איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו? ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה. מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה. בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה. בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”