חלון פנורמי, לדעתי, הוא לא הסיפור הקלאסי של הפרברים האמריקאיים. פרנק ואיפריל וילר הם לא הזוג הבורגני הטבעי (כמו למשל האתלט והמעודדת לשעבר ): הם עברו תקופת הוללות ניו-יורקית, והם מפגינים בינם לבין עצמם רתיעה מזלזלת מאורך החיים הפרברי בו הם לוקחים חלק. מידת המודעות שהם מפגינים בזלזול הזה מאוד הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שהספר עצמו נכתב בפער קטן מאוד מהתקופה אותה הוא מתאר, בין סוף שנות החמישים עד תחילת שנות השישים. תקופה שבה חלום האמריקאי אודות הבית בפרבר היה בשיאו, ולכן לא היה צפוי מהלכו של הסופר, ששם בפיהם של גיבוריו דברי ביקורת רווי מודעות על מגרעות חיי הפרבר (בפרט משום שהדמויות הן לא לחלוטין בשולים, הם אינם ביטניקים לדוגמא). העמדת הפנים של פרנק ואיפריל לא מכוונת להציג חיי פרבר נקיים ומושלמים. אם יש משהו ששתי הדמויות נאחזות בו, הרי אלו ימי נעוריהם בוילג'. הדמויות נהנות במודע להפגין מידה של רישול ומרידה במוסכמות - פרנק וילר בוחר במודע עבודה משעממת כדי שלא יקשר אליה וזהותו תטמע בתוכה, והבית שבחרו אינו בשטאנץ הפרברי של השכונה שלהם. פרנק ואיפריל דווקא מתאמצים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם אינם מה שהם חיים- שהם מענינים יותר, ציניים יותר ואפנתיים יותר משכניהם לפרבר. החלון הפנורמי שבבית הוא שמאכזב מאוד את בני הזוג, משום שהוא מסמן את הבאנאליות של הארכיטקטורה הפרברית שהם מנסים כל כך להמנע ממנה. בעיני גדולתו של ייטס היא לווא דווקא ביכולת שלו לאפיין את האפרוריות הבורגנית, אלא הרישום המדויק של הדמויות, שמונעות עד הסוף המר על ידי יומרה, הונאה עצמית והונאה הדדית.

הספר שמעלה חיוך גם בימים קשים. כל פעם ששמים לב שזויות השפתיים מתחילות להתעקל מטה בחוסר שביעות רצון מומלץ לבלות איתו ערב או שנים

