“****



יש לי חברה, אינטלקטואלית ממוצא בלגי שבאמצעותה נחשפתי לדבקות שבה אירופאים עסוקים בעצמם, באירופאיות שלהם, כמה דגש הם נותנים לבלשנות שלהם, לשפות, לעמים, למקורות שלהם. באיזה להט מעורר השתאות הם עשויים להתווכח ממושכות על ההבדלים, נאמר, בין הבלגים דוברי הפלמית לבלגים דוברי הצרפתית. משהו שהמקבילה שלו כאן בלבנט היא אולי אנשים שמוכנים להיכנס לקרב אגרופים עם מישהו שאמר שהחומוסיה החביבה עליהם היא "סבירה".
באוגוסט, אהייה בן שלושים ושמונה. זה כמעט הדמיון היחיד ביני ובין גיבורי ספריו של מישל וולבק, שהם תמיד בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, רווקים או פרודים (לרוב ללא ילדים), פריזאים, בעלי מקצועות חופשיים, ונטייה להביט על העולם באופן אטום, אוטיסטי כמעט, נגעל אפילו, ובה בעת חד ואינטלקטואלי לעילא. למרות חוסר הדמיון (אני נשוי, שלושה ילדים, חם מזג, ער לרגשותיי, וגר בישראל, שזה המקום הכי רחוק אולי, מנטלית, מפריז) והקושי הרב להזדהות עם דמויות בעלות מנעד רגשי צר כל כך, אני מוצא את עצמי מבין בדיוק על מה וולבק מדבר, ומהנהן בהתרגשות ממשפטים רבים בספר. אולי זה חלק ממה שהופך את וולבק לסופר מעולה כל כך, חדשני כל כך, ועוצמתי כל כך. ההרגשה המופלאה הזאת של להתעשר בקריאה, ללמוד, לגלות דברים חדשים ולהיות מופתע. כל הדברים האלה שקורים כשאתה מבין פתאום שאתה קורא יצירה שהיא חשובה באמת. וזה קורה כל כך מעט. לפחות לי. גם כשאני קורא ספרים "נחשבים", אני לא מוצא בהם שום דבר חדש, שלא שמעתי קודם איפשהו. אבל וולבק מאתגר אותי. הוא כופה עליי לא רק לקרוא, אלא גם לחשוב. זה כמו לפגוש במסיבה במקרה מישהו ממש חכם. אתה מרגיש צורך להבין על מה הוא מדבר, ולא סתם לעשות פרצוף של מקשיב. הרעיונות של וולבק כל כך מקוריים ומרשימים, שבהחלט אפשר לזרום איתם, להאמין שהם באמת יכולים להצליח בעולם האמיתי כי הבסיס שלהם פשוט כל כך שכלתני ומוצק, למרות שכביכול וולבק לא מבין בהם באמת. נראה שהוא פשוט חכם מספיק ומלומד ויודע להביע מחשבות חדשות גם מחוץ ל"comfort zone" שלו, יהיה אשר יהיה. כך זה היה ב"פלטפורמה" עם רעיונותיו לגבי הקמת רשת "קלאב-מד" עם טוויסט מיני במדינות מתפתחות (מה שלהרגשתי לא יכולת להבין בשיחה אקראית עם סוכן נסיעות), כך זה היה ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך זה גם בספר הנוכחי, שבו וולבק מתמקד בשוק האמנות המסחרית דווקא, תחום שלא נגע בו בספריו הקודמים.
וולבק זונח את המרכיב המיני הבולט בספריו האחרים (קצת חבל, תיאורי הזיונים שלו הם מהטובים שאי פעם קראתי - וזיונים זה אחד הדברים שהכי קשה לעשות בספרות בלי ליפול לבורות של מליציות או יבשושיות יתר), ומתאר את חייו של אמן צרפתי אנמי מעט שמצליח לפרוץ אל הרשימה המצומצמת, המהודקת והדי-סגורה של האמנים המצליחים (שלא לומר "המרוויחים"). כמי שבא מתחום האמנות הפלסטית, התרשמתי עמוקות מהרעיונות האמנותיים שתוארו בספר. וולבק מדלג במומחיות בין שדות אמנותיים שונים - ארכיטקטורה, ציור, פיסול וצילום, ומצליח לעשות זאת באופן מבריק מבלי להיראות שרלטן או פשטני. יש בספר קצת דיבור שהוא תוך-ברנז'אי, עם דמויות אמיתיות כמו פרדריק בגבדה (סופר צרפתי נחשב אחר), מבקרי ספרות או מנחי טלוויזיה צרפתיים, אבל לדעתי גם מי שלא מצוי בנבכי המילייה הזה יכול להתחבר לעלילת הספר, ולהבין את העוצמה הרגשית העצומה החבויה במשפטים הלכאורה יבשים וטכניים. בניגוד לשבדי ההוא, לארסון, אצל וולבק מעניין מאוד לדעת למה הוא מתאר את תוכן הסנדוויצ'ים שאוכל הגיבור בשדה התעופה, ובאיזה עדשת מצלמה הוא משתמש, פשוט כי יש לזה אפקט ספרותי. זה לא נמצא שם סתם כדי למלא זמן או נפח. וולבק הוא מאסטר בתיאור נוגה של מצבים, ותיאור הפגישות של הגיבור עם אביו הוא לא פחות ממופתי.
אני חושב שהספר הזה הוא הטוב יותר של מישל וולבק. גם נשים עשויות למצוא בו עניין (אני אומר את זה מניסיון. יש משהו גברי מאוד בכתיבה של וולבק, הוא מיזנטרופ מובהק, ונשים ששוחחתי איתן על כך מוצאות את הכתיבה שלו שונאת-נשים, פורנוגרפית לעתים וממוקדת בגברים ובהלך רוחם, וכי הנשים הן תמיד משניות לעלילה ומהוות בדרך כלל רק סוג של בת לווייה מינית לגיבורים הגברים, תפישתם את עצמם ואת מיקומם בהיררכיה החברתית והמינית בעולם. ב"המפה והטריטוריה" זה איכשהו פחות בולט), ונראה שוולבק מתנסה לראשונה בשפה ספרותית שונה במקצת מהרגיל אצלו בחלק מהספר, וממציא את עצמו מחדש.

