דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות. האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה. הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה, התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה. הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43. הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול, ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול. לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח, או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים. אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות. סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר. בעיניי הספר סביר, לא יותר. אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים. אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים. כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים. דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות. האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה. הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה, התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה. הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43. הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול, ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול. לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח, או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים. אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות. סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר. בעיניי הספר סביר, לא יותר. אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים. אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים. כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים. דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות. האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה. הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה, התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה. הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43. הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול, ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול. לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח, או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים. אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות. סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר. בעיניי הספר סביר, לא יותר. אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים. אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים. כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים. דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

"החוק לבתי משוגעים מחוזיים שנחקק ב-1845 בניו יורק, חייב את המחוזות לספק מוסדות מתאימים לתושבים "הלא שפויים". בעקבות החוק נבנו כ-120 בתי משוגעים, ובהם הוחזקו יותר ממאה אלף בני אדם. אחת מתוך שלוש משפחות הכניסה לאשפוז כפוי את אחד מבני המשפחה, רק מפני שהתנהגותו לא התיישבה עם הציפיות החברתיות". איימי נערה בת 19, מאושפזת כנגד רצונה ע"י אביה. אלן בת גילה של איימי היא אחות מתלמדת באמברגייט 'הבית הגדול' שסיפורי אימים הילכו סביבו. אלן מגיעה לעבוד במקום המפחיד, וכבר ביומה הראשון היא צריכה לקבל את פניה הכעוסות של איימי שאביה נטש אותה. רבים מהמאושפזים לא היו אמורים להיכנס מלכתחילה למקום הנורא הזה, אבל בשנות החמישים לא הייתה סבלנות לכאלה שאינם מתיישרים עם כללי החברה, וכל מי ששקע בדיכאון, או הביע דעות חריגות, אושפז בכפייה. איימי לאט לאט מתחילה לקלוט לאיזה מקום נקלעה, והיא מנסה ככל יכולתה להיחלץ משם. היא מבינה שכל הטיפולים שמקבלים המאושפזים במשך השנים - נזעי חשמל(המעביר זרם חשמלי למוח), שוק אינסולין(הזרקת אינסולין הגורם לפרכוסים), קוקטייל תרופות, כל אלה נועדו לשלוט במטופל, להקהות לו את החושים, ולהפוך אותו לאדם שאינו מסוגל לחשוב בעצמו. החיים במקום קשים, האיסורים רבים, אין טיפה של פרטיות, יש המון מריבות, ורק מעצם הקריאה לא נתפס כיצד התעללו באנשים.. הסופרת משלבת בספר עבר והווה. היא עוברת משנת 1956 לשנת 2006 ועוד דמויות נכנסות לספר המרתק המבוסס על סיפור אמיתי. מומלץ. ספר חזק וחשוב.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות. האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה. הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה, התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה. הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43. הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול, ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול. לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח, או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים. אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות. סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר. בעיניי הספר סביר, לא יותר. אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים. אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים. כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים. דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות. האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה. הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה, התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה. הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43. הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול, ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול. לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח, או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים. אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות. סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר. בעיניי הספר סביר, לא יותר. אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים. אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים. כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים. דפנה זכתה במשפחה נהדרת.