תחושת בדידות ומלנכוליה מלווה את "גטסבי הגדול". הקריאה בו מגלה מסיבה אחת גדולה בבית מפואר שאינו אלה תפאורה שמסתירה את הפחד העמוק של בני האדם מבדידות וחוסר מימוש עצמי. חלום אידאלי שהמרדף אחריו הופך להיות דרך חיים. מה היו הישגיו של גטסבי, בסופו של דבר? הטרגדיה הגדולה של גטסבי היא שאיש לא הכיר אותו באמת; כי הוא ויתר על כל מה שהיה או יכל להיות כדי לגלם לדמות - להפוך לתמונה שדמיין כשניסה לצייר בעיני רוחו כיצד נראית הצלחה. (התמונה הזו, במקרה של גטסבי, היא התגלמות החלום האמריקאי של המאה ה20, אך היא יכלה להיות כל אידאל חברתי בכל מיקום גאוגרפי או היסטורי). ובתוך האובססיה הזאת הוא הפך לכלום. הוא הקדיש לכך את חייו בסבלנות כדי מתוך אמונה שאם יצליח לגלם את הדמות הזאת, יזכה בלב אהובתו. אבל האם בכלל אהב אותה באמת, או שמא אהב את הרעיון שלה, כי היא הייתה התגלמות החלום הנשגב (או ״האור הירוק״) שהצדיק את כל מהמורות החיים? גטסבי הגדול נשאר רלוונטי ויישאר רלוונטי תמיד. דרך דמויות מעטות, ופחות מ-200 עמודים, בתיאורים שיש בהם תמיד יחס נכון בין אמפטיה לביקורת, הרגשתי שאמירתו של הספר אינה מסתכמת באלגוריה לדרך חיים נכונה או אותנטית, אינה רק משל על נזקי חוסר האותנטיות של החברה המודרנית. כשניק יחזור לעיירת הולדתו הקטנה והמנומנמת שבמערב לא יוכל להפסיק להשוות אותה לעיר הגדולה ולהפך. שני החלקים מתקיימים בו באותו הזמן, מתנגשים וסותרים זה את זה. גטסבי הוא דוגמה קיצונית לכך, אך בתוך כולנו מתקיים דחף למצות את החיים בצורה הטובה ביותר. להפוך לסיפור הצלחה. להגשים את החלום שלנו. למצוא או להמציא משמעות כלשהי. לעבוד ולעבוד כדי להגיע לשם - אבל לאן, בעצם? בעיני הספר מצליח לתאר ולהרהר במרדף כלל אנושי - בלי קשר למעמד חברתי או כלכלי, תקופה או מקום. המרדף אחר מטרה בלתי מושגת שאנחנו תלויים בה כדי להמשיך להתקדם לאנשהו ומצד שני, גורמת לנו לפספס את החיים עצמם.

כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי. כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו. 'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל. ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם. אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.

כשעברתי בחנות הספרים וראיתי את הספר הזה במבצע פשוט לא יכולתי להתאפק, ואני מאוד שמחה על הקנייה האימפולסיבית הזאת. מנזר נורת'נגר הוא הספר הראשון שכתבה ג'יין אוסטן. הוא מצחיק, שנון, ופשוט כייפי לקריאה. לא קראתי תרגומים אחרים שלו, אבל התרגום המחודש מוצלח למדי, הוא מצליח להעביר היטב את העוקצנות שבכתיבתה של אוסטן מבלי להשתמש בשפה מאולצת או פשוטה מדי. קתרין, גיבורת הספר, היא עלמה צעירה, תמימה וחולמנית שעוזבת לראשונה את ביתה בכפר כדי להצטרף לשכניה העשירים המבקרים בבאת', שם היא נחשפת לראשונה לעולם שונה מחייה המוכרים ונטולי היומרות. לראשונה, עליה לתמרן בין סבך של נשפים, רכילויות וקודים חברתיים. בתוך עולם האשליות שלה, היא נופלת למניפולציות רבות אך גם לומדת (בדרך הקשה) להבחין בין עיקר לתפל, כנות וצביעות. כל אלו נשזרים לעלילה סוחפת ומשעשעת, והתמימות של קתרין מספקת ניגודיות מהנה מאוד לסרקזם והשנינות של אוסטן, שמצליחה בצורה מופתית להנציח טיפוסים שסביר שכל אחד פגש בחייו, ואם לא, סביר שעוד יפגוש בעתיד. (למרבה הצער, הסבירות למצוא ת'ורפים גבוהה מלמצוא טילנים). קתרין קוראת באובססיביות ספרות גותית שהייתה פופולרית מאוד בזמן כתיבת הספר, אך גם הייתה ידועה לשמצה ונחשבה ספרות "נחותה"; ובעוד שהסיפור מכיל אלמנטים חריפים של ביקורת ופארודיה המופנית כלפי ספרות גותית, ניכר שאוסטן אינה סולדת מהז'אנר ואף מודעת למעלותיו והשפעתו עליה. יתרה מכך, היא פוסקת באופן ברור שהיא מעדיפה את חובביו שקוראים מתוך אהבה טהורה לספרות, מאשר אנשים שנהנים לבקר ולהתנשא על הסוג הראשון. ביקורת זו מקבלת רלוונטיות מחודשת (או שמעולם לא איבדה מהרלוונטיות שלה) בעידן שבו יוצאים עיבודים רבים כל כך לספריה של אוסטן ויש כמעט אינפלציה של דרמות תקופתיות שקהל גברי נוטה לפסול בגלל היותן 'סרטי בנות'. בדרך לסוף המיוחל בספריה של אוסטן, דעותיה הנחרצות לא פוסחות על שום ליידי או ג'נטלמן. ההערות שלה כמעט אכזריות מרוב דיוק אך הן גם מצחיקות מאותה הסיבה. הסיום הנעים של נורת'נגר אבי והקלילות שלו מהנה כל כך דווקא בגלל החיצים שאוסטן לא מהססת לשלוח בדרך לאושר והעושר שבו זוכים גיבוריה.

כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי. כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו. 'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל. ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם. אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.

אפתח בדבר המרגיז ביותר – כריכת הספר. "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית". זוהי הטעיה, לא מפני ש'אנקת גבהים' איננו ספר חשוב או מרגש אלא מפני שבבסיסו, אינני חושבת שאפשר להגדיר אותו כסיפור אהבה. הספר 'אנקת גבהים' הוא טרגדיה, אך הטרגדיה הניצבת במרכזו אינה אהבה בלתי ניתנת למימוש, אלא מעגל השנאה שמאלץ את גיבוריו לוותר על הפוטנציאל הטמון בהן ולהפוך לדמויות פגיעות, אנוכיות ואכזריות לעיתים. אהבתם של קת'רין והית'קליף אינה אהבה של ממש. היא גרסה מעוותת של אהבה במקרה הטוב – למרות שהשניים טוענים שהם כיישות אחת, הם עושים כל דבר כדי לאמלל אחד את השני, מתוך האנוכיות הטבועה בהם. אמילי ברונטה אינה מעריצה או מאוהבת בגיבוריה. היא מעצבת אותם בצורה מעוררת ביקורת, דבר שאני מודה שמקשה מעט על קריאת הספר, כי קשה לחוש אמפטיה לדמויות (מלבד, אולי, הרטון ארנשו). חשוב לי לציין גם שפרשת 'אהבתם' המפורסמת של קת'רין והית'קליף מרחפת מעל הספר כולו, אך הספר מכיל בתוכו עלילות נוספות שמתרחשות באנקת גבהים, על הדור השני שנולד בו. באופן אישי, הרגשתי שהחלק הראשון של הספר סוחף יותר, אך גם בחלק השני היו לא מעט חלקים עוצמתיים, בעיקר לקראת סוף הספר. למרות שזה לא בדיוק סיפור גותי במאת האחוזים, תחושה אפלה וקודרת עוטפת אותו, ונותנת לו כוח רב וגם נותנת למונולוגים הדרמטיים והשפה השירית שבו תחושה זורמת יותר. הסיפור מועבר דרך מרת דין, משרתת שעבדה באחוזה. למרות שהיא מוסרת את העלילה באופן נאמן למציאות (הסיפורית) כנראה, היא סובייקטיבית מאוד, ואינה מהססת לציין את דעותיה השמרניות. זה מוסיף רובד נוסף, מעין מעטה ערפל שנותן לקורא לנסות לראות מבעד לתפיסתה הצרה לעיתים ולגבש דעה אובייקטיבית על הדמויות. ראוי לציין גם, שקראתי את 'אנקת גבהים' חודשים ספורים אחרי 'ג'יין אייר' שנכתב על ידי שרלוט ברונטה, אחותה של אמילי. לא אתעכב כאן על השוואה בין השניים כי אני בטוחה שרבים וטובים עשו זאת לפני, אבל הייתי מסכמת זאת כך – אם 'ג'יין אייר' הוא סיפור על תעצומות נפש שמובילות לגמול חיובי, שיש בו מימדים אפלים אך הם נשארים בגבולות עליית הגג, ב'אנקת גבהים' האפלה יוצאת מן הבית, מתפרצת החוצה ולא פוסחת אל אף אחד. עצוב לי לחשוב שמישהו עלול לוותר על הספר הזה בגלל התקציר המטעה כל כך, ואני מקווה שהצלחתי להעביר התרשמות שיותר משקפת את הספר.