יופי.


****”

“בשנת 2012 קראתי את ספרו של וולבק ״החלקיקים האלמנטריים״. היה באז גדול סביב הסופר השנוי במחלוקת הזה וסביב הספר הנ״ל. לא ממש התרשמתי ואף אינני זוכר את תוכנו. עד היום לא חזרתי לוולבק.
בחלוף השנים הוא הספיק לכתוב כמה וכמה יצירות שהיו גם הן, כמו יוצרן, שנויות במחלוקת. במקרה של וולבק מסתבר שאי אפשר להפריד בין הדעתנות הנחרצת שלו, אישיותו המיזנטרופית, המיזוג ית והאירוטית (ויש שיאמרו פורנוגרפית) לבין ספריו. זו החבילה, טייק איט אור ליב איט.
קראתי כמה ביקורות על ״המפה והטריטוריה״ שבחלקן נכתב שספר זה שונה מרוב ספריו והתכונות שציינתי לעיל פחות באות לידי ביטוי. לאחר קריאת הספר אני די מסכים לטיעון הזה ושמחתי להיווכח שחוויית הקריאה שלי הפעם הייתה שונה לחלוטין. מדובר בספר מרתק, מיוחד מאד ומרחיב דעת.
כמות הנושאים בהם נוגע וולבק ואשר משתלבים בעלילה, פשוט מדהימה והאיש גורם לך הקורא לחשוב, שזה לא דבר שכיח כאשר מדובר בספר בדיוני.

אחד הדברים הבאמת יוצאי דופן בספר זה החלק בו וולבק משלב את עצמו בעלילה באופן שהייתי מגדיר על סף הגאונות, כאשר בחלק ניכר מהפעמים בו הוא מוזכר, הוא מכנה את עצמו ״מחבר החלקיקים האלמנטריים״… [איזו סגירת מעגל זק :)]. במהלך קריאת החלק הזה תהיתי לא אחת כמה אגו וכמה ביטחון עצמי יש לאמן שכותב כך.

וולבק גם דואג לתעתע בך הקורא. הוא מביע דעה בכל נושא, תוך שימוש כמעט בכל דמויות הסיפור ובעיקר בדמותו שלו עצמו, עד שאתה משוכנע שזו אכן דעתו במציאות. ואז אתה מגלה, ממש בסיום הספר בפרק ה״תודות״ שהוא כותב, בין השאר, כך:

“מובן מאליו שלקחתי לעצמי חירות לשנות את העובדות, ושהדעות המובעות בספר נוגעות אך ורק לדמויות המביעות אותן; בקצרה, שמדובר ביצירה בדיונית.” - מה יש לדבר, ממזר אמיתי האיש הזה :)

בכוונה לא אפרט מעבר לכך מאחר שמאד קשה לסקור ספר מהסוג הזה מבלי ליפול למלכודת הספוילרים.

