אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו. האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהוא נפגע אישית, הוא פותח סופסוף את עיניו. מצד שני, מי אני שאשפוט אותו? אדם לא משכיל, שמעולם לא שקע במחשבות ברומו של עולם, מי הוא בכלל שיקום ויפעל נגד השלטון? שלא לדבר על הסיכון העצום שלוקח על עצמו מישהו שחי תחת משטר טוטליטרי, ומעיז לחשוב בצורה שלא מוצאת חן בעיני המשטר. קשה לגלות אמפתיה לגרמנים, וזו הייתה כנראה הבעיה הקשה ביותר שלי בקריאת הספר. ניסיתי להתנתק, לקרוא בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אבל זה לא ממש עבד. אם להודות על האמת, עד עמוד מאתים בערך, שקלתי מדי פעם לנטוש את הספר. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני קורא ספר תעמולה פוליטי, שנועד לנקות את העם הגרמני מפשעי הנאצים, ולהדגיש את מקומם של מתנגדי המשטר. אבל בהמשך נכנסתי לרומן, נהניתי מהכתיבה המותחת, מהאמפתיה של הסופר לגיבוריו, והבנתי את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אהבו את הספר. כדאי מאד לקרוא. "לבד בברלין" הוא ספר שגדול יותר מהערך הספרותי שלו, וגדולתו היא בכך שהוא נותן כבוד לאומץ הלב הבלתי נתפש של אלה שבחרו להילחם, למרות כוחם המוגבל ולמרות שמאבקם היה מלכתחילה חסר סיכוי.

קשה שלא להתאהב בטס היפה והטובה, שספורה העצוב והטרגי נפרש בפנינו. הרדי מצליף בחברה הויקטוריאנית השמרנית, על הצביעות והמוסר הכפול לנשים וגברים. דרך עיניה של טס אנו חווים את תחושת הקורבן שלא חטא, אבל הזיהום דבק בו לעד. ספר מרתק וכתוב בצורה נפלאה. נחשב לאחד הקלאסיקות של הספרות האנגלית.

למרות שקראתי את "הטירה" לפני לא מעט שנים, אני עדיין חושב שזהו כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי. המודד מנסה להגיע לטירה ונתקל בחומות ביורקרטיות בלתי עבירות. יחסם של תושבי הכפר לטירה ואנשיה הוא כאל דבר קדוש, ונסיונו של המודד לבצע את עבודתו נתפס בעיניהם כחילול קודש. האם מדובר במעין אלגוריה אנטי דתית או האם זוהי ביקורת על שלטון הפקידים בעולם המודרני? אין לי מושג. חוסר האונים של הגבור, הנסיון הבלתי אפשרי שלו למצוא הגיון בעולם חסר הגיון, משמשים את קפקא ליצירת רומן בלתי נשכח. אחת הסגולות המופלאות של קפקא בעיני היא יכולתו להעביר את הרעיונות הגדולים של הפילוסופים המודרנים על המהות האנושית, לשפה שמובנת גם לאלה שהפילוסופיה קצת גדולה עליהם (כמוני).

קשה שלא להתאהב בטס היפה והטובה, שספורה העצוב והטרגי נפרש בפנינו. הרדי מצליף בחברה הויקטוריאנית השמרנית, על הצביעות והמוסר הכפול לנשים וגברים. דרך עיניה של טס אנו חווים את תחושת הקורבן שלא חטא, אבל הזיהום דבק בו לעד. ספר מרתק וכתוב בצורה נפלאה. נחשב לאחד הקלאסיקות של הספרות האנגלית.

כבר מהמשפט הראשון בספר, אתה מבין שנתקלת בספר מאד לא שגרתי. הכל כל כך אפל ואפרורי וחסר תקוה, עד שמהר מאד אתה שואל את עצמך, מדוע מישהו יטרח לתאר בפניך מציאות כל כך איומה ומה בדיוק הוא לקח כדי להיות מסוגל לתאר כזה עולם. אבל מהר מאד מבינים שהמציאות המחרידה בה נמצאים האבא והילד, מעין ג'ונגל שורץ חיות טרף אנושיות, שקשה מאד עד בלתי אפשרי למצוא בו מזון, היא בעצם רק תפאורה לדיון פילוסופי מרתק על הטוב, על אמונה, על אנושיות, על יחסי הורים וילדים ועוד. ובאמת אתה שואל את עצמך למה לשמור על חוקי המוסר, כשאף אחד לא אוכף שום חוק? למה להתאמץ להיות אדם טוב, כשהמציאות שבה אתה חי היא כל כך נוראה? קורמק מקארתי מתמודד באומץ עם שאלות של מוסר ואמונה, כאשר דרך דמותו של הילד, שמייצג מעין "טוב" שנובע מבפנים ומנותק משאלות של תועלת, הוא מציב מעין מראה הפוכה למציאות הקודרת. ספר מדכא מאד, עם כמה סצנות קשות ואכזריות במיוחד, אך עם זאת הוא גם מצליח לרגש, בעיקר בתיאור היחסים בין האבא לילד. אחד הספרים הטובים והמרשימים שקראתי בשנים האחרונות, של סופר יחודי בעל סגנון כתיבה מקורי ותפיסת עולם מוסרית ומגובשת. מה שמוזר שלאורך הקריאה הזדמזם לי מדי פעם בראש שורה משיר של לאה גולדברג "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער". מוזר, כי לא היה שום דבר יפה ב"הדרך" חוץ מהילד עצמו. אבל זה רק האסוציאציות הפרועות שלי.

הספר האהוב עלי ביותר מבין ספריו של מאיר שלו, ואחד הספרים הישראלים היפים ביותר שקראתי. קראתי אותו כבר מספר פעמים, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. למרות שכבר עברו יותר מעשר שנים, אני עדיין זוכר את החוויה הנפלאה שחויתי בפעם הראשונה שקראתי אותו. ההומור המיוחד של שלו מונע מהעלילה הטרגית להפוך למלודרמה משתפכת. דוקא הצורה המאופקת שבה נושאים הגיבורים את הצלקות שלהם, יוצרת תחושת הזדהות. הספר מתאר גם בצורה מאד יפה את ייחודה של ישראל כמדינת מהגרים.