באיחור קל (ולא בהכרח אופנתי) התגלגל לידי שגיונות ברוקלין של פול אוסטר. האמת – אני נהנית. אוסטר יודע לספר סיפור; הוא שואב את הקורא לתוכו, משתף אותו במלאכת טוויית העלילה, גורם לי לצחוק בקול רם בסצנות מסוימות, להתרגש ולדמוע באחרות, ולהישאר מחוברת ומתעניינת לכל אורך הקריאה. גם כאן אוסטר מתגלה כאומן בלספר סיפור – אך מצד שני, יש משהו קצת מתסכל בקריאה הזו. לעיתים נדמה שהספר נכתב אולי על ידי chatgpt, על פי צ’ק־ליסט אוסטרי מוכן מראש המכיל את כל התימות האוסטריות: מקריות? ✔️ שינוי זהות? ✔️ מפגש בין חיים ומוות, גורל והזדמנות, אשמה וגאולה? ✔️ קונטקסט פוליטי והשקפת עולם שמאלנית? ✔️- הכול שם.
כך, כשסגרתי את הספר, לקחתי לי יומיים לחשוב: מה בעצם למדתי ממנו? באילו תובנות צייד אותי הסיפור הזה לחיים שלי? האם זו רק עוד ספור טוב על אותן תימות של מקריות, זהות, אובדן ואפשרות תיקון, כשהתחושה שנותרת בי היא שהכול מונח מעט על פני השטח – פחות חד, פחות מסתורי, פחות עמוק, או שיש כאן משהו עמוק יותר, אולי אפילו רך ואנושי יותר, שאוסטר מנסה לומר לנו בגיל מאוחר? כאילו אוסטר עצמו בחר כאן לספר סיפור פשוט יותר, אולי מפויס יותר; סיפור שכוחו טמון לא במבנה המבריק או בריבוי הזהויות, אלא דווקא בצניעות האנושית שבו.
כמו רבים מספריו של פול אוסטר, גם שגיונות ברוקלין עוסק באפשרות התיקון בחיים – אך הפעם הוא בוחן את השאלה הזו מזווית שונה. נתן, מספר הסיפור, הוא גבר שפרש מעבודתו, החלים ממחלת הסרטן, חי לבדו לאחר גירושין וניכור ממושך מבתו, ועובר לברוקלין בתקווה לפתוח דף חדש. אולם הוא אינו מבקש למחוק את עברו, אלא לשאת אותו עמו. התיקון שהוא מבקש הוא ארצי ויומיומי – כזה הנובע מהבנה של השבר במערכות היחסים שלו, ומהנכונות ללמוד מן הכישלונות כדי לבנות מחדש קשרים של חברות, דאגה וחמלה. בתוך היומיומי, בתוך האנושי מדי, נולדת אצלו האפשרות לתיקון צנוע ואמיתי, כזה שאינו נשען על בריחה או התחזות אלא על קבלה.
מול נתן ומסעו לתיקון מציב אוסטר שלוש דמויות מראה – הארי, טום ורורי – שכל אחת מהן מגלמת ניסיון אחר, ולעיתים/בזמנים מסוימים שגוי, להתמודד עם שבר ולבקש תיקון. באמצעותן, אוסטר מציב בפני הקורא שלוש דרכים חלופיות לתיקון, ובכך מבליט את דרכו של נתן כדרך הנכונה בעיניו: לא בריחה מן העבר, לא החלפת זהות, לא פשרה, אלא קבלה מודעת של השבר והמשך חיים מתוך חמלה, אהבה וצלילות. הארי דאנקל, שהחליף את שמו לברייטמן – מהאפל אל הבהיר – מנסה לתקן באמצעות החלפת זהות, כאילו די בסיפור חדש כדי לגאול את העבר. הוא חולם על התחלה נקייה, אך לבסוף לא מצליח לעמוד בפני הדחף הישן של ההנאה מהסיכון המתלווה לרמייה. התמכרותו לרמיה גוברת ואיננה מאפשרת לו את התיקון המיוחל, ורק במותו מתאפשרת לו גאולה עקיפה – דרך האושר שהוא מאפשר לאחרים.
טום ווד, אחיינו של הארי, הוא דמות שבתחילתה נדמית כהבטחה שלא מומשה. הוא היה נער מבריק, בעל עתיד אקדמי מבטיח, אך משהו במסע אל הידע וההישג נקטע – אולי בשל פחד, אולי בשל עייפות מן המאמץ המתמיד להוכיח את עצמו. בשנים שלאחר מכן הוא מתגלגל בין עבודות שוליות, שאינן תואמות את כישוריו, מתנתק ממשפחתו ומוותר גם על אהבה ועל דימויו העצמי. כשנתן פוגש אותו בברוקלין הוא דמות כמעט שקופה, ספק נוכחת ספק ויתרה. דווקא מתוך השפל הזה מתחיל טום לשקם את חייו, אך לא בכיוון שציפו ממנו: לא חזרה אל מסלול ההצלחה, לא רומן סוחף עם יפהפיה, אלא ניסיון לבנות חיים קטנים ובני קיימא. במידה מסוימת הוא מתפשר, בזוגיות, בקריירה, בשאיפות אך נראה שבשלב זה של חייו, לפחות, הוא מאושר. רורי, אחותו המרדנית של טום, אשר ניסתה "לחיות בגדול" התאהבה בגבר פנאט דתי, שהציע לה גאולה מזוייפת בדמות הדת, אך הוביל אותה לאבד את זהותה, את אמונתה בעצמה, ולבסוף גם את בתה הקטנה. התיקון שהיא זוכה לו, בעזרתו של נתן, גם הוא ארצי, צנוע: אהבה חדשה, חיים משותפים, הבטחה עדינה של יציבות- אך מה לגבי תכניותיה לשיר על במות?