בצד השלילה, אבל ממש בשולי הדברים, אציין כי לעיתים וולבק נוטה לירידה דקדקנית לפרטים עד כדי טרחנות ובקטעים הללו מצאתי את עצמי תוהה אם זה משרת את העלילה או שוולבק פשוט לא היה מסוגל להתאפק והיה חייב להראות לי הקורא את בקיאותו הרבה... אגו מניאק שכמותו אבל מה לעשות שהאיש יודע על מה הוא כותב, אז אם זה מה שסיפק את האגו שלו אני מוכן, רק בשל ליבי הרחום לסלוח לו על כך...
בשורה סופית, אין בצד השלילה כדי למנוע ממני להעניק לספר חמישה כוכבים מנצנצים.”

“בשתי מילים : נפילה כואבת.
ובחמש מילים: צניחה מגובה אוורסט ונפילה כואבת.

ז'ד מרטן הוא צייר – צלם שחי בכוך, לאחר שעזב את בית אביו, ארכיטקט אמיד. לאחר שנים של כשלונות שהתחלפו בהצלחות חלקיות בלבד, הוא עולה על פטנט מנצח. הוא מצלם מפות כבישים של 'מישלן' (Michelin - אותה חברה שמייצרת צמיגים) ועושה מזה יצירות אמנות.

אני אוהב את המפות האלה (Michelin, Birch, Marco Polo). בעבר הרחוק, לפני עידן העריצות הדיגיטלית הן שימשו אותנו בטיולינו הראשונים . זה היה לפני ימי ה- WAZE וזו הייתה חוויה נפלאה לנהוג כשמישהי מדהימה יושבת לידך ומכוונת את הדרך לפי המפה. מדי פעם היינו מתחלפים ואני הייתי בתפקיד המכוון. לפעמים היינו טועים בפנייה, אבל זה רק העצים את החוויה. כשהלכנו לאיבוד, נעזרנו במקומיים, גם אם לא ידעו אנגלית הם לרוב יצאו מגדרם כדי לעזור. לרוב לא ידענו איפה נישן באותו הלילה, אז היינו נכנסים למלוניות, גסטהאוזים, בקפקרים (תלוי ביעד), מדברים עם מי שבפנים, לפעמים מתווכחים על המחיר. בכלל, החיכוך עם המקום היה הרבה יותר בלתי אמצעי אז וההתנסות יותר אותנטית. היינו מתמסרים לחוויית הטיול. בלי ספק פעם היה דרוש קצת אומץ לטיולים עצמאיים כאלה של "טוס וסע", אפילו לאירופה.

היום אפשר לא לדבר כמעט עם אף אחד בטיול כזה. מחוברים כמו לחמצן ל - WAZE את Booking, אנחנו ממשיכים לרבוץ באותו סחלה שעוטף אותנו בארץ דרך מרקע הסלולר, מחליפים את התפאורה אבל די מנותקים מהמקום באמת. גם למקומיים יש קצת פחות סבלנות אלינו: אחרי הכל יש כמו זבל תיירים כמונו בכל מקום, מה גם שלהם יש סמארטפון שהם מכורים אליו, אז אנחנו יותר מטרד, פחות אטרקציה. תן תכרטיס אשראי ותתחפף לחדר. בלי ספק שעם כל הנוחות, הזמינות והבלה – בלה – בלה, הרבה דברים יפים עבדו לנו.
בקיצור, מרטן מתעסק עם המפות האלה ביצירותיו, שמשום מה הקהל מתאהב בהן. הוא פוגש את אולגה היפהפייה באחת מהתערוכות, שבמקרה מתברר אחר כך שהיא עובדת "מישלן' בעצמה (את התרגיל הזה כבר ראינו ב"פלטפורמה", כמו מוטיבים רבים אחרים שוולבק מיחזר פה). אולגה שבינה לבין ז'ד נרקם סיפור אהבה( סוג של) מקדמת את הקשר של האמן עם 'מישלן', שבסופו של דבר מזניח את המפות המצולמות וחוזר לציור.

גם מישל וולבק עצמו מופיע ברומן. הוא נתבקש על ידי מרטן לכתוב כמה מילים על התערוכה הבאה שלו עבור סכום מכובד. וולבק כותב על עצמו בגוף שלישי וחושף חלקים מאישיותו. הוא כותב על עצמו בהומור, אפילו מציין שהוא "קצת מסריח" ומוזנח. באותה מידה הוא די מרים לעצמו בספר.