קראתי כמה ביקורות בסמניה,פיתחתי סקרנות, ואחרי שסיימתי את הספר המשכתי לחפש תשובות בכמה אתרי תרבות ברשת. הדעות היו לכאן ולכאן. אני מאוד רוצה לפרגן, אבל לא יכולה (ולא בגלל מידה רעה): יתכן שיש בספר תחכום רב שקטונתי מלהבין, ויתכן שיש בו הבטחה שלא מומשה. אנסה לחלק את הביקורת שלי, בגסות, לשני נושאים:הסיפור עצמו, וסגנון הכתיבה הסיפור עצמו, כלומר העלילה, לא רעה במיוחד, אבל גם לא מרתקת במיוחד. הבחירה בעולם האקדמי כזירה לסיפור הופכת את קהל היעד למצומצם. מי באמת סקרן לדעת מה קורה במסדרונות האקדמיה? מה כבר יכול לקרות בהם? מה כבר קורה בהם? לפי מאיה ערד, לא יותר מחופן תכונות אנושיות נלעגות.( בדיוק כמו בסניף דואר או במשרד עורכי דין, לא? ) הרי כולנו לוקים בכמה תכונות עלובות ובכמה נשגבות. אלא שערד שכחה את התכונות החיוביות יותר והותירה אותנו בעיקר עם פאתטיות ואינפנטיליות לסוגיהן. אולי זה לא רומן שהאקדמיה היא הזירה שלו ועוסק בבני אדם, אלא רומן שהאקדמיה היא הנושא שלו ובני האדם הם מריונטות מגוכחות בידי הסופרת? חלילה אין לי בעיה עם הומור וגרוטסקה, אלא שהעלילה מתימרת לעסוק לא מעט בטבע האדם, ואף בטרגיות של טבע זה, אבל המורכבות של הדמויות כמעט ואינה קיימת, אין להם הרבה עבר, רק הווה עם סרחים עודפים מאחרונה ומקדימה. היומרה שבעיסוק מקביל במספר רב של נקודות מבט נופלת לתהומות הדו-מימד. למרות זאת, כמי שבלתה סמסטר או שנים באקדמיה, וכן רבים מחברי הטובים וכו',מצאתי את הסיפור עצמו מעניין דיו, והעברתי איתו יומיומיים נעימים. עקב הכרותי השטחית עם הזירה (בגרסתה הישראלית) זיהיתי בזכרוני את בני דמותם של חלק מהקריקטורות שמאיירת ערד, והם עוררו בי את אותו מנעד מצומצם של רגשות. אלא שאני עצמי לקיתי דאז (אולי גם עכשיו..) בשיפוטיות יתר, משום שלכל אחת מהקריקטורות יש חיים מעבר לשדה הראיה שלי, והם ראויות למעט סובלנות וחמלה. גם המרגיזים מבינהם. באשר לסגנון, כאן האכזבה הגדולה מכל. הסגנון הוא טרחני, מכביד בפרטים מיותרים. הוא "שמן" מידי. כל מיני פרטים שציפיתי בתחילת הקריאה שיהפכו לבעלי משמעות היו פשוט תוספת מעייפת, ואפשר היה ל"הרזות" את הסיפור, לדייק אותו ולעדן. אני לא מבינה את הצורך לתאר כל ארוחה, כל חדר, כל חלל פנים ונוף בפרטי פרטים. הקריקטורות של ערד אינן תבנית נוף מיצי הקיבה שלהן. לא הזדקקתי לדעת מי אוהב עוגיות אוריאו, מי לא הספיקה לצבוט מהמאפן שלה, ואיזה עוגות אופה פלונית אלמונית הנשואה לדמות שולית בסיפור. צר לי, אוריאו אינן עוגיות מדלן פרוסטיאניות, וסיפור ארצי כל כך לא דורש תיאורים ארכניים כל כך. גם הפרק האחרון מתוך חמדנות (החטא האחרון בספר) היה מיותר , ולא תרם לי במאומה. אשמח לדעת יום אחד מה הוא משרת. כתיבה טובה, לדעתי, היא כזאת שאין בה חלקים עודפים, וכל סימן שאלה שמתעורר לגבי משמעות של פרט כזה או אחר מוציאה את הקורא למסע חוזר ומהורהר יותר בספר, אבל לא בתכולת המקרר האקדמי.

