הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית.
הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו.
תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר.
אולי מלבד דבר אחד, צפייה.

הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מאוד. הוא אינו נוטל סיכונים. הוא לא נכנס למצב של איבוד עשתונות. הוא מנתח את סיכוייו להתערב לטובתה בצורה קרה להחריד.
האונס תם. ולאחר טיול, הוא " צץ " והשגרה חוזרת.
היא חוזרת ולא חשים את אותם סימני המצוקה הראשונים שלאחר מכן, את ההלם, את החוויה המצופה .. את הנסיגה הבלתי נמנעת, אולי מלבד שתי דמויות מכונסות ואונס שהוא בגדר היה ולא היה.

אין יותר מידי זמן לעכל את המתרחש, כי למעשה האירוע הוא לא יותר מאשר קפיצה אל עבר העבר.
ואז חל מירוץ אל העבר, אל עבר פרק הזמן שקדם לנעשה ומתפתחת לה מעין סדרת אירועים עם כל המרכיבים הפעילים המוכרים: זוגיות במשבר, זוגיות שהיא כמעט במשבר, העבודה, מעבר לעבודה, החיים שאחרי, האהבה, הפחד, הקנאה, הנקמה, הרגשות, וכמובן הילד המשותף .
במילה אחת : החיים.
והם לא שונים בהרבה מהמוכר.

הסיפור מסופר מהר מידי, ולכן אולי החיסרון המובהק הוא חוסר היכולת לרדת לעומקן של הדמויות. זו למעשה עלילה שאצה לה הדרך והיא חייבת להספיק לספר הכל ולכן המחיר שנגבה הוא העדר היכולת של הדמויות עצמן להתפתח.
הן לא מגיעות לבשלות או למורכבות המצופה.
במקרים מועטים, הסופר שילב פילוסופיה שהיא הייתה מעט לא מובנת עבורי. אני לא יודע מדוע, אולי כדי להעניק איזה מימד, ביקורת או פרספקטיבה שנבצר ממני להבין. ואולי כדי "להחזיק" את העלילה או למנוע ממנה להידרדר או אולי לעצור מעט כדי לשאוף אויר.
ואולי כדי להתחכם ולהישמע חכם. תהיה הסיבה אשר תהיה.

ישנו גם שימוש חוזר בכל מיני ארכיטקטורות טקסט חינניות שמטרתן אני מניח לחזק את המסר, אבל לא מצאתי שהן חיזקו הרבה ומצד שני אף לא גרעו. לדמות הראשית כפי שציינתי יש ילד יחיד, אך ההרגשה היא שהילד הוא לא יותר מאשר תפאורה קטנה לרקע גדול הרבה יותר ולא דמות בפני עצמה.
יש הרבה שימוש בילד ובחשיבותו אך הוא בצללים כאילו איננו באמת קיים מלבד הרעיון שיש ילד.

הסוף אף פחות מובן בעיניי. בלוח הזמנים הצפוף ורווי העלילה, האונס כמעט ואיננו קיים עוד כאירוע שיש להתעכב ולדון בו. הרי זה אירוע מכונן.
הדמות "הנאנסת" כמעט וכבר לא קיימת, אין התייחסות מספקת לכך, כאילו הנושא מוצה ויש להמשיך הלאה.
כי בכל זאת, לא מדובר על נפילה מהאופניים אלא על אלימות מזעזעת עם השלכות איומות.

הדמות הראשית מציינת בספר את פיטר הנדקה, בתחילתו אם אינני טועה.
וזו הזדמנות להתעכב מעט. מבלי להתעמק יותר מידי, ניקח עלילה פשוטה כדוגמא. למשל מתוך ספרו הקצר :
" חרדתו של השוער בבעיטת ה-11 "
מי שקרא יכול בקלות לראות בה סיטואציה פשוטה הרבה יותר אך מלאה. הקורא יכול לחוש שהוא נוטל חלק מלא מתוך אותו מסע נפשי שעובר הגיבור, ההתבוננות הפנימית היא רציפה, עיקבית ולכן גם יותר אמינה. ולכן דעתי היא שההזדהות של הקורא עם הדמות חזקה יותר.
[ אולי מוטב לכתוב כנה? ]

לסיכום:
הספר לא העניק לי את חווית הקריאה הזו. זה אחד מאותם הספרים שנכתבים שוב ושוב.