מרטן שבינתיים, קרנו כאמן עלתה, מצייר את דיוקנו של וולבק ומעניק לו אותו במתנה. לימים הציור הזה יעלה הון. נראה שוולבק חש קרבה לז'ד מרטן . יש אירוניה מסוימת בתיאור אמנותו של ז'ד והצלחתו בתחום. המחירים של העבודות נקבעים לא ברור על ידי מי והקונים של ז'ד הם יאפים או נובורישים שמוכנים לשלם מיליונים עבור ציורים של סטיב ג'ובס וביל גייטס משוחחים. אינני יודע עד כמה וולבק מעריך את הספרות שלו, אבל הייתה לי התחושה שהוא רומז כי הצלחתו מתבססת על אותם היסודות כמו זו של מרטן. ותסכימו איתי שאם אתה מיליונר, שיכול בכל עת לעשות מה שבא לו או לא לעשות דבר, הייאוש בסופו של דבר נעשה יותר נוח.

אביו של ז'ד מגלה שהוא חלה בסרטן והניתוח שהוא עומד לעבור יגזול ממנו את כבודו. בשלב מסוים הוא מביע רצון לסיים את חייו בכבוד ב"דיגניטאס" בשוויץ. ז'ד מנסה בצורה רפה למנוע זאת ממנו, אך בסוף נכשל(כצפוי).


למרות העובדה שהספר מדבר על נושאים חשובים כמו אהבה (נגיד), אמנות, ספרות, התאבדות ועוד, הוא תפל ולא מצליח לגעת. גם אם לא אהבתי את גיבוריו של וולבק כבני אדם בספריו הקודמים, הם לפחות דיברו אליי, הרגשתי אותם, הם חדרו לי לנפש. כאן, לעומת זאת, הדמות הראשית כאילו עשויה מפלסטיק זול ולא מרגישה אמתית. ז'ד פשוט לא מצליח לרגש. מה שעוד היה חסר לי זו האווירה הוולבקית. היא לא נוכחת כאן, אולי מדי פעם מגיח צלה החיוור. גם חיצי הביקורת של וולבק קהים ולא פוגעים במטרות. וולבק הוציא מהספר את תיאורי המין והפחית למינימום את הקללות. בתיאוריה זה יכול היה להיות דבר טוב, אילו הוא היה ממלא את הוואקום הזה בדבר – מה שווה ועוצמתי. במקום זה הרומן מלא להג מיותר על כל מיני נושאים פעוטי חשיבות כמו מותגי מצלמות, רכבים, בגדים, דיון באנשים בולטים בצרפת בתחום הטלוויזיה והעסקים שלא מוכרים אפילו לצרפתים רבים ובאמת לא ממש מעניינים. הספר נמרח ונמרח בצורה סתמית ללא מסר וכיוון. מה שכן, למרות הכל הוא לפחות קריא.

מה שעוד מציל אותו מלהפוך לבזבוז זמן מוחלט, זה ההבחנות שלו והתובנות שלא מחדשות, מובנות מאליהן ובנאליות, אבל לפחות מנוסחות היטב כמו זאת:

"קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת... אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו חודשים אבל הוא קורה פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי".


בסוף הספר, בפרק נפרד, וולבק מכניס גם רצח מפתיע וגרוטסקי. "הנה מגיעה הישועה", חשבתי לתומי. אם ז'ד הפלסטיקי הזה יתגלה בסוף כרוצח סוטה, לפחות זה יכניס קצת עניין לספר המת הזה. אבל בסוף במקום מתח וחקירה מרתקת מתקבל משהו עם סוף הזוי ופשוט מטומטם.

בסופו של דבר מדובר ברומן תפל וחסר מעוף, להגני ומעייף. זה הספר הראשון של וולבק שכבר חיכיתי שייגמר. אני חושש שבדיוק בגלל זה הוענק לו פרס גונקור: "תודה לך וולבק שהפסקת לנשוך וכתבת רומן שלא מפריע לאף אחד לשם שינוי".

.”

“לו יכולתי לבחור בכישרון אחד בעולם, הייתי בוחר בציור (ולא דווקא בכתיבה שאני מתיימר לייחס לעצמי). אבל זכות אלוהית זו נמנעה ממני. לפחות נותרתי עם הכתיבה, באמצעותה אני יכול לבטא את הציורים שאני רואה ברוחי אך לא מסוגל בשום אופן לצייר. נדמה שוולבק יכול להזדהות.

