל אחת כמה וכמה, כלב יהודי. לסיכום: זהו ספר שכל כלב או בעליו צריך לקרוא. הציון שלי – חמש עצמות". בזאת אסיים בתקווה שדבריי יובנו לכל בר בי רב. תוספת משלי - אני מוצא לנכון לשבח את "קייזר" על ביקורתו ולהעניק לו את הלייק הראשון, דבר שיעשה בלטיפה על פרוותו ובחטיף לתוך פיו. נכון לאמר שדעתי הראשונה על הספר לא תאמה לדעתו, אך בעקבות קריאתה, השתכנעתי ושיניתי אף אני את דעתי. למה? מפני שרק חמור לא משנה את דעתו. מקווה שלא הגזמתי, ואולי אפילו תקחו את הביקורת ברצינות תהומית.

מדברי אלברט איינשטיין: " אינני יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך במלחמת העולם הרביעית יילחמו האנשים במקלות ובאבנים". * * * סיימתי לקרוא את הספר בשעת לילה מאוחרת מאוד ופניתי להירדם על משכבי, אך השינה חמקה לה והותירה אותי ער עם ההתרשמות מתוכן הספר וביחד עם זאת עם המחשבות על נבואות העבר על האפוקליפסה הצפויה לבוא על הגזע האנושי בזמן מהזמנים אם מידי הטבע ואם מידי האדם. היו אלה כ-1050 עמודים לא ממש מרתקים המספרים את קצור תולדות סופה של הציוויליזציה (או יותר נכון – כמעט סופה). מפעם לפעם צצים בעולמנו תימהוניים החוזים את קיצו של העולם. יש הטוענים שהדבר יבוא בדרך הטבע כשאחד מתוצריו הקדומים של המפץ הגדול יצוץ מהחלל ביום מהימים, יחבור לעולמנו באופן שיוכיח את תורתו של ניוטון ובכך גם יביא חורבן של ממש על העולם וייצוריו. לעומתם יש הטוענים שמחריבי האנושות יבואו מתוכה בהיותם נושאים את נס האמונה הקיצונית או נס הלאומנות הכאוטית, או מתוך טעות שאין חזרה ממנה, דבר שיעשה תוך הפעלת כלי הנשק ממעשה ידיו של האדם עצמו. * * * עלילת הספר "העמדה" מתאר את האפשרות השלישית ומגולל לנגד עינינו את אחד מתרחישי האימים העלולים לבוא על העולם כתוצאה מהכנות מנהיגיו למלחמת עולם טוטלית, שלאחריה עלולים דבריו של אלברט איינשטיין להתגשם. מחדל של עובדי מעבדה מאפשר לנגיף על שפותח במקום לשמש כנשק למלחמה ביולוגית, לחמוק דרך מנגנוני ההגנה שהוצבו בפניו. הנגיף נישא על גופו של אחד מעובדי המעבדה בעת שזה ניסה למלט את עצמו ואת משפחתו ממר הגורל. הנמלט הופך את עצמו מבלי דעת לפצצה ביולוגית ומפעיל תהליך שרשרת שמביא בתוך זמן קצר מאוד את מותם של למעלה מ-99% מאוכלוסיית העולם, כשהוא ומשפחתו בתוכם. המעטים שנותרים בחיים הם אלה שגופם היה חסין אל מול נגיפי המתקפה הביולוגית. הספר מתמקד במעטים מתוך אותם ניצולים שנותרו במקומות שונים בארה"ב, שם מצאו את עצמם כשהם שארית הפלטה של קהילתם, מרגע פגיעת הנגיף הקטלני בבני משפחתם וכל הסובבים אותם, ועד הגיעם למקום המבטחים. חלומות השבים וחוזרים בשנתם של הניצולים מכינים אותם לקראת ההחלטות להם יגיעו מאוחר יותר. כאן נכנס הסיפור לערכיו הסמליים. הניצולים מתחברים לשתי דמויות שונות המופיעות בחלומותיהם, דמויות המייצגות את הטוב והרע שבנפש האדם ואת העימות המתמיד שביניהם. את הטוב מייצגת אביגייל פרימנטל אשה שחורה בת 108 שרואה את עצמה כמצויה בשליחות אלוהית אל מול הרוע הצרוף הגלום בדמות שטנית הנושאת את שמו של רנדל פלאג. שתי הדמויות חוזרות שוב ושוב בחלומותיהם של הניצולים ולכאורה הם נדרשים לנקוט עמדה להציג את הזדהותם במי מהדמויות ומתוך כך את בחירתם בין הטוב לרע. על פי עמדה זו הם מתחילים בנדודים ונושאים את רגליהם ליעד הסופי בו יחברו לדומים להם. הספר מתמקד בעיקר באלה הבוחרים בחסותה של אביגייל וביחד עם זאת חודר לפרקים אל המתרחש בקרב המצויים בעמדה