הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם. אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת. איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות. מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג. הוא לא רואה תכלית בקיומו. ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו. הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו. הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר. אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ] הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב. אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי. החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת. הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה. נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון. הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו. מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור. וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט. לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו. הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות. לסיכום : ספר מופת.

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית. הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו. תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר. אולי מלבד דבר אחד, צפייה. הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד. האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת. היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה. אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר. ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף . במילה אחת : החיים. והם לא שונים בהרבה מהמוכר. הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח. הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה. במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר. ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה. ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה. יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד. הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן. הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה. כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות. הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה. וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר : " חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 " מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר. [ אולי מוטב לכתוב כנה? ] לסיכום: הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב. * נקרא בעבר. * פורסם בעבר .

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית. הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו. תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר. אולי מלבד דבר אחד, צפייה. הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד. האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת. היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה. אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר. ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף . במילה אחת : החיים. והם לא שונים בהרבה מהמוכר. הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח. הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה. במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר. ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה. ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה. יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד. הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן. הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה. כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות. הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה. וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר : " חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 " מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר. [ אולי מוטב לכתוב כנה? ] לסיכום: הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב. * נקרא בעבר. * פורסם בעבר .

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית. הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו. תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר. אולי מלבד דבר אחד, צפייה. הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד. האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת. היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה. אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר. ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף . במילה אחת : החיים. והם לא שונים בהרבה מהמוכר. הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח. הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה. במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר. ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה. ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה. יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד. הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן. הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה. כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות. הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה. וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר : " חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 " מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר. [ אולי מוטב לכתוב כנה? ] לסיכום: הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב. * נקרא בעבר. * פורסם בעבר .

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית. הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו. תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר. אולי מלבד דבר אחד, צפייה. הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד. האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת. היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה. אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר. ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף . במילה אחת : החיים. והם לא שונים בהרבה מהמוכר. הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח. הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה. במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר. ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה. ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה. יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד. הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן. הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה. כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות. הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה. וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר : " חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 " מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר. [ אולי מוטב לכתוב כנה? ] לסיכום: הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב. * נקרא בעבר. * פורסם בעבר .

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית. הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו. תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר. אולי מלבד דבר אחד, צפייה. הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד. האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת. היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה. אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר. ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף . במילה אחת : החיים. והם לא שונים בהרבה מהמוכר. הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח. הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה. במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר. ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה. ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה. יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד. הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן. הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה. כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות. הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה. וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר : " חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 " מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר. [ אולי מוטב לכתוב כנה? ] לסיכום: הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב. * נקרא בעבר. * פורסם בעבר .