לפעמים סיפור טוב לא צריך להמציא את הגלגל — זה נכון מאוד במקרה של לבן קטלני, שמכל כיוון מנצל לטובתו את תבנית סיפורי הבלשים הישנה והטובה; מתבצע רצח, יש כמה חשודים; הבלש המחוספס אך הסימפטי קורמורן סטרייק ושותפתו החכמה והחרוצה רובין אלקוט מנסים לפצח את התעלומה בעודם מתמודדים עם קשיים בחייהם האישיים, שכמובן גולשים לתוך העבודה. כן, לכאורה נשמע פשוט; אך סיפור בלשים טוב הוא עבודה קשה מאוד לכתיבה. רוברט גלבריית׳, שמה הבדוי של ג׳יי קיי רולינג (הידועה כמחברת סדרת ״הארי פוטר״) מוכיחה שהיא יודעת לטוות היטב רשת סבוכה של רמזים, הטעיות ודמויות בתעלומה שמתפרשת על פני כמעט 800 עמודים. כמות הפרטים וההתרחשויות היא כשלעצמה מעוררת התפעלות. אם נוריד רגע את הגלימות, השרביטים, והלחשים מספרי הארי פוטר, אפשר בהחלט להסתכל על ספרי הארי פוטר (בייחוד בארבעת הראשונים) כספרים שבמרכזן עומדת תמה דומה; בכל ספר מתרחש פשע כלשהו שגיבורי הספר מנסים לפצח. רולינג עשתה דרך ארוכה מספרי ״הארי פוטר״, שבהם התעלומה יחסית קלה לפיתרון, ואסטרטגיית ההטעיה הופכת ברורה אחרי פעם אחת; ב״לבן קטלני״ היה קשה מאוד (לפחות לי) להצביע בבטחון על חשוד מרכזי בפרשה, או להצליח לדלות את הפרטים הנסתרים בתוך סבך הרמזים. אבל לא אכתוב רק בהשוואה ל״הארי פוטר״, שהרי אומנם לבן קטלני ו(ככל הנראה) שאר ספרי סטרייק לא אייקונים כמותו, אבל הם ראויים להתייחסות בפני עצמם. הספר קולח, מותח, ומצליח לגעת גם במתחים חברתיים ובפוליטיקה בחברה האנגלית, מבלי להפגין העדפה לצד כזה או אחר. רולינג (או גלבריית׳, אם תרצו), מתארת את הדמויות ה״אורחות״ בפרשה באופן שמפגין זלזול אך מותיר מקום מסוים לסימפטיה עם נסיבותיהן. דמויות המשנה הן כמעט קריקטורות בתיאורן (לדוגמה, השר הזקן, העשיר והשמרן מתואר כשמן וזועף וניצב בחוסר חיבה שווה לפעיל האנטי-ממסדי, שמתואר כצבוע וצדקן) רולינג נוטה להציג דמויות שאינה מחבבת בצורה ארסית שאישית לי צרם והוריד מתחושת האמינות שלהן; לעומת זאת, רובין וסטרייק, שתי הדמויות הראשיות, זוכות כאן לעומק מרשים, של מכלול מניעים אישיים שמשפיע על אופן הבנתם את הדמויות החשודות ופענוח הרמזים. אני מודה ומתוודה שאת שלושת הספרים הקודמים לא קראתי — אלא צפיתי בעיבוד לסדרה (הטובה!) של הבי-בי-סי. קשה לי לדעת איך יצליחו לדחוס את העושר בעלילה לשלושה פרקים (גם אם כל אחד מהם באורך של כשעה). הערה נוספת היא שהסקירה מתייחסת לספר באנגלית, ולא לתרגום. אני סקרנית לדעת כיצד הצליח/ה המתרגמ/ת להתמודד עם ההבדלים המודגשים במשלב, המבטאים והביטויים בהן משתמשות דמויות שונות בספר ומוסיפה רובד נוסף להבדלים ביניהן. בנימה יותר אישית, לא יודעת אם מישהו עדיין זוכר אותי כאן, במהלך הזמן שעבר קראתי כמה ספרים, פשוט לא ידעתי אם מה שאכתוב יוסיף למישהו. בין דברים שנקראו לדברים שקרו, עכשיו הכל יותר טוב, ומקווה שגם אצליכם.