נקרא בעבר. פורסם בעבר .

ישנם אנשים שברגע מסוים בחייהם, בין אם הם הגיעו לבשלות המנטלית שלהם או בין אם איבדו את ניצוץ החיים, או יצר ההתלהבות כבה לו, הם חשים סוג של השלמה בעל כורחה. ולא, הם לא נהיים עצובים יותר, אלא אדישים לגורלם.
ולכן אם עלי לתאר את הסיפור הזה, יותר משהוא סיפור אהבה בלתי אפשרי, הוא סיפור על אדישות. למעשה על זקנה שהוקדמה. אך איננה זו זקנה במצבה הפיזי. אלא העייפות וההשלמה שלא נותר דבר.

הסיפור מתאר שתי מערכות יחסים כושלות שאינן יכולות להתקיים בעולם האידיאלי. מצד אחד אמיליו, הגיבור. שהוא למעשה לא יותר מאשר גיבור מזוויע. גבר בעל תשוקות קנאיות, גבר אובססיבי, חסר תקנה. זה שמרחם על עצמו יותר מכפי שהחיים יכולים לרחם בעצמם.
גבר מניפולטיבי שאוהב, שהאהבה דרה במשכנו ויחד עם זאת אינו מסוגל לשאת את האחריות לאהבתו. ומצדו השני עמליה, אחותו. התגלמות התום, הרוך.. האישה שמקיימת את חוסר הקיום שבה. הרכות שבה שאיננה משדרת נשיות כי אם חולשה, אנמיות ורפיסות.

אמיליו מאוהב באישה המייצגת את קלות הדעת. היא איננה קשובה לרגשותיו, ואף מתקשה להכילם. האינטימיות שהיא מעניקה לו היא זמנית וקרה. ועל אף מתירנותה, היא מתעתעת בו. היא מעניקה מתוך תחושת חובה ולא יותר. היא נסתרת, דעתה לא מובנת אבל פסי התנהגותה לא מובילים אלא לאמת עצמה. ואילו הוא מצידו, אוהב אותה ביכולתו המוגבלת. הוא משקר לעצמו ומשכנע אותה שאושרה הוא הדרך שלה להיות עם גבר אחר ועדיין להישאר שלו.
תחילה הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה מתוך תום ודאגה. אך כאשר הוא נותן ביטוי לתשוקותיו, אלו מובילים אותו אל חוסר ריסון מוחלט. הוא תולה בה את יהבו, את רגשותיו, הוא עורג אל ליבה, מקונן צערו בפניה ואילו היא מעניקה לו את גמולו. היא מזנאת את עצמה עבורו כפי שעשתה עבור רבים אחרים לפניו, עד שלא נותר לו דבר מלבד לדרוש בה שייכות.

האהבה כבר איננה מתקיימת. היא למעשה מסכת שקרים של שתי נפשות אומללות, האחת שאינה מבינה את טיב האהבה והאחר שאינו מסוגל להיכנע לה. אין כאן רצון כי אם מצב אידיאלי לקשר שלא יכול להתקיים.
ומצדו השני של מתרס האהבה קשה להגדיר את ההתאהבות של עמליה כמערכת יחסים, יהיה נכון לומר במקרה הזה שזוהי התאהבות כוחנית, שאיננה נתונה למשא מתן.
כאשר היא מתאהבת בבאלי, זו התאהבות שניכר שהיא מעל לטבע. היא מייצגת שני קטבים מנוגדים, עמליה החלשה, הכנועה לתכתיבים מוגדרים ומצדו השני, הבוהמייני, הכוחני, שחייו גדושי פעילות אם כי לפעמים מוגזמים.