הסיפור מגולל את חייו של ז'ד מרטן, אמן מסור וסגפן, שהבדידות היא מנת חלקו. לקראת אחת מתערוכותיו, יוצר ז'ד קשר עם וולבק על מנת שיכתוב עבורו טקסט לקטלוג. הקשר הסמי-חברתי שנרקם בין השניים, חושף את הדמיון ביניהם ומציף אל פני השטח את המסרים שוולבק מבקש להעביר.

מלבד חזונו הספרותי, לא ברור מדוע משלב וולבק את דמותו ברומן הבדיוני. האם כדי להתעמת עם הביקורות עליו או דווקא על מנת לאמת אותן? האם בשביל להאיר עצמו באור חדש או דווקא בזיו ישן שרק מייחסים אליו. איני מכיר דיו את הסופר (כנראה שזו לא הייתה היצירה האידיאלית להתחיל איתה). בכל אופן, ניכרת החלטתו היומרנית לקחת את גורלו בידיו, או לכל הפחות להשתעשע איתו.

בקיאותו של וולבק בתחום האומנות ניכרת, בין אם היא תולדה של השכלה או מחקר ממושך. היצירות שברא במסגרת סיפורו מהפנטות, עד כדי כך התאוות לראותן גם במציאות.
בהטמעת אומנות אחת (ציור) באחרת (כתיבה), תוך ניתוחה, יש אקט אירוני אך גם סוג של גאונות (אם עושים זאת כהלכה).
בזכות הסיפור, נחשפתי לצייר פאול קלה, פעולה שלבדה הייתה שווה את הקריאה.
יש לציין את אזכוריו הרבים של וולבק למולדתו הצרפתית, שצפויים להיות עמומים לכל מי שאינו תושב הרפובליקה.

שגשוגו של ז'ד בתחילת הסיפור מעלה תהיות אודות טיב ההצלחה. חריצותו אינה ניתנת לערעור, אך האם אין זה דווקא אופיו השתקני של האמן הוא שתרם להאדרת דמותו? האם למסתורין או למזל לא היה חלק רב יותר בעיצוב גורלו מאשר לכישרון?

באמצעות דמותו של ז'ד (קורותיה ומחשבותיה), וחיבורה לדמותו הספרותית של וולבק (בין אם נאמנה למציאות או לא), יוצר הסופר לא פעם דיון מרתק יש מאין. באופן אקראי לגמרי, הוא משליך עלינו באגב אורחה הרהורים ותובנות.
למשל על תרבות הצריכה– "זה אכזרי, אתה יודע, זה נורא אכזרי. לבעלי חיים מהמינים הכי זניחים לוקח אלפי שנים, לפעמים מיליוני שנים להיעלם, ואילו המוצרים המתועשים נמחים מעל פני כדור הארץ בתוך ימים ספורים, אף פעם לא ניתנת להם הזדמנות שנייה, הם אנוסים לציית, חדלי ישע, לתכתיב הפשיסטי וחסר האחריות של הממונים על קווי הייצור שבאופן טבעי יודעים טוב יותר מכל אדם אחר מה הצרכן רוצה, שמתיימרים לזהות ציפייה לחדשות אצל הצרכן, שבפועל רק הופכת את חייו לחיפוש מתיש ונואש, לנדידה אינסופית בין קווים ישרים המשתנים לעד".
ואז הוא ממשיך בהקבלה בין המוצרים לאדם (ותרבותו) – "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו, אבל עלייך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים, מוצרי תרבות, גם אנחנו נידונו לתפוגה. תפקוד המנגנון זהה – למעט העובדה שאין כמעט, בדרך כלל, שיפור טכנולוגי או תפקוד ודאי; רק נשארת הדרישה המתמדת לחדשנות טהורה".

עלילת הספר איטית, עד כדי דוממת. התוכן מרגיש לעיתים טפל ומצריך מהקורא לצוד את העיקר.
בשליש האחרון, חלה כביכול התקדמות בקצב, אך אין זו אלא אשליה. תעלומת רצח נשזרת בעלילה. מפאת האסתטיות שלה, היה בי חלק שרצה לחשוב שלז'ד יש חלק בפרשה.

"תמיד אפשר לכתוב הערות, לנסות לנסח משפטים; אבל כדי לגשת לכתיבה של רומן צריך לחכות שכל זה יהיה מהודק, בלתי ניתן להפרכה, צריך לחכות להופעתו של גרעין אותנטי של נחיצות" – כך כותב וולבק בספרו. אני סקפטי שנחיצות היצירה תתבהר לכולם, אולם לאלה שכן, הנאה אינטלקטואלית מובטחת.

ספר מעניין,
ללא דירוג.”