לגדולה הסוכרתית היה היפו באמצע החזרות לטקס שבועות. היא נאלצה לעזוב את מקומה לשתי שניות, לאכול משהו ולחזור.
המורה: "מה יהיה אם זה יקרה באמצע הטקס?"
אני: "בגלל זה יש לה סייעת, לדאוג שזה לא יקרה."
המורה: "אבל בכל זאת יש סיכוי שזה יקרה."
אני: "כן."
המורה: "אז אולי שהיא לא תשתתף בטקס כדי שהיא לא תפריע?"
אין מילים. ורק להדגיש שמדובר בילדה שמחכה לטקס ומדברת עליו בלי סוף. שהמורה עצמה שלחה את הילדה ללמד את הריקוד ילדים בכיתות אחרות כי היא רוקדת הכי יפה (כן, כן, במקום ללמוד. שזו כבר בעיה אחרת של הדגשים המעוותים של מערכת החינוך...)
אני כל כך כועסת שלא יודעת איך להגיב.
המורה: "מה יהיה אם זה יקרה באמצע הטקס?"
אני: "בגלל זה יש לה סייעת, לדאוג שזה לא יקרה."
המורה: "אבל בכל זאת יש סיכוי שזה יקרה."
אני: "כן."
המורה: "אז אולי שהיא לא תשתתף בטקס כדי שהיא לא תפריע?"
אין מילים. ורק להדגיש שמדובר בילדה שמחכה לטקס ומדברת עליו בלי סוף. שהמורה עצמה שלחה את הילדה ללמד את הריקוד ילדים בכיתות אחרות כי היא רוקדת הכי יפה (כן, כן, במקום ללמוד. שזו כבר בעיה אחרת של הדגשים המעוותים של מערכת החינוך...)
אני כל כך כועסת שלא יודעת איך להגיב.