סביר יהיה להניח כי האהבה הזו נובעת מחולשתה ומהרצון שלה להיאחז בחיים. החיים הניכרים היטב ברוחו. הנוכחות שלו משדרת כוחניות מנוגדת לשלה, הסוגדת לחיים ,אגוצנטרית למראית עין, המהללת את הקיים. הדמות שלו כה חזקה שהיא משברת את האדוות שאמיליו מנסה לאחוז בהן.
אפשר לראות בו דמות מפוכחת, מוסרית בחלקה שמקיימת את מוסד החברות ויחד עם זאת מניעיה לא תמיד נהירים.
התאהבות של עמליה היא התאהבות בגבר שמייצג את החיים עצמם , חיים שאינם יכולים לשאת אותה. היא בלתי אפשרית, בעוד הוא שואף אל האידיאל, האידיאל שהיא איננה חלק ממנו. הוא לא יכול לשאת את הכיעור שלה, את העקרות הממשית שהיא מייצגת, ולכן הוא לעולם לא יחוש כלפיה אהבה והיא תדע זאת. היא תכיר במוגבלותה ובדרכה לעורר בו זאת.
כשהיא חולמת עליו, היא נסוגה אל המקום היחיד שהיא יכולה לחוש נאהבת. היא נושאת את הכאב שבדחייה ומסתגרת אל תוך עולמה, בחלומותיה היא מעניקה אסרטיביות לרעיונותיה, היא כמהה לו, היא עורגת אליו, היא מביעה את עצמה .
ואילו העיוורון של אמיליו ביחסיו שלו, נובע מאיבוד הרסן. איבוד רסן הגורם לו לזנוח את אחותו החולנית אל תהומות שלא תוכל להציל עצמה מפניהם, מה שמזרז את דעיכתה . אנחנו לא מתייחסים לדעיכה כי היא איננה רלוונטית בשעתה, דמותה לא מספיק מפותחת על מנת שנבין אותה. אך אנחנו מניחים שהיא מלעיטה את עצמה בעבודה או שוקעת אי שם בשרעפיה בחדרה.

דעיכתה הבלתי נמנעת של עמליה וחוסר יכולתה להתאושש מאהבה שאיננה יכולה להגשים עצמה הוא הכרחי. ולא רק עבורה אלא גם עבור אמיליו. יהיה זה הפיכחון שלו מהאשליה, היא זו שתציב מראה בפניו שתגלה לו את רקבון מוסריותו שלו כלפי עצמו.
כפי שהמוות של עמליה הוא שיגאל אותה מיסוריה. יהיה זה לא פחות מכך גם תקוותו שלו.

אציין גם את דפוסי האישיות של אמיליו שמגוונים ביותר ביחסיו, למשל הוא לא מוקיע את מקצוע הפקידות שלו כפי שהוא יעשה עם מחזריה האחרים. הוא לא חוסך את הבוז התהומי שהוא רוחש כלפי מקצועות מסורתיים אחרים, כדוגמא את תעשיין הכובעים שמחזר אחר נערתו הוא רואה כנחות לידו, מה שמעורר את תחושת ערך העלינות שהוא חש. הוא רואה בכך חוסר אינטליגנציה, אך גם נמנע מלבקר את עצמו על שהוא מתרפס בפני עוזרת.
אמיליו הוא תבנית נוף סביבתו, בורגני בוהמייני שרואה את עצמו אמן. ומספר את סיפור הסופר שלו. הוא צריך את רגע הגסיסה של אחותו כדי להבין לא רק עד כמה מנותק הוא היה. אלא גם כדי לקבל בהכנעה את הדין האמיתי שהוא ישא בעצמו לעד.

לסיכום: הספר הזה ראוי לקריאה דווקא משום מורכבתו.

הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם.
אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת.
איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות.

מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג.
הוא לא רואה תכלית בקיומו.
ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו.

הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו.
הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר.
אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ]

הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב.
אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי.
החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת.

הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה.
נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון.
הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו.

מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור.
וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט.
לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו.
הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות.

לסיכום : ספר מופת.