האחרת, תוך שהוא מחדד את השונות הרבה בהוויה של שני הצדדים. מהתפתחות הסיפור מסתבר גם שלא בהכרח בחירתם של חלק מהניצולים תואמת את אופיים. בחלוף זמן קצר הם נתונים להשפעת התפתחויות שאינן לרוחם, או שהם מעדיפים להימצא תחת שליטה ברורה וסדר מוכתב בציוויליזציה שצפויה לקום על גבי חורבות קודמתה, גם במחיר שאינם שלמים עמו ובעיקר בחיים תחת פחד וטרור. * * * שבע מאות העמודים הראשונים הם טרחניים, לא ממוקדים וממש לא מעניינים. במילה אחת - שעמום. חלקו הטוב יותר והמעניין באמת של הספר מצוי דווקא בשלישו האחרון של הספר, שם התאפשר לי לקרוא את הספר בסקרנות ובשקיקה. הספר כשלעצמו אינו מהטובים שהגיעו לידי, למעשה ובדיעבד הסתבר לי כי עדיף היה לי לפרוט את 1050 דפיו לשלושה ספרים אחרים ולא להשחית עליו את הזמן שהשקעתי בו. ביחד עם זאת ובעיקר בכדי לנחם את עצמי השקעתי בכל זאת כמה מילים בנקודות האור הבודדות שמצאתי בו. אף כי דווקא העמוד האחרון מרמז על קלקול השורה, נידמה לי שהסופר מנסה לתת תחושה כי מעז ייצא מתוק, האנושות תשקם את עצמה, ואולי אף תלמד שלא לחזור על טעויות העבר. אשרי המאמין הנוהג להשלות את עצמו, שכן העולם אותו עולם והאדם אותו אדם. דרך אחרת להתייחס אל הספר היא כאל תמרור אזהרה. סגנונו של הסופר ידוע ומוכר ולכן איני "חושד" בו שהוא הוגה דעות ומתריע בשער, אלא סופר המרבה לכתוב בסגנונו זה, אבל את מסקנת התמרור אפשר בהחלט לקנות. לפחות כלקח.

מלחמת העולם השנייה הניבה אין ספור סיפורים על עוללות המלחמה הזו. מהלכיה הגדולים בהם הופעלו גייסות אדירים ידועים וזכו לאזכורים וניתוחים מכל היבטים אפשריים. הגנרלים שהובילו אותם נכנסו בזכותם לתוך דפי ההיסטוריה, הספרות פרסה אותם לעיני כל ופרשנים והיסטוריונים צבאיים דנים ודשים בהם עד עצם היום הזה. בין כל אלה התקיימו כוחות קטנים, זניחים לכאורה שנשכו ונגסו בבשרו של האויב שמנגד ובכוחו. כזה היה צבאו הפרטי של פופסקי (צפ"פ). כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חש ולדימיק פניאקוב (פופסקי היה כינויו בשל הקושי לבטא את שמו), בלגי ממוצא רוסי שהתגורר ועבד במצרים, מחויב להצטרף לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בעת שפרצה המלחמה היה כבר יחסית מבוגר (41). ניסיונו להתגייס נדחה על ידי הצבא הבריטי על הסף וזאת עד לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים, דבר ששינה את הנסיבות ואפשר לגייס אותו. ניסיונו הצבאי הקודם היה כתותחן בצבא הצרפתי, לא נמצא כראוי לניצול והוא הוצב בתפקיד מטה בקהיר. קודם למלחמה הרבה האיש לסייר בעומק מדבריות מצרים ברכב שטח פרטי שהיה ברשותו, הכיר היטב את שטחי המדבר, הכיר את אורחות יושביו, ויחד עם זאת וצבר ניסיון רב בתנועה בשטח מדברי המגוון בקשיים שהוא מציב בפני מבקריו. קשרים שיצר תוך שרותו בקהיר הביאו לצירופו לקבוצות המדבר ארוכות הטווח ובתוך כך צבר ניסיון נוסף. מאמציו להקים יחידה משלו זכו בסופו של דבר להצלחה, דבר שהסתייע בידיו בשיאם של הקרבות מול רומל והצבא האיטלקי בלוב. הוא הקים את יחידתו הקטנה שנעה במדבר, אספה מידע מודיעיני, איתרה דרכים למעבר כוחות במדבר וניהלה קרבות זעירים ופעולות חבלה בעיקר מול כוחות איטלקיים. במקביל לפעילות הזו יצר קשרים עם חלק מיושבי המדבר והצליח לקנות את אמונם ונאמנותם. בהמשך לפלישת בנות הברית לאיטליה לאחר תבוסת האיטלקים והגרמנים באפריקה ובהמשך להסכם שביתת הנשק בין איטליה לבנות הברית, הועברה היחידה שהתרחבה