זאת תהיה ביקורת קצרה ותמציתית. כי למעשה זה לא ספר קריאה ולכן אין כאן חוויה אלא כפי שמצויין מדובר על אנציקלופדיה בת 12 כרכים שבאים להציג את האירועים המכוננים בתולדות מדינתנו.

הכרך הנוכחי בסקירה זו, סוקר את השנים 1947- 1950. תחילתו בתוכנית החלוקה, הכרזת המדינה ופרוץ המלחמה, קרי מלחמת הקוממיות, הלא היא מלחמת עצמאותנו.
מתוך הפרקים אנחנו למדים לא מעט על המצב השורר בארץ שלאחר הכרזת תוכנית החלוקה. בעיקר על הלחץ הגובר, העוין. על הדילמות המדיניות, כלומר ההחלטות והלבטים הוויכוחים והסיכון שנטלו המדינאים בהכרזה.
דבר שנראה מובן מאליו כיום.

אנחנו נחשפים גם לאטימות הבינלאומית ולחץ המעצמות. בעיקר על הזלזול וחוסר האמונה שהישוב יכול להקים מדינה. העוינות באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת שלנו להגן על עצמנו. הלחץ לשבור את המחסום של הנחיתות ניכר.
ומתחיל שלב הגישוש אחר נשק ובעיקר כלי רכב משורינים [ סיפור ותיאור שבירת המצור על ירושלים הוא חלק משמעותי ] שגם כשהם מגיעים ארצה הם נחותים מאלו של הצבאות הסדירים.
הספר מציג גם לא מעט את יחסי הישוב עם הפטרון הבריטי כבעייתים מאוד.

כשהלחימה מתחילה, כלומר הצבאות הסדירים נכנסים לפעולה, הניסיון שרכשו יחידות ההגנה והיחידות הלוחמות בארץ ומחו"ל, בא לידי ביטוי. גיוס מקרב יוצאי צבא יהודים מבין המעצמות, פרטיזנים ואחרים תורמים גם תרומה אדירה לבניין הכוח. בעיקר ניסיון ולמידה ובניין הכוח מנצל זאת לטובתו.

נקודה מעניינת היא ההשוואה שבוחנת מעט את הדינמיקה שבין הפיקוד בשטח לחיילים עצמם ומסבירה בפשטות כיצד יחסי אנוש תקינים לעיתים מובילים לתוצאות טובות.
תופעה שחוזרת על עצמה בכרך השני שאני קורא כעת 1956-1967 : יחסי ישראל- מדינות אפריקה.

רוב הפרקים למעשה סוקרים את הגזרות השונות. את טרום צה"ל. את הגדודים והחטיבות ומציגים דמויות מפתח המוכרות לכל . תיאורי הקרבות מלווים בפירוט מלא, לצד מפות ועדויות [תנועת לוחמים, הגזרות השונות. מערכי הכוחות משני הצדדים ] קטעי עיתונות, תמונות וזרקור אל העולם.

שלא יהיה ספק, לא מדובר על מבצעים מבריקים או נס אלוהי. היו לא מעט החלטות שגויות שעלו בחיי אדם, אבל היכולת של הפיקוד להפיק לקחים הייתה חשובה ובכך תרמה גם תרומה לא מבוטלת.
פיקוד שאחראי לא רק לניצחון אלא גם לחייליו.

פרק אחד מנסה לשקף את הנעשה בארץ תחת הלחימה דרך התרבות. ואף נוגע באירוע כאוב מאוד, הלא הוא סיפור אוניית אלטלנה.

לסיכום, הכתיבה מעט ארכאית, אך פשוטה ונהירה. הכרך איננו מתיימר להוות ספר עיון רציני או מחקר. אלא רק כדי לקבל תמונה כללית.

ישנם אנשים שברגע מסוים בחייהם, בין אם הם הגיעו לבשלות המנטלית שלהם או בין אם איבדו את ניצוץ החיים, או יצר ההתלהבות כבה לו, הם חשים סוג של השלמה בעל כורחה. ולא, הם לא נהיים עצובים יותר, אלא אדישים לגורלם.
ולכן אם עלי לתאר את הסיפור הזה, יותר משהוא סיפור אהבה בלתי אפשרי, הוא סיפור על אדישות. למעשה על זקנה שהוקדמה. אך איננה זו זקנה במצבה הפיזי. אלא העייפות וההשלמה שלא נותר דבר.

הסיפור מתאר שתי מערכות יחסים כושלות שאינן יכולות להתקיים בעולם האידיאלי. מצד אחד אמיליו, הגיבור. שהוא למעשה לא יותר מאשר גיבור מזוויע. גבר בעל תשוקות קנאיות, גבר אובססיבי, חסר תקנה. זה שמרחם על עצמו יותר מכפי שהחיים יכולים לרחם בעצמם.
גבר מניפולטיבי שאוהב, שהאהבה דרה במשכנו ויחד עם זאת אינו מסוגל לשאת את האחריות לאהבתו. ומצדו השני עמליה, אחותו. התגלמות התום, הרוך.. האישה שמקיימת את חוסר הקיום שבה. הרכות שבה שאיננה משדרת נשיות כי אם חולשה, אנמיות ורפיסות.