חלון פנורמי, לדעתי, הוא לא הסיפור הקלאסי של הפרברים האמריקאיים. פרנק ואיפריל וילר הם לא הזוג הבורגני הטבעי (כמו למשל האתלט והמעודדת לשעבר ): הם עברו תקופת הוללות ניו-יורקית, והם מפגינים בינם לבין עצמם רתיעה מזלזלת מאורך החיים הפרברי בו הם לוקחים חלק. מידת המודעות שהם מפגינים בזלזול הזה מאוד הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שהספר עצמו נכתב בפער קטן מאוד מהתקופה אותה הוא מתאר, בין סוף שנות החמישים עד תחילת שנות השישים. תקופה שבה חלום האמריקאי אודות הבית בפרבר היה בשיאו, ולכן לא היה צפוי מהלכו של הסופר, ששם בפיהם של גיבוריו דברי ביקורת רווי מודעות על מגרעות חיי הפרבר (בפרט משום שהדמויות הן לא לחלוטין בשולים, הם אינם ביטניקים לדוגמא). העמדת הפנים של פרנק ואיפריל לא מכוונת להציג חיי פרבר נקיים ומושלמים. אם יש משהו ששתי הדמויות נאחזות בו, הרי אלו ימי נעוריהם בוילג'. הדמויות נהנות במודע להפגין מידה של רישול ומרידה במוסכמות - פרנק וילר בוחר במודע עבודה משעממת כדי שלא יקשר אליה וזהותו תטמע בתוכה, והבית שבחרו אינו בשטאנץ הפרברי של השכונה שלהם. פרנק ואיפריל דווקא מתאמצים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם אינם מה שהם חיים- שהם מענינים יותר, ציניים יותר ואפנתיים יותר משכניהם לפרבר. החלון הפנורמי שבבית הוא שמאכזב מאוד את בני הזוג, משום שהוא מסמן את הבאנאליות של הארכיטקטורה הפרברית שהם מנסים כל כך להמנע ממנה. בעיני גדולתו של ייטס היא לווא דווקא ביכולת שלו לאפיין את האפרוריות הבורגנית, אלא הרישום המדויק של הדמויות, שמונעות עד הסוף המר על ידי יומרה, הונאה עצמית והונאה הדדית.

ספר מקסים. מזמן לא קראתי את אוסטר, ז"א לפחות לא בשש השנים האחרונות, והיה נעים להפגש מחדש. כבר שכחתי כמה הוא מוכשר. הספר היה פשוט תענוג או אולי תענוג פשוט. לא מתוחכם מידי, וגם לא פשוט מידי. סוף אופטימי עם טיפת מרירות על הלשון ( שוקולד מריר), כמו סרט הוליוודי טוב. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. לא ריאליסטי מידי, אבל גם לא סוריאליסטי. דמויות מקסימות שהייתי מתה לשבת לשיחה עם כל אחת מהן, ובאותה נשימה כל כך ברור שהם לא קיימות, ושהסיפור הוא סוג של פנטזיה שמחה-עצובה, אבל פנטזיה מהחיים. הדובדבן שעל הקצפת היה מבחינתי קטע שבו מספרת אחת מהדמויות על סיפור הבובה של קפקא (לא אעשה ספוילר, אבל במילה אחת- מרגש).

ספר חכם ומדויק, שדווקא חכמתו, והטכניקה הסיפורית המענינת שלו הופכים אותו לספר לא סוחף במיוחד. בל מתאר בדיווח יבש (כמעט כמו דו"ח משטרתי, או כתבה בעיתון יומי , אבל עם קצת יותר צבע) את קורותיה של קתרינה בלום, מנהל משק בית צעירה שהצליחה להגיע למקום בטוח חרף חייה הקשים , בימים הסמוכים ללילה סוער שבילתה עם פושע נמלט (על הכריכה כתוב שמדובר בפעיל פוליטי, אבל אני לא מצאתי לכך עדות בטקסט). בל מתאר באופן רלבנטי (אפילו היום בעידן האינטרנט ויותר מ30 שנה אחרי כתיבתו) את האופן בו התקשורת משפיעה באופן הרסני על מי שמענין מספיק כדי להפכו לכותרת של היום, ואיך אותה כותרת מקבלת חיים משלה. העיתון היומי הפופולארי ביותר מצויר כצהובון, והעיתונאי כמי שיעשה הכל כדי להוציא את הציטוטים המעוותים שיגרמו לקוראיו להיות נסערים וצמאי דם. קתרינה של בל היא לא דמות שקל להזדהות איתה, אבל קל לחוש צער על רצף האירועים האומלל שפקד אותה. אותנו כקוראים היא לא תסעיר כמו שהסעירה את קוראי העיתון/צהובון, רגשותיה ומחשבותיה כמעט לא נחשפים עד שהיא מאבדת את העשתונות, וכל הפעולות שלה ושל הקרובים אליה מתוארות בלאקוניות. אולי בכך משיב לה בל את כבודה האבוד שגזלו ממנה העיתונות, המשטרה ובית המשפט?