ומנתה כ-120 איש, (כולם מתנדבים שמוינו ונבחרו אישית על ידי פופסקי עצמו), לאיטליה כחלק מהכוח הבריטי להמשך הפעילות אל מול הגרמנים. הניסיון שנצבר באפריקה הועיל גם בחזית הזו, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בהסחת הדעת מהגודל כוחותיו ומכך בהצלחתם לפגוע או להכניע כוחות עדיפים ללא שיעור משלו, עד כדי הצלחת בודדים מול רבים. הספר מביא בגוף ראשון את הסיפור של האיש וצבאו ה"פרטי" . זה סיפורם של אנשים מיוחדים במינם המביא את מלחמתם לא רק מול אדם אלא גם אל מול הטבע תוך גילוי תושייה, משמעת עצמית, דבקות במשימות. ביחד עם זאת זהו סיפורו של קצין מקורי במהלכיו שידע להוציא מעצמו ומפקודיו את המיטב והמרב.

מלחמת העולם השנייה הניבה אין ספור סיפורים על עוללות המלחמה הזו. מהלכיה הגדולים בהם הופעלו גייסות אדירים ידועים וזכו לאזכורים וניתוחים מכל היבטים אפשריים. הגנרלים שהובילו אותם נכנסו בזכותם לתוך דפי ההיסטוריה, הספרות פרסה אותם לעיני כל ופרשנים והיסטוריונים צבאיים דנים ודשים בהם עד עצם היום הזה. בין כל אלה התקיימו כוחות קטנים, זניחים לכאורה שנשכו ונגסו בבשרו של האויב שמנגד ובכוחו. כזה היה צבאו הפרטי של פופסקי (צפ"פ). כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חש ולדימיק פניאקוב (פופסקי היה כינויו בשל הקושי לבטא את שמו), בלגי ממוצא רוסי שהתגורר ועבד במצרים, מחויב להצטרף לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בעת שפרצה המלחמה היה כבר יחסית מבוגר (41). ניסיונו להתגייס נדחה על ידי הצבא הבריטי על הסף וזאת עד לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים, דבר ששינה את הנסיבות ואפשר לגייס אותו. ניסיונו הצבאי הקודם היה כתותחן בצבא הצרפתי, לא נמצא כראוי לניצול והוא הוצב בתפקיד מטה בקהיר. קודם למלחמה הרבה האיש לסייר בעומק מדבריות מצרים ברכב שטח פרטי שהיה ברשותו, הכיר היטב את שטחי המדבר, הכיר את אורחות יושביו, ויחד עם זאת וצבר ניסיון רב בתנועה בשטח מדברי המגוון בקשיים שהוא מציב בפני מבקריו. קשרים שיצר תוך שרותו בקהיר הביאו לצירופו לקבוצות המדבר ארוכות הטווח ובתוך כך צבר ניסיון נוסף. מאמציו להקים יחידה משלו זכו בסופו של דבר להצלחה, דבר שהסתייע בידיו בשיאם של הקרבות מול רומל והצבא האיטלקי בלוב. הוא הקים את יחידתו הקטנה שנעה במדבר, אספה מידע מודיעיני, איתרה דרכים למעבר כוחות במדבר וניהלה קרבות זעירים ופעולות חבלה בעיקר מול כוחות איטלקיים. במקביל לפעילות הזו יצר קשרים עם חלק מיושבי המדבר והצליח לקנות את אמונם ונאמנותם. בהמשך לפלישת בנות הברית לאיטליה לאחר תבוסת האיטלקים והגרמנים באפריקה ובהמשך להסכם שביתת הנשק בין איטליה לבנות הברית, הועברה היחידה שהתרחבה ומנתה כ-120 איש, (כולם מתנדבים שמוינו ונבחרו אישית על ידי פופסקי עצמו), לאיטליה כחלק מהכוח הבריטי להמשך הפעילות אל מול הגרמנים. הניסיון שנצבר באפריקה הועיל גם בחזית הזו, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בהסחת הדעת מהגודל כוחותיו ומכך בהצלחתם לפגוע או להכניע כוחות עדיפים ללא שיעור משלו, עד כדי הצלחת בודדים מול רבים. הספר מביא בגוף ראשון את הסיפור של האיש וצבאו ה"פרטי" . זה סיפורם של אנשים מיוחדים במינם המביא את מלחמתם לא רק מול אדם אלא גם אל מול הטבע תוך גילוי תושייה, משמעת עצמית, דבקות במשימות. ביחד עם זאת זהו סיפורו של קצין מקורי במהלכיו שידע להוציא מעצמו ומפקודיו את המיטב והמרב.