אמיליו מאוהב באישה המייצגת את קלות הדעת. היא איננה קשובה לרגשותיו, ואף מתקשה להכילם. האינטימיות שהיא מעניקה לו היא זמנית וקרה. ועל אף מתירנותה, היא מתעתעת בו. היא מעניקה מתוך תחושת חובה ולא יותר. היא נסתרת, דעתה לא מובנת אבל פסי התנהגותה לא מובילים אלא לאמת עצמה. ואילו הוא מצידו, אוהב אותה ביכולתו המוגבלת. הוא משקר לעצמו ומשכנע אותה שאושרה הוא הדרך שלה להיות עם גבר אחר ועדיין להישאר שלו.
תחילה הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה מתוך תום ודאגה. אך כאשר הוא נותן ביטוי לתשוקותיו, אלו מובילים אותו אל חוסר ריסון מוחלט. הוא תולה בה את יהבו, את רגשותיו, הוא עורג אל ליבה, מקונן צערו בפניה ואילו היא מעניקה לו את גמולו. היא מזנאת את עצמה עבורו כפי שעשתה עבור רבים אחרים לפניו, עד שלא נותר לו דבר מלבד לדרוש בה שייכות.

האהבה כבר איננה מתקיימת. היא למעשה מסכת שקרים של שתי נפשות אומללות, האחת שאינה מבינה את טיב האהבה והאחר שאינו מסוגל להיכנע לה. אין כאן רצון כי אם מצב אידיאלי לקשר שלא יכול להתקיים.
ומצדו השני של מתרס האהבה קשה להגדיר את ההתאהבות של עמליה כמערכת יחסים, יהיה נכון לומר במקרה הזה שזוהי התאהבות כוחנית, שאיננה נתונה למשא מתן.
כאשר היא מתאהבת בבאלי, זו התאהבות שניכר שהיא מעל לטבע. היא מייצגת שני קטבים מנוגדים, עמליה החלשה, הכנועה לתכתיבים מוגדרים ומצדו השני, הבוהמייני, הכוחני, שחייו גדושי פעילות אם כי לפעמים מוגזמים.

סביר יהיה להניח כי האהבה הזו נובעת מחולשתה ומהרצון שלה להיאחז בחיים. החיים הניכרים היטב ברוחו. הנוכחות שלו משדרת כוחניות מנוגדת לשלה, הסוגדת לחיים ,אגוצנטרית למראית עין, המהללת את הקיים. הדמות שלו כה חזקה שהיא משברת את האדוות שאמיליו מנסה לאחוז בהן.
אפשר לראות בו דמות מפוכחת, מוסרית בחלקה שמקיימת את מוסד החברות ויחד עם זאת מניעיה לא תמיד נהירים.
התאהבות של עמליה היא התאהבות בגבר שמייצג את החיים עצמם , חיים שאינם יכולים לשאת אותה. היא בלתי אפשרית, בעוד הוא שואף אל האידיאל, האידיאל שהיא איננה חלק ממנו. הוא לא יכול לשאת את הכיעור שלה, את העקרות הממשית שהיא מייצגת, ולכן הוא לעולם לא יחוש כלפיה אהבה והיא תדע זאת. היא תכיר במוגבלותה ובדרכה לעורר בו זאת.
כשהיא חולמת עליו, היא נסוגה אל המקום היחיד שהיא יכולה לחוש נאהבת. היא נושאת את הכאב שבדחייה ומסתגרת אל תוך עולמה, בחלומותיה היא מעניקה אסרטיביות לרעיונותיה, היא כמהה לו, היא עורגת אליו, היא מביעה את עצמה .
ואילו העיוורון של אמיליו ביחסיו שלו, נובע מאיבוד הרסן. איבוד רסן הגורם לו לזנוח את אחותו החולנית אל תהומות שלא תוכל להציל עצמה מפניהם, מה שמזרז את דעיכתה . אנחנו לא מתייחסים לדעיכה כי היא איננה רלוונטית בשעתה, דמותה לא מספיק מפותחת על מנת שנבין אותה. אך אנחנו מניחים שהיא מלעיטה את עצמה בעבודה או שוקעת אי שם בשרעפיה בחדרה.

דעיכתה הבלתי נמנעת של עמליה וחוסר יכולתה להתאושש מאהבה שאיננה יכולה להגשים עצמה הוא הכרחי. ולא רק עבורה אלא גם עבור אמיליו. יהיה זה הפיכחון שלו מהאשליה, היא זו שתציב מראה בפניו שתגלה לו את רקבון מוסריותו שלו כלפי עצמו.
כפי שהמוות של עמליה הוא שיגאל אותה מיסוריה. יהיה זה לא פחות מכך גם תקוותו שלו.

אציין גם את דפוסי האישיות של אמיליו שמגוונים ביותר ביחסיו, למשל הוא לא מוקיע את מקצוע הפקידות שלו כפי שהוא יעשה עם מחזריה האחרים. הוא לא חוסך את הבוז התהומי שהוא רוחש כלפי מקצועות מסורתיים אחרים, כדוגמא את תעשיין הכובעים שמחזר אחר נערתו הוא רואה כנחות לידו, מה שמעורר את תחושת ערך העלינות שהוא חש. הוא רואה בכך חוסר אינטליגנציה, אך גם נמנע מלבקר את עצמו על שהוא מתרפס בפני עוזרת.
אמיליו הוא תבנית נוף סביבתו, בורגני בוהמייני שרואה את עצמו אמן. ומספר את סיפור הסופר שלו. הוא צריך את רגע הגסיסה של אחותו כדי להבין לא רק עד כמה מנותק הוא היה. אלא גם כדי לקבל בהכנעה את הדין האמיתי שהוא ישא בעצמו לעד.

לסיכום: הספר הזה ראוי לקריאה דווקא משום מורכבתו.

הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם.
אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת.
איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות.

מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג.
הוא לא רואה תכלית בקיומו.
ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו.

הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו.
הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר.
אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ]

הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב.
אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי.
החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת.

הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה.
נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון.
הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו.

מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור.
וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט.
לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו.
הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות.

לסיכום : ספר מופת.