שלושתם – הארי, תום ורורי – מהווים מעין מפת דרכים הפוכה למסעו של נתן. כל אחד מהם מבקש תיקון אך נתקע בדרך אחרת: הארי בבריחה, תום ורורי בויתור ובפשרה על אהבה במקום קריירה. לעומתם נתן בוחר בדרך של קבלה: לא למחוק, לא להימנע, לא להישען, אלא לשאת. אוסטר משתמש בהם כמעין מראות הפוכות, שבאמצעות ההבדל בינן לבין נתן הוא מציע את תשובתו לשאלת התיקון: הגאולה איננה באשליית ההתחלה החדשה, אלא ביכולת להישאר בעולם – פגום, חסר תכלית – וליצור בו טוב אנושי קטן, פשוט, אך אמיתי. להכיל את הפרדוקס .
קריאה בשגיונות ברוקלין מבעד לעדשת תיאוריית הפרדוקס של Lewis & Smith (2011; 2022) מאפשרת להבין את ארבע הדמויות כדרכים שונות להתמודדות עם פרדוקס קיומי מרכזי: הרצון למצוא משמעות ותיקון בעולם, אל מול ההכרה בחוסר תכליתו של הניסיון למצא משמעות. על פי לואיס וסמית, פרדוקס הוא מצב שבו שני מושגים שנראים, על פניו, סותרים זה את זה , קשורים זה בזה בפועל באופן הדוק, כך שהניסיון לבחור באחד ולדחות את האחר רק מעצים את המתח ביניהם. במקרה של שגיונות ברוקלין הפרדוקס שמציב בפנינו אוסטר הוא הפרדוקס בין כמיהה למשמעות לבין קבלת חוסר התכלית. שהרי על פניו קבלת חוסר התכלית יוצרת יאוש וחוסר אונים ולכן מונעת מהאדם לחפש משמעות ואילו חיפוש המשמעות הוא לעתים סיזיפי וקשה ובהכרח יוביל להבנה כי אין תכלית (אלא אם כן אתה פנאט דתי). ההנחה הבסיסית בתיאוריה היא שפרדוקסים אינם מייצגים מתחים שיש לפתור, אלא מנועי צמיחה: הם מאלצים את האדם (או הארגון) לפתח חשיבה מורכבת מסוג "גם–וגם" , המאפשרת לאחוז בשני הקטבים בו-זמנית, לזהות את התלות ההדדית ביניהם, וליצור מהם צורה חדשה של הבנה או פעולה.
על פי לואיס וסמית, העולם המודרני מציב בפנינו כל הזמן מצבים פרדוקסליים כאלו, הדורשים מאתנו להחזיק בעת ובעונה אחת ערכים או צרכים סותרים – כגון ביטחון לעומת שינוי, שלמות לעומת קבלה, תכלית לעומת היעדרה. תגובת האדם לפרדוקס עשויה לנוע על רצף של הכחשה -הפרדה – קבלה ופשרה - אינטגרציה. אך רק פתרון של אינטגרציה מוביל לתוצאות טובות (תיקון?) בטווח הארוך. במונחים אלה, הדמויות של אוסטר משרטטות רצף של אסטרטגיות התמודדות עם הפרדוקס: הארי בוחר בהכחשת הפרדוקס, כשהוא מנסה לברוח מעברו ולהמציא לעצמו זהות חדשה שתאפשר גאולה מדומיינת. טום מנסה לבחור באסטרטגיה של הפרדה- בתחילה הוא בוחר בצד של חוסר התכלית שבפרדוקס, ורק לאחר מכן הוא בוחר בסוג של קבלת הפרדוקס ומציאת פשרה: הוא מוותר על המרוץ אחר קריירה ואשה יפה ובוחר בחיי משפחה נעימים, שגורמים לו, לפחות בשלב זה אושר-אך האם בעתיד יבכה את החלטותיו? רורי, שבחרה בתחילה בצד אחד של הפרדוקס- לחיות בגדול- נפלה גם היא אך היא לומדת לקבל את הפרדוקס ומתפשרת במידת מה בכך שזונחת את הבמות לטובת אהבה זוגית מתגמלת. ואילו נתן, המספר, מגלם את שלב האינטגרציה – הוא מקבל את הסתירה עצמה כעובדת חיים, ומוצא בתוכה שלווה: מתוך ההבנה שאין תיקון מוחלט, הוא בוחר לחיות, לדאוג, לכתוב ולאהוב.
במובן זה, שגיונות ברוקלין הוא אולי הספר הכי לא־אוסטרי של אוסטר – או אולי דווקא הכי כן. אחרי שנים של מבוכים ספרותיים, זהויות מתחלפות וצירופי מקרים, נדמה שאוסטר המבוגר מבקש כאן משהו אחר: לא פענוח של סוד, אלא השלמה עם אי־הידיעה; לא עלילה מבריקה, אלא חסד יומיומי. התיקון שהוא מציע הוא שקט, כמעט בלתי נראה, אך אולי אמיץ יותר מכל תעלול מטא־ספרותי: היכולת להישאר בעולם הפגום הזה, לחיות בו מתוך חמלה, ולקבל את חוסר התכלית כחלק מן המשמעות עצמה. ואולי זו גם התשובה לשאלה שעלתה בי בסיום הקריאה – מה למדתי ממנו? למדתי שהחיים, כמו הספר הזה, אינם נפתרים; הם פשוט ממשיכים – ובתוכם, לפעמים, מתגלה חסד קטן של תיקון.