הקדמה קלה לפני שאגיע לגופו של עניין: אנו מקיימים את עצמנו בתוך חברה שבעה (למדי) שבה לא יעלה על הדעת שנקנה מכונית שאין בה חלונות חשמליים או כזו שלא נוכל לנעול אותה בשלט רחוק. בחברה זו "תינוקות בבית רבן" נושאים בכיסם אמצעי תקשורת מתקדמים ביותר (למעשה מחשבים לכל דבר) ובקיום אומנות הבישול החלפנו את המסורות המשפחתיות בתוצרים של תכניות בישול טלביזיוניות, ועוד כהנה וכהנה. במצב עניינים שכזה השתנו גם המושגים. הקשה של פעם נהיה נורא מכל, מה שהיה פעם סביל עבורנו הפך להיות קשה, ומה שהיה נורמלי הפך להיות סביל. חל שינוי כללי בפרופורציות ואולי טוב שכך, כי יתכן והגרוע מכל נשאר מאחרינו ? תמהני. אולי כדאי להציץ מפעם לפעם לכיוון סוריה או אירן. אשר על כן איני מבין את הזילות שהולכת וגדלה בשימוש בשפת היום יום במושגים שנוצרו מלכתחילה לשימוש במצבי קיצון ולכן הם אמורים להיקלע בדרכו של אדם ממוצע רק לעתים נדירות ולהיאמר רק בהתאמה למידת חומרתן. מילים כמו "נחצו כל הקווים האדומים", "איום קיומי", "התרת דם", "נאצי" ו"אנטישמי" החלו לשמש את אומרם באופן תדיר ובנסיבות כה בלתי מתאימות, עד כי איבדו את משמעותן המקורית. כך הדבר באשר למילים של יום יום כמו למשל המילה "רעב". זו משמשת באופן החורג ממהותה מהמצב אותו היא אמורה לתאר. המילה רעב משמשת בימינו כדי להביע את התחושה שבדרך כלל אנו חווים כשאנו מאחרים או מחסירים את אחת מארוחותינו לה הורגלנו. מפעם לפעם אנו נפתחים לידיעות על רעב של ממש במקומות נדחים. בדרך כלל יביא אותנו הדבר להניד בראשינו, לצקצק בשפתותינו ואולי אפילו לתרום דבר מה. קריאת הספר "לנינגרד" מחזירה כמה מהדברים הללו לפרופורציות הנכונות. לכן תשכחו את כל מה שחשבתם או למדתם על אימי המלחמה בעת מצור, מהו רעב ומה תוצאותיו, מהו חוסר אונים הכרוך בכך ואילו דרכים מוצא לעצמו האדם (או לא) כדי לשרוד מידי יום ביומו, כי מה ששוכן במושגים אשר נתקבעו בתודעתכם בכל הקשור למלחמה ואפילו מצור, הרי שיחסית למה שהתרחש בלנינגרד וסביבתה, המלחמות שחווינו מבשרינו אנו בארץ הזו, אלה שהשכינו במחשבתנו את המושגים והמיתוסים שלנו (קשים ככל שהיו), הרי אין בינן לבין הנוראות שיכולה מלחמה לספק כמעט ולא כלום. אין בכוונתי בשום פנים ואופן להמעיט מאירועי אותם מלחמות. היו לנו אבדות, היה לנו שכול, אנו מזכירים את יקירנו בכל הנסיבות המתאימות ובצדק. זה כל כך כאב עד כי מצאנו כי זכותנו לדרוש לדעת כל שניתן ואיך יכול היה להיות אחרת ומכך גם את הצדקות המלאות להקים ועדות בדיקה וחקירה. הספר לנינגרד במהותו הוא סיפור על עיר שתושביה מצאו את עצמם במצור של אדם וטבע, הן מחוץ (גרמניה) הן מבית (הבולשביזם) והן מאיתני הטבע (חורף קשה וטבע האדם). תרומת האדם לסבלם של תושבי לניניגרד הייתה המהותית ביותר ותרומתו של הטבע היה בה כדי להחמיר אותה ולהביאה עד למצבי קיצון. מתוך עשרה קבין של סבל הבא ממלחמה נטל העם הרוסי אחוז ניכר. עוד קודם לפרוץ המלחמה היה אויבו העיקרי של העם, המשטר הסובייטי עצמו שהיה לכוד ברצונו להבטיח את שלום משטרו וקיומו ולכן עסק בחיסול והרחקת כל מי שנחשד בעיניו כאויבו הפוליטי או העלול להיות כזה בעתיד, או שחוסר שביעות רצונו עשוי להזין איום עתידי. עם פרוץ המלחמה והמצור שהוטל על ידי הגרמנים בלנינגרד נוסף לאויב הפנימי גם זה החיצוני. על אף שבאמת לא חסרו שונאים מבפנים למשטר הבולשביקי שייחלו לנפילתו (אך מחששם חשו בזאת ללא מעש), הרי שתחושת השייכות לאומה הרוסים השכיחה מהם כמו משאר האזרחים את צרותיהם מבפנים ורובם התאחדו לפעול למען רוסיה כנגד התוקף הגרמני. * * * איני יודע אם הקימו ועדות חקירה לחקירת מה שהתרחש בלנינגרד. אני מניח שהיו עוד מחקרים אך ועדות מהסוג שמקימים אצלנו, אני די משוכנע שלא היו. (אם כן אפשר אולי לעלות לקברות צדיקיהן בערבות סיביר). כעת אין צורך בועדה שכזו מאחר ובעיני כזו היא עבודת המחקר שעשתה המחברת אנא ריד שהייתה מעמיקה ביותר וניראה שאין פינה שפסחה עליה בדרכה. לפי כמות המקורות והמידע הרב הרי שהצורה בה ערכה את הספר נעשתה בחכמה ובתמצית הנכונה. גם כך היה בה להביא את הדברים בצורה המיטבית מבלי לפסוח על ההיבטים השונים של החיים תחת המצור. הספר מביא ללא כחל ושרק את תפקידו השלילי של הממשל הרוסי במוסקבה וגרורותיו הפוליטיות הן בממשל האזרחי והן הצבאי בלנינגרד ואת אזלת ידם המדהימה כמו גם את חלקו של המשטר הנבזי והרצחני הזה בסבל ובאבדות שנגרמו מכל סיבה אפשרית, דבר שעשה זאת ב"הצלחה" רבה יותר אפילו מהאויב שכוונתו המוצהרת הייתה להשמיד את הרוסים. מובא בו סיפורם של תושבי העיר שהיו בה היררכיות של "שרשרת מזון" לזכאות למזון לסוגיו השונים, שלחמו על כל פיסת מזון גם אם היה עליהם לגרד בעבורה את הדבק מתחת לטפטים והשתמש בו כדי להכין "מרק", או לגנוב מכל מי שניתן ואף להגיע לקניבליזם (במקרים לא מעטים). כל זאת כאשר כל מי שידו על ה"שיבר" או מקורב לאנשים הנכונים זוכה לקבל את מלוא צרכיו ואף יותר מכך לטובת מקורביו או אפילו למסחר. יכולתי לכתוב עוד ועוד ממחשבותיי אך אסתפק בכך ואוסיף רק מדבריו של הפילוסוף תומס הובס שאמר כי אדם לאדם זאב. אין ספק שבספר לא חסרות דוגמאות להוכחת אמרה זו. מקור הביטוי ממחזה של פלאוטוס הרומאי שנקרא "אסינריה" שבו אחת מן הדמויות מזהירה כי אדם זר עלול להיות אכזרי ואנוכי כזאב. מלטינית - homo homini lupus est